'חייב לכעוס עליהם ולהכלימם' - לבירור שורש הדין, היקפו ותוקפו בימינו

[1] בכרך כו של 'תחומין' נדפס מאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל שליט"א "'זרוק מרה בתלמידים' - מדיניות חינוכית מחייבת?". במאמרנו הזה באנו לדון באותה שאלה אך מנקודת מוצא אחרת, ואף עשינו שימוש בקצת ממקורותיו. והבוחר יבחר. המחבר מבקש להודות לרב אבישי אלבוים שליט"א ולשאר עובדי ספריית הרמב"ם בתל אביב על עזרתם ואדיבותם בעת איסוף החומר לכתיבת מאמר זה.

[2] ראה עוד באנציקלופדיה תלמודית כרך ט ערך 'הלבנת פנים' (טור רז); חפץ חיים, פתיחה, לאו יד.

[3] ודאי שפעמים שהכלמת החוטא מותרת: אם חטא במרד, בידיעת חומר החטא ובחזרה אליו פעם אחר פעם, אז אין ההכלמה לשם קיום מצוות תוכחה במשמעותה הפשוטה (דהיינו לשם חזרתו של החוטא מתוך הכרה) - אלא אמצעי לחץ חיצוני בלבד, וגם להרתעת אחרים; ראה ברמב"ם שם ובהרחבה בחפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ד. ראה גם ברמב"ם פרק א מהלכות עבדים הלכה ח, נפסק בשו"ע יו"ד רסז, טו.

[4] עי' למשל רמב"ם הלכות שבועות יב, ח.

[5] דוק בלשון הרמב"ם בהלכות ת"ת פ"ב ה"ב, שכתב "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה" (ועי' אגרות משה יו"ד חלק ד סימן ל).

[6] בספר החינוך מצוה שלח כתב 'שלא להונות אחד מישראל בדברים', ובכלל המצוה 'שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם... ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי. זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם. והמיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה ימצא חיים ברכה וכבוד'. פשט לשונו מורה שמתיר לכל אדם להלבין את פניהם של הקטנים, לא רק לאביהם ולא רק לרבם, לא מגדר מצוות תלמוד תורה אלא מגדר מצוות הוכח תוכיח. אכן צ"ע, דמן הסתם לא הותר להכות קטנים שאינם בניו או תלמידיו של האדם אפילו סרו מן בדרך, ומדוע שיותר לביישם? ראה גם ברמב"ם בפרק א מהלכות גניבה הלכה י: "ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין"; דוק מינה שלאדם שאינו אביהם של הקטנים או רבם אין היתר לפגוע בהם גם לשם חינוכם עד שיהיה שלוח בית דין.

[7] פשטו של כל פרק ד מהלכות תלמוד תורה מורה, שאדרבה, רק בתלמידים גדולים מדובר שם, ודאי אף בהלכה ה הנ"ל.

[8] בפיסקה ד במאמרו הנ"ל עמד הרב גוטל על המתאם הקיים בין חריפות ההערות של הרב - לקרבת התלמידים אליו. בפשטות, מתאם זה הינו כורח המציאות, שהרי לולא שהיה התלמיד קרוב לרב, מי היה מגלה את אזנו של הרב שחולשת שאלת התלמיד או מימרתו מרשלנות באה ולא מחוסר ידע פשוט. להדיא כן עולה מתשובת חוות יאיר סי' קנב: "לכן מפני שרבי ידע בלוי שאדם גדול ומופלג הוא ולא היה ראוי שיטעה אם לא ממיעוט עיון והשגחה לכן דיבר אליו קשות, חלילה לא מכעס או מגובה רוחו".

