[1] כל ההדגשות שלי, רב"פ.

[2] "לוח ארש לרבי יעקב מעמדין [...] ועל צבאו סלע המחלוקת – חיבורי המדקדק רז"ה בנוסחאות התפילה והשגות האחרונים עליו", אוצרנו (טורונטו קנדה), תשס"א. בספר המחזיק תרטז (616) עמודים, משתקפת יגיעתו העצומה של המהדיר וחתירתו להעמיד על האמת. ברכה לעצמה קובעים המפתחות המפורטים שבסוף הספר והמבוא המעולה מאת הרב יעקב יוסף שכטר, רב המרכז היהודי בניו יורק המתמחה בתורת היעב"ץ וכותב בנאמנות ובדייקנות [כמעשהו בראשון, במבוא ל"מור וקציעה" מהדורת מכון ירושלים].

[3] נודע ביהודה מהדורה קמא, יורה דעה סימן עד: "כמו שכתב המדקדק הגדול ר' זלמן הענא בשערי תפילה שלו"; שו"ת יהודה יעלה חלק ב סימן צט: "שוב ראיתי בספר שערי תפילה להמדקדק ר' זלמן הענא"; שם, סימן קו: "הובא בס' שערי תפילה למוהר"ז הענא אות שכ"ג. ועי' בתשו' בית אפרים חלק אה"ע סימן קי"ב, ואף דהשיג עליו מוהר"ז הנ"ל" וכו'; שו"ת עין יצחק (לר' יצחק אלחנן ספקטור) חלק א יורה דעה סימן כז: "כמו שכתב המדקדק הגדול ר"ז הענא בשערי תפילה שלו". את כל המובאות הנ"ל דוחה הכותב בפתרון יצירתי, שהוא עצמו עלבון: "יכול להיות שהם [=הגאונים הנ"ל] רצו שדבריהם ישָמעו ולכן נתנו להם כבוד מסויים". ("המעין" שם עמ' 73 הערה 9)

[4] ראוי לציין שגם הרב יצחקי מרבה בהתקפות על רז"ה, ולעיתים בלשונות נמוכים (נוכל, זייפן וכדו'). ותימה: הכי סבר שבכך ישביח את מקחו בעיני חלק מהקוראים? והרי הרב יצחקי עצמו כבר נכווה בעבר כשהשתלחו נגדו בסגנון פרוע בעניין אחר (סמכותו של כת"י כתר ארם צובה)! כדאי גם לו לחזור ולעיין בסוף "לוח ארש" בחוות דעת של כמה מבינים, ובתוכם בן דודי "הגאון רבי יעקב פוזן שליט"א [...] דיין ומו"ץ בבי"ד של הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א" (עמ' תריא), ובה נכתב בין היתר: "והנה קמו מערערים ובדברי הבאי כותבים כתבי פלסתר [...] עול גדול עשו נגד האיש הנ"ל [...] דברי שטות שאין בהם ממש". ואם כן, מדוע הוא עצמו נוקט לשונות פלסתר כנגד מחברים מדורות קדומים?

[5] אגב, את 'כפירתו' של סטנוב תומך הכותב בהערה מלומדת: "אפשר לראות תיאור מפורט מתוך כתביו ב-PAAJR". ובכן בדקתי שם, וכמו כן בדקתי במאגר הביבליוגרפיה של הספר העברי, ומצאתי את רשימת ספריו (דקדוק, נוסחי תפילה, על מילות ההגיון לרמב"ם ועוד). הזוהי הוכחה? נכון שסטנוב שניסה כוחו בכתיבה נחשב לסופר בינוני מאוד (בחקירותיו הלשוניות הוא טוב יותר), וגם נכון שהוא נמנה על חוגו של ר' נפתלי הרץ וייזל [רנה"ו], ועדיין אין מכאן "הוכחה" להיותו כופר! בסגנון ביקורתי אך שונה התפלמס בזמנו גם הרב יואל קטן עם רז"ה וסטנוב (ראה הנ"ל, "על נוסח הגר"א בתפילה", "המעין", תמוז תשנ"ט [לט, ד] עמ' 47 ואילך), אבל כיאות הוא נמנע מתיוגים גורפים.

[6] לא כאן המקום לתאר את הגוונים הפנימיים שבכל זרם.

