המעין -

חזרה למאמרי המעין

דרכי מסירת בשורה רעה על פי התורה

ד"ר סודי נמיר

דרכי מסירת בשורה רעה על פי התורה*

הקדמה

כ"ו מקורות

מסקנות

העברת ההודעה למעשה

הקדמה

במשך שנים מלווה אותי הטראומה הקשה, כאשר כרופא מתחיל נתבקשתי לגשת ולהודיע לאשה שלא הכרתי מימיי שבעלה נהרג בתאונת דרכים. מעולם לא קיבלתי הדרכה מעשית או רגשית לביצוע המשימה הזו, והתגובה הקשה שחזיתי גרמה לי מאז רתיעה מלהיות נוכח כאשר יש לבשר בשורה קשה למישהו. הרגשתי שמחוסר ברירה הטילה החברה את התפקיד הלא-נעים הזה על הרופא, מכיוון שלא מצאה גורם אחר שייאות ליטול על עצמו את המטלה; הרי רק לעתים רחוקות קיימת למסירת ההודעה השלכה רפואית, או שיש צורך בנוכחות איש צוות רפואי במקום. תמיד ראיתי את המטלה הזו כמעמסה שאני ממלא בעל כורחי.

אולם גישתי השתנתה לחלוטין, אחרי שסיפר לי מורי ורבי פרופסור יוסף הרמן מעשה שאירע עמו: בהזדמנות אחת התקשרו אליו בטעות, כאשר חיפשו בספר הטלפונים רופא אחר שנשא שם דומה לשלו. כאשר נודע למטלפן שהוא הגיע לד"ר הרמן אחר - הוא סיפר לו שאין מוצאים את הרופא המטפל של אדם שחייבים לבשר לו שאשתו נפטרה. פרופ' הרמן, בעל הלב הרחום, התנדב למשימה; הוא יצא מביתו ונסע אל הבעל שלא הכיר כדי להודיע לו על הפטירה באופן הנדרש, ובכך הצליח לרכך את עוצמת המכה. סיפור זה גרם לי לראות את התפקיד הזה באופן שונה; קיימת כאן הזדמנות פז לרכך דיווח על אסון, או הודעה על חולי או מקרה מזעזע אחר, אצל אדם שלעיתים כלל לא מוכן לבוא המכה הזו עליו. האופן שבו המסר מועבר יכול להוות את כל ההבדל שבין השראת הזדהות ושותפות - לבין זרות ואפילו עוינות, בין הצבת אתגר - לבין הרגשת קרבן, בין קבלת הגזירה, עם דרישה לפעילות מכוונת ולהשלמה - לבין בילבול, סיבוך וחוסר אונים מוחלט[1].

בספרות הרפואית בולטת תרומתה של רופאה אמריקאית בשם אליזבט קובלר-רוס, שהקדישה שעות אין-ספור כדי לראיין חולים שהתמודדו עם הבשורה שמחלתם סופנית; בסופו של המחקר היא גיבשה תיאוריה הכוללת מערכת של שלבים נפשיים שעובר האדם שנדרש לראשונה לעכל מסר קשה[2]; השלבים כוללים הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, הסתגלות והשלמה, בכל סדר וצירוף אפשרי, ובמרווחי זמן אישיים. תיאוריה זו עומדת במבחן הזמן; המציאות מוכיחה שרוב השרויים במצב דומה מגיבים בדיוק רב לפי השלבים שהיא תיארה. הוכח שליווי האדם ותמיכה מוצלחת בו במעברו בשלבים הללו מקילים ומזרזים את הגעתו לשלב הסופי, שהוא השלמה עם המציאות החדשה. לכן כבר בתחילת הדרך יש לדאוג שהפעולות שיינקטו ימנעו קיבעון של הכחשה או כעס וכו', כפי שנדגים להלן.

במאמר זה ברצוני לבחון ולנתח כ"ו אירועים ממקורותינו בהם הועבר לאדם מסר קשה, חלקם מן התורה שבכתב וחלקם מן התורה שבעל-פה, תוך היצמדות ככל הניתן לפשוטם של דברים. מטרתנו במאמר זה אינה להכתיב סגנון טיפול מסוים, אלא להסיק ממקורות אלו נתונים שעל פיהם ניתן יהיה לבנות משנה סדורה של כללי התנהגות, בתקווה למסד המלצות על דרך ביצוע משימה קשה זו על פי התורה.