[9] אם הכלמת התלמידים מותרת - על אחת כמה וכמה שאף מותר לצעוק עליהם. אף על פי כן כותב הרמב"ם בפרק ב מהלכות דעות הלכה ה: "סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון, הוא שאמר שלמה דברי חכמים בנחת נשמעים". כוונת דבריו פשוטה, שאף על פי שמן הדין ייתכן שאולי יימצא היתר לצעוק על התלמידים, הרי שלא תצמח מן הצעקה הזו תועלת - שהרי דברי חכמים בנחת נשמעים - וממילא, גם כשהתלמידים מתרשלים רק ההכלמה מותרת, אך הצעקה נשארת באיסורה; ראה גם פרק ה מהלכות דעות ריש הלכה ז.

[10] איני מעלה על הדעת את האפשרות שכיוון שהתלמיד בא לפני הרב ללמוד ממנו, ומחויב הוא אף לשמשו (הל' ת"ת פ"ה ה"ח), אף הכלמתו מותרת, דלא יהיה תלמיד הבא ללמוד לפני רבו גרוע מעבד כנעני, בו פסק הרמב"ם בסיום הלכות עבדים: "וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו"...

[11] ראה בתחומין שם כרך כו במאמרו של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג וכן במאמר של הרב יוסף מרכוס. לענייננו, ודאי שהמחילה מועילה ומותרת, שהרי המחילה אינה אלא על בזיון קל ואינה על בזיון צלם האלוקים של התלמיד, והיא גם לצורך מצוה - מצות תלמוד תורה או אומנות. פשיטא גם, שכשם שמחילה מועילה להתיר לרב לבייש את תלמידיו הגדולים היא מועילה גם להתיר לו להכותם, דהיינו לגרום להם צער שאין בו נזק או כאב רב - דאומדנא דמוכח הוא שאין צער זה בכלל הדברים עליהם אני אומר שהמחילה לא היתה אמיתית; ראה שו"ע חו"מ תכא, יב. זכר לדבר מצאתי בהלכות ערב יום הכיפורים בשו"ע או"ח תרז, ו: "כל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר תפלת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו"; הרי לנו שמחילה מועילה על הכאה שאין בה חבלה או נזק.