[7] להבחנה חשובה זו ראה אצל ברוך קורצווייל, "בעיות יסוד של ספרותנו החדשה", בתוך: הנ"ל, ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?, ירושלים ות"א תש"ך, עמ' 11-146. קורצווייל, שבנעוריו למד בישיבת ברויאר בפפד"מ, ולימים הוכר כמבקר ספרות חריף ושנון שהוקיע בזעף את מגמות החילון בספרות ההשכלה, מיטיב להוביל את קוראיו בין טיפוסי המשכילים משני הסוגים.

[8] רש"ר נודע כבעל שיטה מיוחדת, ולה שתי פנים: "תורה עם דרך ארץ" בענייני חינוך, ושיטת פרישת היראים מן קהילה הכללית בענייני הציבור. בדרך כלל מבליטים אידיאולוגים את הפן השני, מלחמתו עם המחנה שמשמאלו, אבל אין נותנים את הדעת למאבקו עם המחנה שמימין. לעניין זה הקדיש ההיסטוריון הנודע יעקב כ"ץ (שלמד גם הוא בישיבת ברויאר בפפד"מ, אליה הגיע לאחר שמונה שנים בישיבות הונגריה) את מאמרו המאלף "רבי שמשון רפאל הירש, המימין ומשמאיל" בתוך: מ' ברויאר (עורך), תורה עם דרך ארץ, בר אילן, תשמ"ז, עמ' 32-13 [נדפס מחדש בתוך: י' כ"ץ, "ההלכה במיצר - מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה", ירושלים תשנ"ב, עמ' 228–246). בתוך הדברים מאיר כ"ץ את הסתייגות רש"ר מלימוד הקבלה, ואת ביקורתו על לימוד הנגלה בדרך המסורתית "שיש בו רוח של חקרנות - אבל התבוננות חיה בעולם נעדרת", בדומה לביקורת ההשכלה על סדרי החינוך בגרמניה. ועי' שם בהרחבה.

[9] בין מותו של מנדלסון בשנת תקמ"ו (1786) ועד אסיפת הרבנים הרפורמיים הראשונה בבראונשוייג בשנת תר"ד (1844) חלפו 58 שנים.

[10] מ' ברויאר, "עדה ודיוקנה – אורתודוקסיה יהודית ברייך הגרמני 1871–1918", ירושלים תשנ"א, עמ' 83.

[11] למנדלסון נולדו עשרה ילדים, ואולם רק שישה מהם נותרו בחיים לאחר גיל הילדות. את דאגתו לחינוך ילדיו ואת אורח חייו משרטט פיינר כדלהלן: "'יש לי אשה שבאה ממשפחה טובה והיא יראת שמים' כתב מנדלסון באחד ממכתביו לידיד יהודי. אך לא רק כיסוי הראש שחבשה פרומט [אשתו], הלידות התכופות והדאגה המתמדת לילדים ביטאו את אורח החיים המסורתי. במשפחה נשמרו השבתות והחגים, התפילות בבית הכנסת ודיני הכשרות. ברשותו של מנדלסון היה לוח לספירת ימי העומר, הוא נהג על פי מנהגי האבלות בימים שבין צום י"ז בתמוז לט' באב, שמר על זקנו - שסימל בזמנו את המראה היהודי המסורתי, דאג לחינוכם התורני של בניו וקיים קשרים טובים עם רבני הקהילה ועם רבנים בקהילות אחרות"... (פיינר שם, עמ' 63). עם זאת החינוך היהודי שהעניק לילדיו לא צלח; לאחר מות האב, ארבעה מהם השתמדו לנצרות בשלב זה או אחר של חייהם. [ועדיין קשה להשלים עם המשתמשים בעובדה זו כנגד האיש: עובדה טראגית היא שכיו"ב מוכרים לנו הרבה מקרים של צאצאי גדולי תורה - אדמורי"ם, רבנים מפורסמים וראשי ישיבות - שיצאו לתרבות רעה, ואין דנים את האבות בעוון ילדיהם].

