תרומות על הבאר
(1 דצמבר 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

התשובה מיוחסת לר"י קורקוס, לרדב"ז - או אולי לר"ש סיריליאו?

הרב יואל פרידמן

התשובה מיוחסת לר"י קורקוס, לרדב"ז - או אולי לר"ש סיריליאו?*

עלינו להודות לפרופ' י"ש שפיגל על פרסום התשובה מכתב היד. אמנם כפי שכתב רוב הדברים שבה כבר נידונו על ידי חכמי צפת בפולמוס על קדושת שביעית בפירות הגוי[1], אך יש בתשובה זו חידוש אחד גדול כדלהלן. פרופ' שפיגל רצה לייחס תשובה זו לרדב"ז או לר"י קורקוס, והוא מציין את הקשיים שיש בכל אחת מן ההצעות[2]. ברצוננו להציע הצעה נוספת, אך כל ההצעות נותרות למעשה בגדר השערות בלבד.

 

א. סיכום התשובה

1. בתחילה דן בעל התשובה אם שביעית בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן, ולדעתו הרמב"ם סובר ששביעית בזה"ז מדאורייתא: 'דלדעת כל הראשונים אף שמיטת קרקעות מדבריהם היא, לבד בעל העיטור[3] והרמב"ם'... ('המעין' שם עמ' 17).

2. לאחר מכן הוא דן האם מותר לקנות מן הגוי, ומסיק שמותר, שכן אין איסור נעבד, כדעת הרמב"ם הל' שמיטה פ"ד הט"ו.

3. בהמשך הוא דן אם יש קדושת שביעית וחובת ביעור בפירות הגוי, ומסיק שיש קדושת שביעית בפירות שכן קיי"ל 'אין קניין לגוי להפקיע', והוא מבאר את הרמב"ם הל' תרומות פ"א ה"י בניגוד לפרשנותו של ר' יוסף קארו. הרמב"ם שם כותב:

גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם...

ר' יוסף קארו מדגיש ש'אין קניין' הוא רק למקרה ש'חזר ולקחה ממנו', אך כאשר הקרקע היא ביד הגוי קיי"ל 'יש קניין'. בעל התשובה דוחה גישה זו, ומוכיח שאין הבדל בין מקרה שהקרקע נמצאת ביד הגוי לבין מקרה שחזר ולקחה ישראל, 'שאם גדלו הפירות ברשות הגוי ומכרן לישראל ומרחן ישראל חייבין הם בתרומה מן התורה, ואם גדלו בקרקע ישראל ומכרן לגוי ומרחן הגוי פטורים הם' (עמ' 18). כלומר, אילו היה קיי"ל 'יש קניין' כשהפירות הם ביד הגוי, היה ישראל הממרח פטור מתרו"מ כדין סוריא[4]. בהסבר לשון הרמב"ם הוא נדחק, ומפרש שהרמב"ם התכווין בביטוי 'חזר ולקחה' להלכות שאינן מתקיימות כשהקרקע היא ביד גוי, כמו ביכורים או לקט.

מסקנת בעל התשובה היא שלא רק שיש קדושת שביעית בפירות הגוי - אלא יש גם חובת ביעור: 'והתם מסתמא הפירות של גוי הם, ואעפ"י כן אמר שהם אסורים לאחר הביעור ולפני הביעור מותרים, והרי זה כאשר העליתי לדעת רבינו'...; וייתכן שזוהי כוונתו בלשון השאלה 'לפי שמקצת חכמי הדור נוהגין חומרי שריפת...' כלומר חובת הביעור לדעת הרמב"ם היא בשריפה[5] (הל' שמיטה פ"ז ה"ג), ובניגוד לשיטת ר"ש (שביעית פ"ט מ"ח) ורמב"ן (ויקרא כה, ז) שביעור הוא ע"י הפקר.