[12] כמבואר לעיל משנכרכת מצוות התוכחה בהכלמת החוטא הרי שמצוות התוכחה בטלה. אף על פי כן מצאנו לא פעם שהוכיחו את החוטאים אף בהכאה ואף בהכלמה וללא יחס, לכאורה, לחטאם. עי' משנת פסחים ז, ח: "נטמא שלם או רֻבו שורפין אותו לפני הבירה" - כדי לביישן, וכן משנת תמיד ה, ו: "וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח" כדי לביישן שלא נזהרו. היכן נמצא ההיתר להכלים את המתרשל במצוות שמירת הקדשים שלא יארע בהם פסול? אם תאמר שתקנת בית דין יש כאן, ודאי שאינה אלא להוראת שעה ולמיגדר מילתא; היכן ומתי נתקנה? על כורחין אמור, שאמנם תקנה אין כאן - אך מחילה מראש יש כאן, שהרי אף שוודאי שמצוה להביא קרבן פסח, האדם שאינו בטוח בעצמו יכול למנות על קרבנו שליח; אם אף על פי כן בא האדם עצמו להתעסק בקרבן - הרי מן הסתם מקבל הוא על עצמו את כלל תקנות הציבור, ובכללם את תקנת ביוש אלו שלא נזהרו בקרבנותיהם. גם כהן שניגש להקריב מסכים הוא לכל תנאי שהציבור משית עליו, מחמת שכן היא טובת עבודת הקרבנות. על פי סברא זו ניתן לבאר גם את ההיתר הכתוב במשנת מידות א, ב: איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים שישן לו על משמרו. אמנם, ביטול שמירת בית המקדש הוא איסור לא תעשה (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ח ה"ג), אך השומר שישן לא ביטל מצות שמירת המקדש, לא רק מפני שלעולם אין המקדש נשמר על ידי אדם אחד, ובזמן שנתו של זה הרי לא בטלה מצוות השמירה לגמרי, אלא גם מפני שכנראה לא בטלה השמירה מחמתו, שבהיתר יצא שומר זה לישון בעת שחברו שמר במקומו, וכל חטאו הוא שנתרשל מלקום ולשחרר את חברו ממשמרתו (עי' משנה למלך על הלכה ו שם); מי אפוא התיר לאיש הר הבית להלקותו ולהכלימו כשנכשל בחטא כל כך קל? אמור מעתה שהוא מוחל מראש. ומן הרחוק נדון עתה בקרוב, ואף במקרים שבוודאי שלא משום מצוות הוכח תוכיח ולא משום המצווה להכלים את המורדים הכלימו את החוטא: "מה שונה היה גורלם של הללו שחטאו חטא לא יכופר, למשל המשחק בקלפים! הללו היו ממש מוחרמים בפומבי. במקרים כאלה היו שולחים הודעות להורי הנענש או לרב דמתא עם הסברי הנימוקים שגרמו לעונש חמור ממין זה. מובן מאליו שמנודים כאלה לא היו יכולים להסתיר את האמת מידיעת הסביבה... אבל אם המנודה היה 'זוכה' גם לקבל סתירת לחי ממש - ומקרים כאלה, אם כי נדירים, היו קורים מפקידה לפקידה - היה הנענש יוצא ואות קין נצמד אליו לעולמי ועד" (מתוך זכרונותיו של משה אלעזר אייזנשטדט מלימודיו בישיבת וולוז'ין. מובא אצל ע' אטקס וש' טיקוצ'ינסקי [עורכים], 'ישיבות ליטא - פרקי זכרונות', מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, תשס"ד, עמ' 111-112). איש לא טרח לברר עד כמה מרדנים היו שחקני הקלפים שאז ודאי שיש היתר להכלימם; איש גם לא חשב שבזיונו של המשחק בקלפים ימנע ממנו להתדרדר שוב מכאן ולהבא - לא לחינם היו גם מסלקים רבים מהם מן הישיבה, אף שידעו שיתכן שיתרחקו מקיום תורה ומצוות הוענשו אלו בחומרה כדי להרתיע אחרים. יתרה מכך מצאנו ב'שרי המאה' לרב מימון כרך ה פרק יג (עמוד 174 בהדפסה החדשה, מהדורת תשנ"ט): "ומספרים כי פעם אחת הרגיש [הנצי"ב] בבן ישיבה אחד שקיצץ בפיאותיו. נזף בו וסטר לו על פניו. התחיל הלה להצטדק ואמר: 'הרי גם בן ישיבה פלוני מקצץ בפיאותיו, ומדוע שותק רבנו?' 'טיפש' - נזף בו הנצי"ב - 'מה אתה מתדמה אליו? פלוני נכנס לישיבה קצוץ פיאה; ואילו אתה נכנסת לישיבה ופיאותיך היו מגודלות וסדורות לך תלתלים ועכשיו קצצת בהם. ומה יאמרו הבריות, חסידים ואנשי מעשה: הביטו וראו כי ישיבת וולוז'ין מקלקלת יראי שמים שבתוכה'". כדרכו אין הרב מימון מציין ממי נודע לו הסיפור, אך הד לסיפור זה או לסיפור כעין זה מוצאים אנו גם במקום אחר: "בשנת 1877 קיצץ תלמיד אחד את פיאותיו, וכשראה אותו הנצי"ב כיבד אותו בסטירה הגונה באומרו: 'יאמרו הבריות כי בוולוז'ין פסקה יראת שמים'" (מתוך זכרונותיו של א"ז לוין אפשטיין. מובא אצל ש' שטמפפר, 'הישיבה הליטאית בהתהוותה', מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 117. ראה גם בזכרונותיו של הרב יצחק ניסנבוים הי"ד המובאים בעמוד 104 ב'ישיבות ליטא' הנ"ל: "פעם אחת חשד [הנצי"ב] באחד הבחורים שזקנו מגולח... וכשהכיר כי איננו חלילה חושד בכשרים סטר לו סטירה מצלצלת לעיני כל. הבחור עזב תיכף את הישיבה ובאותו יום יצא לביתו"). מי התיר להנצי"ב להכות ולהכלים ללא סדר הדין הראוי, במקום שלא רק שמצוות תוכחה אינה קיימת אלא גם לא נמצא חטא של ממש, ואף כשלא הרתעת החברים מניעה את ההכאה אלא רק הרצון לשמור על שמה הטוב של הישיבה? על כורחין אמור, שבבוא תלמיד לישיבה ובבקשתו להתקבל אליה הוא מקבל עליו את חוקי הישיבה ומנהגיה, ובכלל זה הוא גם מוחל מראש על העונשים שיוטלו עליו כפי ראות הנהלת הישיבה.