[12] נוסחו המלא מופיע בכתבי משה מנדלסון, כרך 19 עמ' 2-3: 'הנה בא לגבולי איש משה אשר ידענו מה היה לו. כי ידי משה כבדים ויקרים, וכביר מצאה ידו בכל חכמה למודית וטבעית מחקרית הגיונית פילוסופיא ומליצות, שת בשמים פיהו ולשונו תהלך בארץ. נתן השכל במרומים ישכון שרשים, וענפים ילכו יונקותיו. ויהיה כזית הודו במקום מורה צדק ומקום חיות שהנפש תלויה בה, לדעת איכותה ומזגה ומשטרה בגויה, וכהנה רבות שרשים אשר הם בפרוזדור להכנס בהיכל ה' היא תורתנו הקדושה, אשר ינוחו בה כל יגיעי כח מחשבי, הוא אשר שמו כהר"ר משה מדעסא. ואני בראותי אותו אחזתיו והבאותיו אל ביתי אם לבינה וחדר הורתי, ומצאתי נוסף על כל הנ"ל ששכלו שלם בתורה בגמרא וסברא לא יטה לארץ מנהלו, מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש לתורה, ולמצא מקום בינה יתירה בתורתנו העולה על כל החכמות, וכן עשה חיל, ואחת היא ברה כחמה איומה כנדגלות, ודגלו עלי אהבה, אהבת יהונתן אהבתיו, משכתיו חסד. ולכן אמרתי במה אכבדהו נגד זקני עמו. אם בסמיכת חבר הלא לגדולה מזו מתוקן, ואין ספק שכבר קדמוני שאר רבני הדור בכבוד ועטור. ואם בסמיכת מורנו, הוא דבר יוצא ממנהגו של עולם ליתן לאיש פנוי עטרת מורנו. ולכן לא ידעתי אילן במה אברכהו, ואמרתי ליתן לו כסות עינים, כי הוא כלו מחמדים, פרדס רמונים, תוכו אכל וקליפה זרק, ולִקט שושנים בין החוחים. והוא חכם הרזים ופרפראות הכל מתוקן לסעודה. מלחם ה' אכל בלחמו של תורה, וישמח משה במתנת חלקו כי נאמן בית ה' קראתי לו, וכליל תפארת בחורים על ראשו, והי' זה נאמן ושם עולם. מדי דברי הכותב ורמי בערסא מחכה לתשועת ה', ר"ח אייר כאשר ירים משה ידו לפ"ק (=תקכ"א), יהונתן אייבשיץ חפ"ק אה"ו'. וראה דיון בעניין מכתב זה אצל ש' פיינר, משה מנדלסון (ירושלים תשס"ה) עמ' 21. על הצטיינותו בלימודיו אצל בעל "קרבן העדה" הליכתו לברלין ודריכת כוכבו כפילוסוף ראה שם, עמ' 25–26, 35-50.

[13] השאלה והתשובה מופיעים בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן קנה, עיי"ש.