4. החידוש הגדול שיש בתשובה זו הוא, שאעפ"י שהרב הכותב סובר שיש קדושת שביעית בפירות הגוי - הוא מסיק שחייבים בתרומות ומעשרות:

ומ"מ נראה שחייבין בתרומות ומעשרות, דעד כאן לא נפטרו פירות שביעית אלא מפני שהם הפקר והפקר פטור מן המעשרות, וזה אינו הפקר... (עמ' 20)

פרופ' שפיגל מציין בצדק (הע' 76) שר' משה מטראני ור' יוסף קארו נחלקו בשאלה זו. יסוד המחלוקת היא האם ההפקר בשביעית הוא אפקעתא דמלכא (ר' משה מטראני)[6] או חובת גברא (ר' יוסף קארו). וכך כותב ר' יוסף קארו[7] כשהוא משיב לר' משה מטראני:

יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירא כיוון דאיהו לא אפקריה...

כלומר, גם אם בעיקרון בשנה השביעית קיימת אפקעתא דמלכא, אך אם בפועל בעל השדה לא הפקיר את פירותיו הפירות חייבים בתרומות ומעשרות. בעל התשובה סובר מחד שיש קדושת שביעית בפירות הגוי (בניגוד לר' יוסף קארו), ומאידך סובר שחובת ההפקר היא חובת גברא, וכיוון שהגוי אינו מחוייב בהפקר, ובפועל גם אינו מפקיר, ממילא חייב בתרומות ומעשרות. אמנם צ"ע אם כוונתו לחייב בכל מקרה של פירות גוי בשביעית, או רק כאשר נפל ספק על שנת הפירות, שכן לפני כן הוא כותב 'ויש להסתפק בהם אם הם משנה זו או משנה שישית', וייתכן שרק במקרה של ספק אין הפקר, ובשנה שהיא ודאי שביעית ייתכן שיודה שאין חיוב תרומות ומעשרות כלל בשנה זו.

 

ב. השוואת דברי רדב"ז ור"י קורקוס לתשובה דידן

1. רדב"ז

פרופ' שפיגל דוחה את ייחוס תשובתנו לרדב"ז בין היתר בגלל תשובה שכתב רדב"ז[8], ממנה משתמע שהוא סובר שאין קדושת שביעית בפירות הגוי. לפני שנעיין בתשובה המדוברת יש לציין שהרדב"ז כותב במפורש בפירושו לרמב"ם[9] שיש קדושת שביעית בפירות הגוי:

משמע דאפילו בזמן הזה השמיטה היא של תורה. הילכך יש להיזהר לנהוג בפירות שביעית הנלקחים מן הגויים קדושת שביעית אעפ"י שפירותיהם וספיחיהם מותרין ואין טעונין ביעור, מ"מ קדושת שביעית יש בהם שהרי לא הופקעה קדושתם ע"י קניין הגוי...

ועתה נפנה לתשובת רדב"ז אליה התייחס פרופ' שפיגל. בתשובה זו הרדב"ז נשאל האם יש חיוב תרומות ומעשרות ביין שנעשה ע"י ישראל מענבים של גוי. וכן כותב רדב"ז:

אבל בנ"ד שהם משדה של גוי אני אומר דאפילו הגיעו לעונת המעשרות בשנה השביעית חייבין במעשר, דהא טעמא דפירות שנה שביעית פטורים משום דהוו הפקר לכל דאפקעותא דמלכא היא, וקי"ל הפקר פטור מן המעשר, ואפי' הבעלים בעצמן אין זוכין בפירות שביעית אלא מטעם הפקר, ומצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בו, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה. אבל גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין ואין דין שביעית נוהג בהם בין להקל בין להחמיר, שהרי אין הדבר הפקר לפוטרו מן המעשר, שהרי בדמים קנה הענבים ולא זכה בהם מן ההפקר, הילכך לא שנא פירות ששית שנכנסו לשביעית או של שביעית עצמה או של שביעית שנכנסו לשמינית, כיון שלקחו מן הגוי וגמרן ביד ישראל חייבין בתרומה ומעשרות כשאר השנים...