[13] על שלל הדוגמאות המובאות במאמרו הנ"ל של הרב גוטל יש להוסיף את הכתוב בב"ק צט, ב: "לעכר מוחך" וכו'; עיי"ש.

[14] ולהדיא כן כותב החוות יאיר בתשובה קנב: 'ומ"ש רב כמדומה לי וכו', היינו שמותר לרב להוכיח לתלמידו בדברים קשים כדי לזרזם שיעיינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה' וכו'. ולענ"ד שמדברי רבי אלו יצא להרמב"ם מ"ש שחייב הרב לכעוס על תלמידיו אם רואה שמתרשלים עכ"ל. מן הסברא הפשוטה יש מקום לחלק בין הכלמה עניינית (כגון גערה בתלמיד שהוא עצלן, שלא יגע כראוי בהבנת העניין), להכלמה שאינה עניינית (כגון איזכור ייחוסו הפגום של התלמיד, או מומים גופניים שיש בו), ועל כן יש מקום, לכאורה, לחלק ולומר שאף כשהכלמת התלמידים מותרת רק הכלמה עניינית הותרה; אך עיון במקרים מן הש"ס המובאים במאמרו הנ"ל של הרב גוטל מראה שלא פעם הוכלמו התלמידים גם בהכלמות שאינן ממין העניין, כגון: 'אתון דאתו ממולאי', 'שיננא'; עיי"ש. גם במעשה ברב ובאיש המכוער, שיובא בס"ד בהמשך מאמר זה, נקט הרב גם בהכלמה עניינית - 'ריקה' - וגם בהכלמה שאינה לגמרי ממין העניין - 'כמה מכוער'.

[15] בדומה לכתוב בתירוצם השני של התוספות קידושין מ, ב ד"ה תלמוד גדול: "וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחילה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".

[16] ודאי שמצוה על כל אדם ללמוד אומנות (רמב"ם הל' דעות פ"ה הי"א; הל' גזלה ואבדה פ"ו הי"א); אף על פי כן ודאי שלמלמד עצמו אין שום מצוה בדבר, וללא מחילה מראש של התלמידים אין להתיר לו להכלימם.

[17] ייתכן שמכח סברא זו סבר רב שימי בתחילה שמותר לו להקשות לרב פפא ואף שפעמים שמכסיפו (תענית ט, ב), שכשם שהתלמיד מוחל לרב על הכלמות שמדרך ההוראה (אמנם רק כשהתלמיד מתרשל) - אף הרב מוחל לתלמיד על ביושים שמדרך ההיתלמדות, וכשנודע לו שרב פפא אינו מוחל חדל.

[18] הפרש גדול יש בין איסור הלבנת פנים בינו לבין חבירו לאיסור הלבנת פני חברו ברבים (עי' לעיל, וכן במשנה אבות פרק ג משנה יא, וברמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יד).