[14] ואכן "הביאור" שנדפס בלא פחות מ–17 מהדורות במשך מאה שנה [מברלין תקמ"ג (1783) עד ורשא תרמ"ח (1888)] זכה להתייחסות מכובדת אצל רבים מגדולי התורה, ולא בגרמניה בלבד אלא בכל העולם היהודי. כך למשל ר' יעקב צבי מקלנבורג (תקמ"ה-תרכ"ה, 1785–1865) בעל "הכתב והקבלה" מזכיר עשרות פעמים את רש"ד [=ר' שלמה דובנא בעל "הביאור" לבראשית] ואת רנ"ו [=ר' נפתלי הרץ וייזל, בעל "הביאור" לויקרא], ואף את רמ"ד עצמו (על התואר רמ"ד ראה להלן הערה 22). על היחס אליו בגרמניה כותב מרדכי ברויאר: "רבנים דגולים של האסכולה הישנה, וביניהם ר' זעקל ליב וורמסר ה'בעל שם' ממיכלשטט (תקכ"ח-תר"ח, 1768-1848), ר' צבי הירש קלישר (תקנ"ה-תרל"ד, 1795–1874) ור' אברהם זוטרא (תקמ"ד-תרכ"ט, 1784–1869) רבה של מינסטר, קיבלו את מנדלסון כהוגה דעות יהודי, ואף שקדו על לימוד 'הביאור' שלו [...] באזכרות שערכו הרבה קהילות יהודיות בכל רחבי גרמניה בשנת 1885/86 לציון מאה שנה למות מנדלסון, נטלו הזרם האורתודוקסי והעיתונות המקורבת אליו חלק פעיל" ("עדה ודיוקנה" [לעיל הערה 10] עמ' 83). וראה שם גם על הערצתו, המסוייגת אמנם, של רש"ר הירש למנדלסון [הסכמתו המלאה לצורך בהשכלה, אך חששו מן האמנציפציה]. ואף זאת: ידידי ד"ר מאיר הילדסהיימר העביר לידי תצלום כתב ידו של ה'בעל שם' ממיכלשטט ובו, ברשימת סדר הלימוד לשנים תקפ"ו ותקצ"ד, נרשם: "תורת משה עם ת"א, רש"י, תרגום אשכנזי וביאור". וכן שמעתי מאבי ז"ל כמה פעמים: "על מנדלסון דברו בביתנו בכבוד גמור. מאבא זצ"ל [הכוונה לסבי רבי גרשון פוזן זצ"ל, שמונה ע"י רש"ר הירש כדיין בקהילתו בפפד"מ ושימש בתפקידו כחמישים שנה] לא שמעתי אף מלת בקורת כנגד מנדלסון". ש"הביאור" התקבל גם במזרח אירופה עולה בין היתר מהערת רש"ש לבבא קמא נח, ב (תוד"ה שמין) הדן בפסוק "זרע רב תּוֹצִיא השדה" (דב' כח, לח) ובנוסח ת"א לפסוק שהיה כנראה לעיני הש"ך (חו"מ שטז ס"ק ה); ומעיר רש"ש: "משמע דמפרש תּוֹצִיא לנקבה נסתרת, וכן משמע מאונקלוס, אבל האשכנזי [=רמבמ"ן] תרגמו לנוכח". עדות על הסכמת ר' חיים סולובייצ'יק  לפירוש ר' שלמה דובנא בעל "הביאור" לבראשית, מופיעה אצל ש' שטמפפר, "הישיבה הליטאית בהתהוותה", ירושלים תשס"ה, עמ' 56 הערה 107. על יחס הנצי"ב ל"ביאור" אין בידנו עדויות מפורשות, ואולם כשעמדה על הפרק הדרישה לכלול לימודי חול בישיבת וולוז'ין הגישו פרנסי הישיבה תוכנית לימודים נגדית, על דעת הנצי"ב, שנפתחה כך: "שנה ראשונה – תנ"ך: חומש ונביאים ראשונים על פי פירוש רש"י והביאור... שנה שניה – תנ"ך: נביאים אחרונים וכתובים על פי פירוש רש"י והביאור" (שטמפפר, שם, עמ' 213). כל אלה ידעו היטב שלא רק התרגום אלא גם הביאור לכל ספר עבר תחת יד רמבמ"ן, ובחלקים שונים הוא עצמו כתב את הביאור, כדבריו ב"אור לנתיבה" שבראש "הביאור".

[15] כך נחמה ליבוביץ ע"ה, שבגליונותיה ובספריה הקפידה להביא דברים בשמו תחת הכינוי "רמבמ"ן" (ובסוגריים - ר' משה בן מנחם מנדלסון), וכך "רמ"ד" = ר' משה מנדלסון ב"פשוטו של מקרא" של הרב יהודה קופרמן יבלח"ט (על אף הסתייגות עורך "המעין" [גליון תשרי תשס"ו [מו, א] עמ' 88) שכתב "אפשר היה לוותר על התואר ר' בערכו של מנדלסון"). וראה עוד בפנים.

[16] כגון באגרות ראיה, ב, אגרת תקי בה הרב מתייחס ל"רנ"ו ורמבמ"ן"; שם, אגרת תקנז; עין איה, ברכות א, פרק ג אות טו "אבל הנפש היא המבחנת ע"כ כח זה ישאר לעד [...] כמו שביאר בספר פעדאן". אני מודה לרב פרופ' נריה גוטל על ההפניות הנ"ל. ['ספר פעדאן' הוא ספרו של מנדלסון 'פיידון, או על השארות הנפש' שהופיע בברלין בגרמנית בשנת תקכ"ז-1767 ונחל מיד הצלחה מסחררת; תורגם להולנדית, צרפתית, איטלקית דנית רוסית ועברית ונדפס עוד בחייו באחת עשרה מהדורות (ש' פיינר, מנדלסון [לעיל הערה 11], עמ' 21).

[17] כגון בבראשית א, ד "ובזה נכונים גם דברי רנ"ו"; ויקרא י, כא: "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם, מלשון הרקה, ומזה מָרק ותמרוקים (רנ"ו)", ועוד רבים.