 

כל התשובה כולה מתייחסת אך ורק לחיוב תרומות ומעשרות בשנה השביעית. אין כוונת הרדב"ז לומר שאין קדושת שביעית בפירות הגוי, וכפי שכתב מפורש בפירושו. הרדב"ז טוען שאעפ"י שיש קדושת שביעית בפירות הגוי, הפטור מחיוב תרומות ומעשרות בשביעית נובע מן ההפקר, וכיוון שפירות הגוי אינם הפקר, ממילא חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות (במירוח ישראל). אמנם נכון שלשונו של הרדב"ז יכולה להתפרש כפי שהבין פרופ' שפיגל, ובפרט המשפט: 'ואין דין שביעית נוהג בהם בין להקל בין להחמיר'; מאידך אם כוונת רדב"ז לומר שאין קדושת שביעית בפירות הגוי - ההמשך תמוה: 'שהרי אין הדבר הפקר לפוטרו מן המעשר, שהרי בדמים קנה הענבים ולא זכה בהם מן ההפקר' – זו אינה סיבה לפטור שביעית בפירות הגוי! לכן מסתבר יותר שהרדב"ז סובר שיש קדושת שביעית בפירות הגוי (כמבואר גם בפירושו), והרדב"ז אינו בא אלא לחייב במעשר כי פירות הגוי אינם הפקר. בכיוון זה יש חידוש, כי המקובל הוא ששתי השאלות תלויות האחת באחרת, לאמור לר' יוסף קארו אין קדושת שביעית בפירות הגוי וחייב בתרומות ומעשרות, ואילו לר' משה מטראני יש קדושת שביעית ופטור מתרומות ומעשרות[10]. המעניין הוא שזוהי גם דעתו של הרב בעל התשובה, שיש קדושת שביעית בפירות הגוי ואעפ"כ חייב בתרומות ומעשרות (ראה לעיל 4).

אמנם קיים קושי אחר, והוא שהרדב"ז כותב שאין ביעור בפירות הגוי (בציטוט דלעיל פ"ד הכ"ט), ואילו בתשובה דידן כותב הרב בעל התשובה שיש ביעור בפירות הגוי.

 

2. ר"י קורקוס

השערתו השנייה של פרופ' שפיגל היא שתשובה דידן היא של ר"י קורקוס. יש להודות שיש שתי לשונות בתשובה דידן שכמעט שוות לזו של ר"י קורקוס, וכמובן יש בכך אינדיקציה שיצאו מאותו מחבר, אא"כ הם הועתקו ממקור שלישי קדום יותר.

 

תשובה דידן

ר"י קורקוס פ"א הי"א

כי כבר פירשו שהיו חייבים מס ואם לא יזרעו לא יהיה להם ממה לפרוע נמצא שאינם זורעים לעצמן אלא לחיל המלך ובתוס' פירשו עוד שיש סכנה בדבר כי מתים בתפישת המלך, וכן הוא בירושלמי מפני חיי נפש ע"כ.

ומפרש רבינו ארנונא שהם חייבים ליתן מזונות לחיל המלך ואם לא יזרעו אין להם מהיכן יתנו וא"כ נמצא שאין זורעין לעצמן אלא לחיל המלך ולכך התירו להם.

 

פרופ' שפיגל עמד רק על הלשון 'כי כבר פירשו' שבתשובה דידן לעומת 'ומפרש רבינו' שבפירושו של ר"י קורקוס, אך יש בעיקר לציין את הביטוי 'ע"כ' שבסוף תשובה דידן שממנו עולה בבירור שזוהי העתקה ממקור אחר.

הלשון השניה של ר"י קורקוס השווה לתשובה דידן מתייחסת לבבלי סנהדרין צא, א:

 

תשובה דידן

ר"י קורקוס פ"ד הכ"ט

פרק חלק כשבאו אנשי מצרים לדין עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון ונצחו אותם ישראל והניחו שדות זרועות וכרמים נטועות וברחו, ואמרו שם תנא אותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם, וזאת היא הגירסא המדוייקת, וכן מצאתיה בגמ' כתיבת יד ואם לא כן מאי נפקא מינה מה שהיתה שנה שביעית, אלא שנעשה להם הנס באותו זמן שלא זרעו ישראל שדותיהם, ולקחו שדות של גוים ונתקיים יכינו רשעים וצדיקים ילבשו (עפ"י איוב כז, יז), ומשמע דבא"י היה, מוכיח מכאן דמה שזרע הגוי בקרקעו (וזרעה) פירותיה מותרין לישראל.