[19] פשט לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל, 'אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם', מתפרש בעיקר במשמעות של הכלמה במהלך השיעור, כשמרגיש הרב שכל התלמידים מתרשלים, שאז אין אחד הרואה בקלונו של חברו. לכן יכול בעל הדין לחלק ולומר, שכשרק תלמיד אחד מתרשל לא הותר לרב להכלימו לעיני חבריו אלא רק בינו לבין עצמו.

[20] בשבת לא, א איתא: שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו וכו'. לא נראה לי שיש להביא משם ראייה לענייננו, שכן את הדחיפה באמת הבנין יש לפרשה במשמעות של גערה במבזה את התורה (על דרך שמנדים את המזלזל בדבר מדברי סופרים, רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ו הלכה יד).

[21] לוּ היתה מצות הוראת הגוי החפץ להתגייר חלק ממצות תלמוד תורה לא היתה נעשית דווקא בבי"ד, שכך כתוב בשו"ע יו"ד רסח, ג: "כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון" וכו' (וכן משמע אף ברמב"ם הל' איסו"ב פי"ד הלכה ו).

[22] בברייתא שבבבלי בתענית הגירסה לפנינו היא 'רבי אלעזר ברבי שמעון', וכבר עמד על כך הרב ישעיה פיק ברלין בהוספתו על הדף למסורת הש"ס בגמרת תענית שם, וכן בעל הדקדוקי סופרים. כדי למנוע בלבול ייקרא מכאן ולהבא בשם 'הרב'.

[23] על הברייתא בה מובא מעשה זה בתענית כותב רש"י: "ומטייל - לשמוח". כיוון שתיבה זו - "ומטייל" - נמצאת לא רק בלשון המעשה שבברייתא אלא גם בלשון המעשה שבאדר"ן ושבכלה רבתי, הרי לנו שאף על פי שמאדר"ן ומכלה רבתי נשמט לחלוטין שהיתה דעתו של הרב גסה עליו וששמח שמחה גדולה, אף על פי כן ודאי שגם הם התכוונו לומר כן.

[24] ר"ל, ברגל שהרי ירד מן החמור.

[25] ראה בבא קמא נ, ב; צד, ב; ועוד. ב'עיון יעקב' על עין יעקב על הברייתא בתענית ד"ה 'שהיה מכוער ביותר' ביאר שמכיעורו של האיש המכוער ידע הרב שאיש זה ריקה, משום שבעלמא 'חכמת אדם תאיר פניו'. כעין זאת כתב ב'עין אליהו' שידיעתו של הרב בריקנותו של האיש המכוער היתה מידיעה בחכמת הפרצוף (ראה פירוש תפארת ישראל למשניות מסכת קידושין פ"ד, יכין אות עז), ועוד הרחיב שם בביאור. אמנם, על פי ביאור זה מיושבות שתי הקושיות הראשונות המובאות בפיסקה זו, אך עדיין אין יישוב לשתי הקושיות האחרונות.

[26] רמב"ם הלכות דעות פ"ו הלכה ח (הובא לעיל בראש המאמר); חפץ חיים בפתיחה, לאו יג ולאו יד.

[27] כך כותב רש"י על הברייתא בה מובא מעשה זה במסכת תענית (ראה לקמן בפיסקה הבאה) בד"ה 'נזדמן לו אדם' (ומסכים לו התוספות שם): "יש ספרים שכתוב בהן אליהו זכור לטוב, והוא נתכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר". כיוון שלקושטא דמילתא הרי אליהו הנביא הוא הרב פה, ודאי הותר לו להלבין פניו של הרב החוזר מבית רבו - שלגביו הוא תלמידו; אמנם, זאת צריך יהיה לומר שכנראה דנו אליהו כתלמיד המתרשל, ולכן הרשה לעצמו להכלימו (על כן אין להביא מכאן ראיה לדיון שהאריכו בו בכמה מקומות עד כמה חייב אליהו כיום במצוות).

[28] וכבר עמד על כך המהרש"א בחידושי אגדות לתענית כ, א ד"ה 'ובלבד'.