[18] נדפס בהקדמת 'הכתב והקבלה' מהדורת לפסיא תקצ"ט (=לייפציג 1839) שנדפסה בחיי המחבר, עמ' xiv. ההקדמה הושמטה במהדורות הבאות, לרבות ממהדורת פפד"מ 1880 שיצאה לאור ע"י חתן המחבר אחרי פטירתו. הייתכן שאותו חתן העלים את הקדמת חותנו הואיל ודעתו לא היתה נוחה מייחסו האוהד של חותנו לרנ"ו ולשד"ל?

[19] בנין ציון השלם, מהדורת דבר ירושלים תשס"ב, כרך ב, עמ' שלט. על שורת רבנים דגולים נוספים בגרמניה שהתיחסו באופן חיובי לרנה"ו [כגון ר' יצחק דב הלוי במברגר, רד"צ הופמן ואחרים] ראה אצל מ' הילדסהיימר במאמרו (באנגלית) שבהערה 21, ובהקדמתו של חיים לפשיץ [=הרב משה צוריאל] ל"ספר המידות" של רנה"ו מהדורת ירושלים תשס"ב.

[20] ראשי הדוברים כנגד הכשר הלשון הגרמנית היו גדולי הדור ר' יחזקאל לנדא בעל "נודע ביהודה" (מחשש שמעתה יעסקו התלמידים בלימוד דקדוק לשון אשכנז) ור' עקיבא איגר (מחשש שיכניסו את הלשון הגרמנית לתפילה כרפורמים). ובעוד שרבנים אלה לא תקפו אישית את מנדלסון, ר' שלמה קלוגר הוסיף נימוק נוסף: אם תלמידיו מקולקלים סימן שגם הוא מקולקל ("מה ששאלו לבאר להם מה שִמצה נמצא בר' משה דעסיר, ראשון לציון הוא מאמרם ז"ל בכמה דוכתא "פוק חזי מה עמא דבר" וקול המון כקול שדי [...] וכיון דרוב העולם מרננין אחריו ודאי כן הוא [...], ועוד צאו וראו מה המה תלמידיו וכל העוסקים בחיבוריו כולם רשעים. וכל שוגה בחיבוריו לא יחכם, ואין אוחזין בחיבוריו רק הקלי שבקלים העוברים על כל התורה, ולא ראיתי איש ישר הולך שיהי' עוסק בחיבוריו ודבריו, וכל ירא שמים בורח ממנו כבורח מן הנחש ועקרב - הא חדא. והשנית, הנה אני לא עיינתי בדבריו מעולם, ולא ידעתי שמץ פסול בדבריו, אך את זה ידעתי - כי הרע לעשות אשר תרגם תנ"ך על לשון דייטש אשר לא כדת, והנה חטא והחטיא את הרבים, כי מזה פשתה המספחת הישנה בהמבורג להתפלל על דייטש, וחטא הרבים תלוי בו" (שו"ת האלף לך שלמה חלק יו"ד סימן רנז). מנגד, בחוות הדעת שפירסם הגאון ר' מרדכי בענעט בפקודת בד"ץ המבורג נגד התפילה בגרמנית ("אלה דברי הברית", אלטונה תקע"ט) הוא יצא נגד הרפורמים - אבל הכשיר את התרגום של מנדלסון! לפרשה זו ראה פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, ירושלים תשד"ם, ובמיוחד בפרק יא – פרשת ההתנגדות.

[21] עי' שו"ת שרידי אש חלק א סימן קמה שהגרע"א, הגאון מהר"מ בנעט והגאון חת"ס דנו בשאלת השגת גבול בהדפסת מחזוריו של רוו"ה, ואיש מהם לא עורר על עצם התרגום לגרמנית, ואדרבה הם מקלסים אותו.