פרק חלק כשבאו אנשי מצרים לדין עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון ונצחו אותם ישראל והניחו שדות זרועות וכרמים נטועים וברחו ואמרו שם תאנה אותה שנה שביעית הייתה וסמכו ישראל עליהם ע"כ כך היא הגרסא האמיתית ואעפ"י שבספרים שלנו לא גרסינן וסמכו ישראל עליהם נראה שכך צריך לפרשו דאי לא מאי נ"מ במה שהייתה שנה שביעית אלא להודיענו שנעשה להם הנס באותו זמן ונתקיים בהם יכינו רשעים וצדיקים ילבשו. ובעל הכפתור ופרח תמה על לשון זה...

 

פרופ' שפיגל מקשה על השערתו שבעל התשובה הוא ר"י קורקוס, שכן בתשובה דידן מציין הרב בעל התשובה 'וזאת היא הגרסא המדויקת' של הגמ' סנהדרין (שם), ואילו הר"י קורקוס טורח לציין 'ואע"פ שבספרים שלנו לא גרסינן וסמכו ישראל עליהם נראה שכך צריך לפרשו דאי לא מאי נ"מ במה שהייתה שנה שביעית...'. אכן הדמיון הלשוני מפתיע, אך גם במקרה זה ייתכן שהשוני ביניהם הוא אינדיקציה שהדברים הועתקו ממקור שלישי.

פרופ' שפיגל מעיר הערה לשונית נוספת. לגבי הסבר היתרו של ר' ינאי (סנהדרין כו, א) כותב הרב בעל תשובה דידן:

וכן כתב שם רש"י דאתיא כרבי, וכן כתבו בתוס' (שם ד"ה משרבו), כי כבר פירשו שהיו חייבים מס ואם לא יזרעו לא יהיה להם ממה לפרוע, נמצא שאינם זורעים לעצמן אלא לחיל המלך...

ואילו בפירוש הר"י קורקוס לרמב"ם[11] כותב:

ומפרש רבינו ארנונא שהם חייבים ליתן מזונות לחיל המלך ואם לא יזרעו אין להם מהיכן יתנו וא"כ נמצא שאין זורעין לעצמן אלא לחיל המלך ולכך התירו להם.

מעיר פרופ' שפיגל שבתשובה דידן מביא פירוש זה בשם אחרים ואילו בפירושו לרמב"ם כותב אותו בשם עצמו, וכאמור זו שוב אינדיקציה שממקור אחר באו הדברים. האמת היא שהקושי הוא הרבה יותר גדול, ולא מן הצד הלשוני. שיטתו של ר"י קורקוס שלדעת הרמב"ם שביעית בזה"ז מדרבנן. כך הוא כותב בכמה מקומות[12] ומסתמך על כ"י מדויקים של הרמב"ם. לכן במסקנה הוא מעדיף לפרש את היתרו של ר' ינאי עפ"י שיטת התוס'[13]:

ומ"מ עיקר פירוש שקבל הוא קרוב לפירוש רש"י ותוספות ז"ל, וביאור לשון רבינו אפשר דבזמן הזה מיירי אעפ"י שלא פירש... ממילא דבזמן הזה הוא וכאשר כתבתי, או אפשר שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה...

סיכומם של דברים, מלבד הבעיות הלשוניות, הן שיטתו העקרונית של ר"י קורקוס (לדעת הרמב"ם) ששביעית בזמן הזה מדרבנן והן פרשנות ההיתר של ר' ינאי אינה תואמת את תשובתנו[14]. גם ההשערה שמחבר התשובה הוא רדב"ז דחוקה למרות כמה נקודות השקה שקיימות, כי אין לכך ראיות לשוניות, ויש קושי מצד שיטתו של רדב"ז שאין חובת ביעור בפירות הגוי.

 

ג. השערה נוספת – ר' שלמה סיריליאו

פרופ' שפיגל כותב בצדק שהחכם בעל התשובה התגורר בחו"ל, ולכן כתב: 'וגם כי הם דינים בלתי נהוגים אצלנו'. בנוסף פרופ' שפיגל תמה איך ייתכן שבעל התשובה שחי במאה ה-16 אינו מזכיר אף אחד מן הנושאים-והנותנים על נושא שהיה כה נידון בתקופה זו; הוא כותב שייתכן שהחכם כתב את תשובתו בטרם פרצו המחלוקת והפולמוס בצפת, אך מציין שיש בכך דוחק.