[29] ראה נזיר ד, ב: "אמר לי, רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם". עתה מובן איזכור מקום הליכתו של הרב, שהיה על פי הברייתא בבבלי לא על שפת הים אלא על שפת הנהר, שלא לחינם נכשל הרב בנדנוד של חטא הגאווה: גם למד תורה הרבה, גם רכוב היה, גם טייל לשמוח (כמבואר ברש"י; ראה הערה 23), וגם עבר על שפת הנהר ומן הסתם ראה בו את בבואתו (אמנם, בעל הדקדוקי סופרים גורס גם בברייתא שבבלי 'על שפת הים', אך מאידך גיסא הוא מביא פירוש שהים המדובר פה הוא ימה של טבריה).

[30] נמצאנו למדים שלבד מהלבנת פני הרב בזמן הקפידא, הרי שלפי הברייתא דתענית הלבין האיש המכוער את פני הרב גם בזמן המחילה: בני העיר הוסיפו על בקשת המחילה של הרב באומרם שלפחות משום תורתו ראוי הוא למחילה, והאיש המכוער במפורש אומר שאין תורתו של הרב ראויה שיימחל לו מחמתה, ולא נענה הוא לבקשת בני העיר למחול אלא רק בגלל כבודם של בני העיר, שקשה לו לסרב להם.

[31] בדקדוקי סופרים פה הגהות אות ז מעיר שבכל הדפוסים הישנים של הבבלי ליתא "לפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות", וסיום המעשה בהם הוא כמו בעין יעקב פה: "מיד נכנס... ודרש: לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז". עיין, מ"מ, בילקוט שמעוני לספר מלכים רמז רג, שם כתוב, בלא שום איזכור למעשה באיש המכוער אך בוודאי מתוך זיקה לאותו מעשה: "דרש רבי שמעון בן אלעזר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז, לפיכך זכה קנה לקולמוס"; הרי לנו בדיוק כגרסת הבבלי שלפננו.

[32] קצת כעין זאת כתבו בעל ה'עיון יעקב' ב'עין יעקב' בגמרת תענית שם ועוד. כותב הרמב"ם פרק ה מהלכות תלמוד תורה הלכה ה, וכן הוא בטור ובשו"ע יו"ד רמב, טז: "ולא יתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנים לריעים ומחזירים זה לזה, אלא שׁוֹחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום עליך רבי". לדבריהם, לשון הפנייה הראוי של תלמיד לרב היא לשון 'שלום עליך רבי', וכן הוא ברש"י ברכות כז, ב ד"ה 'שלום לרבו'. על פי שיטתם, אין הברייתא מספרת לנו שהאיש המכוער נהג שלא כשורה, אך ודאי שמקפדתו של הרב יש מקום ללמוד שלפחות הדרך בה אמר האיש המכוער את ברכת השלום היתה לא ראויה, שלא שָׁחַה לפני הרב ולא אמר לו את ברכת השלום ביראה וכבוד. אמנם בב"י יו"ד סי' רמב ד"ה 'ומ"ש ולא יתן' מביא מרבינו יונה שכתב: "'הנותן שלום לרבו' רצה לומר שמקדים לו שלום, ואין לתלמיד להקדים לו שום דיבור מרוב המורא, וכן אמרו (שבת פט, א) כלום יש עבד שמקדים שלום לרבו", וכן פסק הרמ"א ביו"ד שם. לדבריהם, מספרת לנו הברייתא במה נהג האיש המכוער שלא כשורה, וממילא מובנת ללא שום תמיהה קפידתו של הרב. דרך אגב נוסיף הערה קצרה: כבר מימי קדם נהוג היה שעבד לאדונו וכן התלמיד לרבו לא יפנו בלשון מדבר לנוכח אלא בלשון מדבר על הנסתר: בבראשית מא, י אמר שר המשקים לפרעה: "פרעה קצף", ולא אמר: "אתה קצפת"; גם שם מד, יט אומר יהודה ליוסף: "אדני שאל את עבדיו", ולא אמר: "אתה שאלת" (ועשו נקט שני הלשונות במשפט אחד: "יקֻם אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך"; בראשית כז, לא). ראה גם בסוגייה בברכות כז, ב שם, ובב"ב קנח, ב: "אמר ר' שמלאי: עדא אמרה [=זאת אומרת] בן עזאי תלמיד חבר דרבי עקיבא הוה, דקאמר ליה: שבאת", ומבאר הרשב"ם שם ד"ה 'תלמיד חבר': "פשיטא לן דמתחלה היה תלמידו, והדא אמרה דלבסוף היה חבירו דקאמר ליה שבאת ולא קאמר שבא רבינו"; ראה גם ספר חסידים מהדורת ר' ראובן מרגליות סימן יח (הוצאת מוסד הרב קוק עמוד עט): "שאלת שלום של חכמים: השואל אומר צפרא דמרי טב, והמשיב אומר צפרא דמרא טב ואריך לעולם". מעתה, לכאורה, יש מקום עיון גם על הרמב"ם ורש"י וגם על רבינו יונה והרמ"א שכתבו שלשון הפנייה של תלמיד לרב או לשון הענייה לו הוא 'שלום עליך רבי', אך מאידך גיסא, עולה בידינו ביאור נוסף לכיעורה של פנייתו של האיש המכוער, היינו שפנה בלשון: "שלום עליך".