[22] ראה: M. Hildesheimer, The Attitude of the Hatam Sofer toward Moses Mendelson, AAJR 60 (1994), PP. 141- 187 . עדותו של ר"ש סופר התפרסמה ב"המגיד", שנה ל (תרמ"ו) חוברת ב, ח שבט עמ' 13. שם מסופר על מו"ל שהזדמן לאסיפה בבית מוה"ר שמעון סופר אב"ד קראקא, והשיחה התגלגלה אודות "הרמבמ"ן ושיטתו ותכונותיו. אז אמר הרב ז"ל: 'נפלאת זאת בעיני על אחינו האורטודוקסים בכלל המדברים עתק על הרמבמ"ן ועל חיבוריו. רק ה' רואה ללבב, ואנחנו אין לנו רק להתבונן על חיי האיש הגדול ההוא. ובראותינו כי בכל ימיו תמים היה עם ד', ושמר פקודי התורה הקדושה עד יומו האחרון, אין לנו הצדקה לקרא אחריו מלה'. על זה ענה אחד המסובים: אם כן מדוע הזהיר אביך הגאון מהר"מ סופר ז"ל בצוואתו לבניו אחריו לאמר 'ובספרי רמ"ד אל תשלחו יד'? על זה השיב הרב: אנכי היודע ועד כי המלה רמ"ד היא טעות מעתיק הצוואה, בה היה כתוב בכתב יד אבי ז"ל לאמר 'ובספרי חמד (כונתו על ספרי עגבים, רומנים) אל תשלחו יד', והמעתיק אח"כ בנוסח הנודע לכל העתיק בשגגה וכתב אות ר' תחת ח' ובכן יצא הטעות ההיא". אמנם א' שישא במאמרו "ובספרי רמ"ד אל תשלחו יד" ("המעין" טבת תשכ"ט [יט, ב] עמ' 77) ניסה להזים עדות זו, ואולם טענותיו הבנויות כולן על סברה אינן עומדות מול משקלן של ההוכחות המוצקות שהביא הילדסהיימר לנוסח "ובספרי חמד" [ולא ובספרי רמ"ד]. וראה גם מאמרו החשוב של יעקב כ"ץ, "קוים לביוגראפיה של החתם סופר", בתוך: הנ"ל, הלכה וקבלה, ירושלים תשמ"ו ובמיוחד בעמ' 379. וראה שם בהערה 177 על התייחסותו של חת"ס ל"חכם רמ"ד" (בשו"ת חת"ס יו"ד סימן שלח). אכן היתלות באדם גדול כחת"ס כדי לנגח מתנגדים קיימת עד ימינו, כולל בהשמטת דברים: צא ובדוק בכמה ממהדורות חידושי החת"ס על הש"ס הנדפסות בימינו, ולא תמצא עוד בחידושיו לפרק לולב הגזול לו, א את הפיסקה ד"ה "דומה לכושי", שהושמטה במלואה משום שחת"ס כתב שם שעבודת הקרקע בארץ ישראל היא מצוה, דבר שאינו ערב לאוזני אלה השמים עצמם כממשיכי דרכו, ומתירים לעצמם לשלוח יד בתורת רבם!

[23] מרדכי ברויאר "פרקים מתוך ביוגרפיה", בתוך: יונה עמנואל (עורך): "הרב ש"ר הירש – משנתו ושיטתו" ירושלים תשכ"ב, עמ' 36.

[24] כך השנה, במודעת האבל שנשלחה ל"יתד נאמן" בה נמסר על הסתלקותו של ר' יעקב בראור ז"ל, נינו של רש"ר הירש, ובה נכתב שהוא "חינך את בניו ובנותיו ונכדיו לתורה ולדרך ארץ" - הוסרו התיבות "ולדרך ארץ", בנימוק המדהים [ציטוט]: "הועדה הרוחנית של העיתון מצאה שהנוסח שלכם אינו מתאים לתלמידי חכמים" (!). כיוצא בזה, כשקהילת ברויאר שבניו יורק ציינה בש"ק שלח לך תשס"ח מאתיים שנה להולדת הרב הירש, ואחד מצאצאיו - עו"ד במקצועו - אמר [הציטוט ע"פ הג'ואיש פרס] "אם מגמת קהילתנו היא שכל בנינו ובנותינו יסיימו בלייקווד – כי אז אנו סוטים ממגמת זקננו הרש"ר הירש, וגם איננו עושים טובה גדולה עם הקהילה", קם רב הקהילה ויצא במחאה. וכשחזר בסיום דברי הנואם הכריז "תורה עם דרך ארץ היתה הוראת שעה רק כל עוד רש"ר הירש היה בחיים; כיום עלינו לסור למשמעת גדולי הדור".