הצעתנו היא שכותב תשובה זו הוא ר' שלמה סיריליאו (להלן רש"ס), פרשן הירושלמי הנודע. רש"ס התגורר בספרד לפני שנת רנ"ב (שנת גירוש ספרד), ובסוף ימיו, לפני שנת שט"ו (1555), התגורר בירושלים[15]. באמצע כמה תחנות לו: בתחילה בקושטא, ולאחר מכן בעיר סלוניקי, שם למד אצל רבו ר' יעקב חביב מחבר 'עין יעקב'[16], ובשנת רצ"ו לערך עלה לארץ ישראל והתגורר בעיר צפת[17]. ר' משה מטראני (המבי"ט) בתשובה (ח"א סי' כא) מסתייע בקונטרס של רש"ס, ובשנת רצ"ט (1539) הוא כותב: 'והעירני לעת כזאת קונדריס אחד שראיתי מיוחס להחכם כמוהר"ר שלמה'... ובתשובה המקבילה בשו"ת אבקת רוכל סי' כג: 'כמוהר"ר שלמה סיריליאו', ושם בסי' כג כותב ר' יוסף קארו: 'כי זה לי עשרים שנה ראיתי מה שכתב ה"ר שלמה שירילייו זלה"ה[18] לנהוג דין שביעית בפירות הגויים'... מן המשא ומתן שבין ר' משה מטראני לר' יוסף קארו ברור שהקונטרס של רש"ס היה בסיס הדיון, הם התדיינו מסביב לראיותיו, אף שכמובן כל אחד הביא ראיות נוספות וחדשות לתמוך בשיטתו. אם אכן כנה השערתנו שבעל התשובה בכתה"י הוא רש"ס - אין פלא שהוא לא הזכיר בה אף אחד מחכמי צפת שנחלקו בנושא הנ"ל, כי כאמור תשובתו קדמה לכל הפולמוס[19].

בעקבות פרופ' שפיגל שבדק את הימצאות הביטוי 'כאשר יורוני מן השמים' בתשובות הרדב"ז והר"י קורקוס, עשינו כן גם אנו בפירושו של רש"ס לירושלמי. והנה מצאנו לגבי הסוגיה החמורה של קרחת הכרם שכותב רש"ס: 'ובכל זה לא היה לי לא רב ולא עוזר, אלא מה שהראוני מן השמים'[20].

ערכנו גם השוואה בין מה שכתוב בתשובה הנ"ל לבין שיטתו של רש"ס כפי שהיא מתבררת בפירושו לירושלמי.

1. מצאנו בכמה מקומות שרש"ס כותב אליבא דהרמב"ם ששביעית בזמן הזה מדאורייתא, ולכן הוא גם מסביר את היתרו של ר' ינאי שאמר 'פוקו וזרעו בשביעית' על פי סוגיית הירושלמי שמדובר במציאות של סכנת נפשות[21]; דבריו מקבילים לדברי הרב בעל התשובה (עמ' 14). וכך כותב רש"ס[22]:

והרמב"ם ז"ל פסק דלא כרבי, וקדושת עזרא לא בטלה. וההיא דזה בורר באונס, ודלא כר' ירמיה. ופסק דאין עודרין להלכה. וכן ההיא דספינה ומתני' דמשקין כ' עלה אוקמתא דרבא דאוקמוה אליבא דרבנן...

וכן כתב בהסבר הסוגיה הירושלמית (שביעית פ"ד ה"ב) שמקשרת בין היתרו של ר' ינאי לדין ייהרג ואל יעבור:

אבל דברי הרמב"ם ז"ל אמת דהיו מכין ועונשין בהן, ולא התירו להן אלא דברים הצריכין לעבדי המלך... וסוגיין משמע דמכין ועונשין בהן, דפריך אדר' ינאי מההיא דפפוס ולוליאנוס דיהרג ואל יעבור...

2. דעת רש"ס[23] שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי, וכך הוא מבאר את דעת הרמב"ם, בדיוק כפי שכתוב בתשובה דידן:

אלא אפילו הניקח מן הגוי יש בו קדושה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דאעפ"י שנלקחה הארץ ממנו מקודש גם היום וחייב בשביעית ובמעשרות וכמו שכתבתי למעלה... וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד... משמע דאין קולא בשדות גויים אלא משום ספיחין ומשום דאין מצווין, אבל לעניין קדושת הפירות בקדושתן הן עומדים...