[33] אמנם, מהמהרש"א בחידושי אגדות לתענית כ, א ד"ה 'א"ל ריקה' משמע, שגם בבואנו לבאר את הברייתא בבבלי יש ליישב מניין ידע הרב שהאיש המכוער ריקה; גם בנתיבות עולם נתיב הענווה ראש פרק ז בבוא המהר"ל לבאר ברייתא זו על פי דרכו אין הוא מוצא מקום לדון את התנהגותו של הרב לכף זכות בגלל היותה תגובה להתגרותו של האיש המכוער, וצ"ע.

[34] על זה הדרך יתפרש המשך דבריו של הרב: מחשש שמא ישיב לו האיש המכוער שאין פגם בהתנהגותו משום שכך מקובל במקומו הוסיף הרב על תוכחתו ואמר, שלעולם אין להצדיק התנהגות זו, ואדרבה, מן הסתם מחמתה גם חיצוניותו של האיש התכערה, ואם כך מנהג מקומו מן הסתם גם הם מכוערים הם.

[35] אמנם חיזוק שאינו על פי הדין, ולכן ננזף. מסתבר שכך ראה את הדברים בעל מסכת דרך ארץ. גם בפרק ב מפרקי בן עזאי במסכת זו מופיע סיפורנו בדמיון לכתוב בכלה רבתי, אך בשינוי בולט: במסכת דרך ארץ כתוב בתחילה: "ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו, ריקה, כמה מכוערין מעשיך, כמה מכוערין בניו של אברהם אבינו". הרי שגם בעל מסכת דרך ארץ גרס שהאיש המכוער לא הקדים להתגרות ברב אלא הרב הוא שפתח בשיחה, אך לפי המסורת שהיתה לפני בעל מסכת דרך ארץ - כנראה כדי ליישב לפחות חלק מהקושיות שעמדנו עליהן - לא לחינם העליב הרב את האיש המכוער אלא רק אחר שראה את מעשיו מכוערים וכחיזוק - אסור, אמנם - למצוות תוכחה.

[36] רצוני לומר, שוודאי שבעקרון הכלמת האיש המכוער היתה מותרת, כמבואר לעיל, אך תגובתו של האיש המכוער שלא אמר לרב 'נעניתי לך' אלא, אדרבה, התרעם, היא שגילתה לרב שלא היתה בהכלמה תועלת, ומכאן שגם לא היתה לה הצדקה, והיא לא נעשתה אלא מתוך שיקול דעת מוטעה או פזיז מתוך נדנוד הגאווה שנכשל הרב בו.