[25] "עדה ודיוקנה" (לעיל הערה 10) עמ' 110 [אפיגון = צאצא המוכשר פחות מאבותיו, בן הדור השני של זרם או אסכולה הנופל מקודמיו בכישוריו ובכח היצירה]. לעניין זה ראה גם מאמרי "לכבודם של רבני אשכנז - על השיכתוב ההיסטורי ביחס לרבנים דוקטורים", שהתפרסם בשנתון המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון אלול תשס"ז, ליובל ה-70 של הקהילה.

[26] אוסיף הערה מתחום שאני מתמצא בו: בעשרים השנים האחרונות התפרסמו כמה וכמה מהדורות של תרגום אונקלוס מעשה ידי מהדירים תלמידי חכמים, שלא פעם העמידו גירסה על פי סברא, הגם שהיא מנוגדת למסורות התרגום הקדומות. האם הם ח"ו "כופרים"?

[27] כבדוגמה הבאה: בלשון המקרא אין הפרש בין עֵץ כחומר למלאכה, לבין עֵץ במשמע צמח הנותן פרי. אבל הארמית מבחינה ביניהם: הראשון מתורגם אָע והשני אִילָן. ההבחנה קיימת כבר בארמית המקראית כגון "וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת" (עזרא ו, ד [=ונדבך עץ חדש]) לעומת "גֹּדּוּ אִילָנָא" (דניאל ד, ז [=כרתו את האילן]). וכן מבחין ת"א: "עץ הגן" (בראשית ב, טז) "אִילָן גִּינְתָא", אבל "ויבקע עצי עלה" (שם כב, ג) "אָעֵי דַּעֲלָתָא". בהשפעת הארמית הבחינו גם חז"ל במשנה בין אִילָן הנותן פרי או ענף וצל, כגון "אתרוג שוה לאילן" (ביכורים ב, ו), "העושה סוכתו תחת האילן" (סוכה א, ב), "אילן שענפיו מרובים" (אבות ג, ז), לבין עֵץ שהוא חומר להסקה או למלאכה, כגון "קוצץ והעצים שלו" (בבא בתרא ב, יב), "כלי עץ וכלי עור" (כלים ב, א). והנה במטבע הברכה קבעו: "כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר בורא פרי העץ" (ברכות ו, א). הרי שנקטו לשון מקרא.

[28] העיר עליה במקצת הרב יואל קטן במאמרו הנ"ל (הערה 5), ואולם לענ"ד מתעצמים בה שני שרי התורה החזון איש והמשנה ברורה: התנגדותו המפורסמת של החזו"א להזקק לכתבי יד המתגלים בדורנו מתייחסת בין לכת"י של התלמוד ובין לכת"י של ראשונים. יעקב ש' שפיגל, "עמודים בתולדות הספר העברי", רמת גן, תשנ"ו עמ' 491 עסק בהרחבה בהתנגדות החזו"א שמהסוג הראשון (כגון "ולהגיה בגמ' עפ"י כת"י מינכן [...] ואני לא מהם ולא מהמונם", קובץ איגרות בני ברק תש"ן, חלק א לב), והראה שכמה וכמה גדולים שקדמו לחזו"א לא הסכימו עם עמדתו העקרונית, שגם היא הרבה פחות מוקצנת מהאופן שבו רגילים לציירה היום. אכן החזו"א התנגד גם להסתמכות על כתבי ראשונים [המאירי?] שהתגלו בדורנו [כגון: "הצילומים מהכ"י אין דרכי להעמיד עליהם כי לא ידענו מי כתבם. ושפיר י"ל דכתב הסופר כמו שהוא רגיל. והדבר ידוע בענייני הלכה שלא לסמוך הרבה על מציאות חדשות, רק על ספרי הפוסקים שנמסרו מדור דור ללא הפסק" (שם, חלק ב, כג); "אין אני רגיל בחיפושים ובחקר קדמוניות ואני מתנגד לדרך זו, כי איננה בטוחה" (שם, חלק ג יט)]. ולעומתו ראה משנה ברורה סימן תרנח ס"ק טו: "ועיין בחיי אדם שמסתפק אם אמר הריני כאלו התקבלתי מהו. ובספר מאירי כתב יד אשר תחת ידי דעתו בהדיא דיכול הנותן למחול תנאו ולאמר הריני כאלו התקבלתי ויצא זה ידי חובה אע"ג שלא החזיר", וכמותו עוד נוספים במ"ב. הרי שהדברים צריכים תלמוד.