3. רש"ס[24] כותב לדעת הרמב"ם שלא רק שיש קדושת שביעית בפירות הגוי - אלא הם אף חייבים בביעור, והוא מביא לשיטה זו ראיות רבות. בנוסף הוא גם מסביר ששיטת ר"ש, שאין ביעור בפירות הגוי אעפ"י שמודה שיש בהם קדושת שביעית, נובעת ממחלוקת עם הרמב"ם בהגדרת הביעור[25]. וכך כותב רש"ס:

ואפילו בביעור לא מיחייבי... אבל ביעור כיוון דהדבר תלוי בממון להפקיר ולחלק לעניים או אפילו לעשירים... ודין זה שייך לדעת התוס' דלא נזכר ביעור אלא לעניין הפקעת ממון, אבל לדעת רש"י והראב"ד והרמב"ם ז"ל וסוגיות התלמוד מוכיחים דיש ביעור דאיסורא כמו חמץ בפסח כיוון דאיכא קדושה בפירותיו איכא איסורא וכדברי הרמב"ם ז"ל...

 

4. נוסיף כמה מקבילות בין תשובה דידן לבין פירוש רש"ס, שמבוססות על תוכן או על לשון. פרופ' שפיגל ציין את גירסתו של הרב בעל התשובה בסוגיה בסנהדרין צא, א (עי' לעיל ב 2). בפירוש רש"ס לירושלמי גורס בסוגיה בסנהדרין 'וסמכו בהן עניים'; ואעפ"י שאין זה תואם לגמרי את הנוסח 'וסמכו ישראל עליהם', אך תוספת זו דומה בוודאי לנוסח הבבלי המצוי אצל הרב כותב התשובה. וז"ל רש"ס[26]:

ומפני שנראה מדברים הללו דמסברא למדו לומר דמה שזרע הגוי דמותר לאוכלו ואין בו משום גזירת ספיחין, ומצאתי תלמוד ערוך לזה, אכתבנו כאן. דגרסינן בפרק חלק ת"ר בעשרים וארבע בניסן...אמר להם אלכנסדרוס המלך החזירו לו תשובה, אמרו לו תן לנו זמן ג' ימים, נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה, מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה וסמכו בהן עניים. ע"כ. הרי מבואר דשדות שזרעו גויים לית בהו גזירת ספיחין... ולא תאמר א"כ כאן דשרי מה שזרע הגוי וכ"ש ספיחין שעלו בקרקעו דשרי, א"כ קדושת שביעית נמי לית בהו, ליתא...

רש"ס כמו הרב בעל התשובה מוכיח מגמ' זו שאין איסור נעבד בפירות הגוי[27].

5. כדי להוכיח שיש קדושת שביעית בפירות הגוי נעזר בעל התשובה בהקבלה לדין תרומות ומעשרות[28]. וכך הוא כותב:

אבל עם כל זה הדעת מכרעת שדין פירות שביעית יש להם, ובכלל פירות שביעית הם, ודמיא הא מילתא לתרומה ומעשרות, כמו שהלוקח פירות שגדלו בקרקע הגוי חייב לעשר ולתרום אלא שאם מרחן הגוי נפטרו מפני שאמר הכתוב דגנך למעט דיגון גוי, ה"נ פירות הניקחין מן הגוי קדושת שביעית יש להם ככל חומר פירות ישראל.

ובפירוש הרש"ס[29] כותב:

ועוד דמעשרות ושביעית אזלי בחדא שיטה, ומעשרות בגידולי גויים קדושים הם אלא שאין צריך לתתן לבעליהן... ה"נ בשביעית קדושים הן גידולין דקרקע דגוי דהא כתיב כי לי כל הארץ, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל למעלה. ותו לא מידי. הילכך צריך להיזהר בפירות שביעית המותרים, כגון פירות האילן אפילו דישראל, ובגויים בין באילן בין בירק, בין לעניין אכילתן, בין לעניין הנייתן, בין לעניין ביעורן, בין לעניין הגידולין הצומחין מאליהן, ובין בעבודת קרקע...