[37] וכבר דן בזאת בקיצור רב הרי"ף בעין יעקב שם ד"ה 'לעולם יהא'.

[38] וכן יש לדייק מרש"י ומרבנו חננאל: רש"י שהובא לעיל כתב שמטרת אליהו הנביא היתה להוכיח את הרב שלא יהיה רגיל בדבר, ולא הוסיף שמטרת אליהו היתה אף להכין את נפשו של הרב ללימוד ולדרשה שלעולם יהיה האדם רך כקנה; הרי לנו שלפי רש"י שני הלימודים עולים בקנה אחד. כן משמע גם מרבנו חננאל שהובא לעיל, שציין שהלקח של הרב מן הסיפור היתה הדרשה שלעולם יהיה האדם רך כקנה, אך השמיט את התביעה שתבע האיש המכוער מן הרב שלא יהיה רגיל לעשות כן. נציין גם, שלמרות שהאריך הרמב"ם בהלכה י מפרק ב בהלכות תשובה בחובת הניזוק שלא להיות אכזרי מלמחול, לא ציין הרמב"ם את חובתו להיות רך כקנה ולא להיות קשה כארז; הרי לנו כדברנו, שלא נגד קשי ערפו של האיש המכוער דרש הרב את דרשתו - אלא נגד מעשהו שלו.

[39] אמנם, לפי המהלך של המהרש"א בחידושי אגדות לתענית כ, א ד"ה 'ובלבד', קושייה זו האחרונה נופלת.

[40] ראה חפץ חיים הלכות לה"ר כלל ד באר מים חיים ס"ק לז.

[41] אפילו נאמר שבגרסת הברייתא בתענית יש להוסיף: "לפיכך זכה קנה לקולמוס" (ראה בהערה 3130 לעיל), הרי שלפי דברנו מיושב היטב מדוע אף על פי כן נשמטה מן הברייתא בתענית האריכות הגדולה שמצאנו בנוסח הדרשה המובא באבות דרבי נתן; שהרי לפי הברייתא הזו כל מטרת הדרשה שדרש הרב בבית הכנסת לא היתה אלא להורות את הלקח שלמד מן האיש המכוער כיצד צריך לנהוג רב המלמד תורה, ווודאי לא נקט הרב אלא בדוגמה השייכת לעניינו, דהיינו שלעולם יהיה האדם רך כקנה משום שאז ממנו יקחו לכתוב ספרי תורה, דהיינו שאז יזכה שממנו תרבה התורה ויתרבו לומדיה.

[42] אלו שמצאנו היתר עקרוני לייסרם לשם חינוכם: קטנים (רמב"ם פ"ב מהלכות ת"ת הלכה ב), וכן 'אנשים שאינן נוהגים כשורה' (צוין בסיום הערה 3 לעיל), ונשים (פרק כ"א מהלכות אישות הלכה י ובעוד מקומות). מסתבר שיש לכך קשר לדברי הרמב"ם בפרק י מהלכות תשובה הלכה ה: "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה וכו'". אמור מעתה, שבימינו שגם את אלו מחנכים לעבוד מאהבה כבר אין היתר להכותם או להכלימם (מעתה אמור אף שאין מחלקת בין הראב"ד הלכות אישות פכ"ג הלכה י לרמב"ם שם, דאימא שמנהג המקומות בחינוך הבנות שונה).

[43] וההכלמות שמצאנו בתלמוד תתפרשנה שחולקות על בעל הברייתא בתענית כפי נוסחתה שבידינו (נוסח שכנראה לא היה לפני הרמב"ם, כנ"ל), או שתסויגנה דווקא למקומות שבהם הקשר בין התלמיד לרב היה עמוק ולא היה חשש לנזק שיצמח מההכלמה.