בתשובה דידן כותב הרב שאמנם יש קדושת שביעית וחובת ביעור בפירות הגוי, אך לפני הביעור הפירות מותרים ואין בהם איסור נעבד או שמור, והוא מסתייע מדין ספיחין חרדל (שביעית פ"ט מ"א). וכך הוא כותב:

והתם מסתמא הפירות של גוי הם, ואעפ"י כן אמר שהם אסורים לאחר הביעור ולפני הביעור מותרים... הא למה זה דומה לספיחין חרדל שהם מותרים לפי שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה, ואעפ"כ משמע דקדושת שביעית נוהגת בהם...

ובפירוש רש"ס על אתר[30] כותב:

ספיחי חרדל מותרין... שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה לזורען בשביעית, דהא שכיחי בלא זריעה. דטעמא דגזירת ספיחים משום שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהן... וכיון דלא יועיל לו מה שיצא לא יזרע. ואע"ג דר' יהודה [=האומר ספיחי חרדל מותרים] תלמידיה דר"ע הוא, בהא ס"ל לר' יהודה כרבנן בספיחים, דרבים נינהו, ומשו"ה לא שרי אלא ירק שלא נחשדו עליו...

כיוון שבהא קיי"ל כר' יהודה מיושבת גם תמיהתו של פרופ' שפיגל בהערה 74 שלכאורה קיי"ל כרבנן דר' יהודה.

 

סיכום

אין אנו באים לטעון שתשובה זו היא קונטרס רש"ס שהצביעו עליו ר' משה מטראני ור' יוסף קארו[31], כי הרבה מרכיבים וראיות שהיו בקונטרס אינם בנמצא בתשובה זו. אעפ"כ בהחלט ייתכן שתשובה זו היתה הבסיס לקונטרס הנ"ל. כמו כן אין אנו טוענים שבוודאי תשובת רש"ס לפנינו, אך נראה שזוהי השערה שיכולה להשתלב עם השערותיו של פרופ' שפיגל, בפרט שכאמור שיטתו של רש"ס מתאימה יותר לתשובה דידן מאשר דבריהם של רדב"ז או של מהר"י קורקוס.

 

* * *



* תגובה למאמרו של פרופ' י"ש שפיגל 'תשובה בענייני שמיטה מכתב יד מיוחסת לרבי יוסף קורקוס או לרדב"ז', 'המעין' תמוז תשס"ח [מח, ד] עמ' 20-3.

[1] עי' במאמרנו שהתפרסם לאחרונה, 'מחלוקת המבי"ט והבית יוסף בעניין פירות הגוי בשביעית והפולמוס סביבה', התורה והארץ ח (אשקלון-כפר דרום תשס"ח), עמ' 137-118.

[2] ועליהן יש להוסיף שהרב בעל התשובה סובר שנוקטים כרמב"ם שיש קדושת שביעית בפירות הגוי וחייב בביעור, ואילו הרדב"ז הל' שמיטה פ"ד הכ"ט, עם שסובר שיש קדושת שביעית בפירות הגוי - כותב במפורש שאין נוהגים בביעור בפירות אלו.

[3] בספר העיטור אות פ' פרוזבול, כתב בתחילת התשובה 'וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו', משמע ששביעית בזה"ז מדאורייתא, אך לקראת סוף אות פ' הוא כותב: 'מיהו האידנא נהוג עלמא כר'...'; ועי' שבת הארץ עם תוספת שבת פ"ד הל' כה (עמ' 445) הערה 6.

[4] רמב"ם הל' תרומות פ"א הט"ו; ועי' במאמרנו הנ"ל הע' 1 עמ' 125-124.

[5] בכך מתיישבת תמיהתו של פרופ' שפיגל ב'המעין' שם עמ' 10 הערה 28.

[6] שו"ת המבי"ט ח"א סי' כא.

[7] שו"ת אבקת רוכל סי' כד.

[8] שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים רכא.

[9] רדב"ז על הרמב"ם הל' שמיטה פ"ד הכ"ט.

[10] עי' הרב אהוד אחיטוב, 'הפרשות תרומות ומעשרות בשביעית', התורה והארץ ו (כפר דרום תשס"א) עמ' 510-509.

[11] הל' שמיטה פ"א הי"א.

[12] ר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה פ"ט ה"ב; שם פ"י ה"ט.

[13] שם. למרות שכותב שייתכן לפרש שהיתר ר' ינאי הוא מחמת הסכנה ואף בשביעית דאורייתא.

[14] אמנם בהחלט אפשר ליישב שבנקודה זו ר"י קורקוס חזר בו, שכן שיטתו של הרמב"ם לגבי שביעית בזמן הזה לא הייתה ברורה, עי' דוד הנשקה, 'לגילגוליה של שיטת הרמב"ם על שביעית בזמן הזה', אסופות ח (תשנ"ד), עמ' קסט-קפד, ובפרט עמ' קפב-קפד. ואכן ר"י קורקוס פ"ט ה"ב וכן פ"י ה"ט מציין 'אלא שבספרי רבינו כתיבת יד מצאתי...', ואכן רואים שיש סתירות אצל פרשני הרמב"ם בעניין זה, ראה למשל כסף משנה פ"ד הכ"ט ששביעית מן התורה ולעומת זאת באבקת רוכל סי' כד. ועי' בדברי פרופ' שפיגל ב'המעין' שם הע' 67.

[15] הרב ד"ר עמוס סמואל, 'מפעלו הפרשני והטקסטואלי של ר' שלמה סיריליו לירושלמי זרעים', חיבור לשם קבלת תואר ד"ר, ירושלים תשנ"ח, עמ' 7.

[16] שם עמ' 9.

[17] שם עמ' 12 והערה 16; המקור לכך מן ההקדמה של ר' שלמה בן שם טוב עטיה לפירושו לספר תהילים וניציה ש"ט, שמספר על כמה חכמים שעלו משאלוניקי לארץ ישראל, וביניהם ר' שלמה סיריליאו, ר' שלמה אלקבץ ור' יוסף קארו.

[18] תשובה זו נכתבה בשנת השגי"ח, כפי שנראה מן התגובה של ר' משה מטראני (אבקת רוכל סי' כה): 'כח מעשה ידי הגדתי לי כ"ח שנים משנת הרצ"ב עד שנת השגי"ח', ובעת הזאת ר' שלמה סיריליאו כבר לא היה בין החיים.

[19] בניגוד לרדב"ז ולר"י קורקוס שלגביהם אין בסיס לטענה שהתשובה מוקדמת - לגבי רש"ס ברור שהקונטרס שהיה הבסיס לדיונם של ר"י קארו ור' משה מטראני היה מוקדם מן הפולמוס בצפת. לכן אין פלא שגם תשובה זו מוקדמת היא.

[20] תלמוד ירושלמי עם פירוש רבנו שלמה סיריליאו, מהד' דינקלס, מסכת כלאים, ירושלים תשי"ב, דף סט ע"א.

[21] עי' שבת הארץ עם תוספת שבת פ"א הי"א, עמ' 241-238, ובפרט עמ' 240 הערה 11.

[22] רש"ס למסכת שביעית, מהד' דינקלס, דף צו ע"א טור 1.

[23] רש"ס שם, דף צו ע"א טור 2, והמשך הציטוט בדף צז ע"א טור 1.

[24] שם.

[25] לכן בלשון השאלה מציין את מנהג השריפה בביעור וכדעת הרמב"ם; ועי' לעיל הערה 5.

[26] רש"ס אינו מביא ראיה זו בהקשר לציטוט מתוך כפתור ופרח.

[27] יש לציין שמבחינת תוכן הדברים הנאמר בתשובה דידן 'ואם לא כן מאי נפקא מינה מה שהייתה שנה שביעית' אינו בא להוכיח את הגירסה של התלמוד, כפי שמשתמע מר"י קורקוס, אלא להוכיח שאין איסור ספיחין ונעבד בפירות הגוי, והדברים מתאימים מבחינה זו למה שכתב רש"ס.

[28] עי' לעיל הערה 4.

[29] שם דף צז ע"ב טור 2.

[30] שם דף קמ ע"ב טור 2.

[31] על הקונטרס של רש"ס, ראה סמואל (לעיל הע' 15) עמ' 12 הערה 18; שם עמ' 67 והערות 2, 3; שם עמ' 193.