כ"ו מקורות

א. פניית ה' לאדם בעקבות חטאו

"וַיִּקְרָא ה' אֱלוקִים אֶל הָאָדָם, וַיּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיּאמֶר אֶת קלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן"... (בראשית ג, ט-י)

לפני העברת תוכן ההודעה יש ליצור אווירה של תקשורת בין המודיע למקבל ההודעה. כפי שמסביר רש"י, פשר השאלה "איכה" הוא "להיכנס עמו בדברים". ה' יצר מגע עם אדם בפנייה סתמית, ורק לאחר החלפת כמה מילים לגבי הסיבה להסתתרותו הוא בישר לו שהוא נתפש בחטאו, ונגזר עליו להיות מגורש מגן עדן.

ב. הודעת יצחק לעשו שיעקב כבר קיבל את הברכה

"וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו, וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה, וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ?"... (בראשית כז, לא ואילך)

במקום להודיע לעשו באופן ישיר על מעללי אחיו, מוביל האב את בנו למסקנה הקשה שאחיו הערים עליו. אח"כ הוא מרכך את הקושי על ידי התנצלות שאין בידו מאומה לפעול יותר בנעשה, ובסוף הוא מסכים לברכו – אמנם ברכה מצומצמת יותר.

ג. ההודעה ליעקב על מציאת כתונת יוסף

"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיּאמְרוּ זאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: וַיַּכִּירָהּ וַיּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרף טרַף יוֹסֵף: וַיִּקְרַע יַעֲקב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים"... (בראשית לז, לב ואילך)

כאן אנו רואים שמלבד רצון אחי יוסף להימנע משקר, ע"י אי אמירת הדברים באופן ישיר, הם שומרים על שתיקה מכל אמירה ברורה, ומובילים את יעקב להבין לבדו שיוסף נטרף, הבנה המכניסה אותו לתוך מעגל האבלות. נוסף על כך הם משתמשים בעזרים, בכתונת יוסף שלא ניתן להכחיש שהיא מייצגת באופן בלעדי את יוסף, כדי למנוע מצב של 'הכחשה'.

ד. הודעת תמר ליהודה שהיא הרה לו

"הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנכִי הָרָה. וַתּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"... (בראשית לח, כה ואילך)

שוב - במקום להאריך בתקשורת מילולית מוצג חפץ המספר את הסיפור כולו, ומכוון את ה'קרבן', בקצב שלו, לדעת שאכן נתגלה הסוד המוסתר.

ה. הודעת יעקב לנשיו שעליהם לעזוב את חרן

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צאנוֹ: וַיּאמֶר לָהֶן ראֶה אָנכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמל שִׁלְשׁם... וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ"... (בראשית לא, ד ואילך)

הודעת יעקב לנשיו שהוא עומד לקום נגד אביהם הרמאי, ולסכן את עצמו ואת כל אשר לו, נעשית במקום רחוק ושקט, שם ניתן בביטחה וללא האזנות מיותרות לשטוח דברים באריכות, להזכיר דברים ידועים מכבר; כך הוביל יעקב את נשיו בעצמן למסקנה שאין ברירה אלא לקבל את הגישה שהוא מציע.

ו. הודעת האחים ליעקב ש'עוד יוסף חי'

"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקב אֲבִיהֶם": (בראשית מה, כה-כז)

"ויגדו לו. חסר יו"ד, לפי שהן בעצמם לא הגידו לו: לאמר. לומר ע"י סרח בת אשר". (מדרש שכל טוב)

מפליגים רבותינו לספר שסרח בת אשר שׁוררה לעצמה סמוך ליעקב שיוסף חי בארץ מצרים, על מנת שכאשר הבשורה המיוחלת תגיע אליו עוצמת הבהלה תופחת. הדבר סייע לכך שלבסוף נקלט המסר וחייתה רוחו, לא לפני שראה במו עיניו את העגלות ששלח יוסף.

ז. הכרת משה בחטא העגל

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה: ...וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי". (דברים יב, טו ואילך)

בורא עולם בעצמו מודיע למשה על חטא העגל, ובכל זאת אין משה מגיב עליו כלל עד המפגש והראייה החזותית. נמצא שלפעמים ללא ראייה תומכת מקבל הידיעה פשוט מסרב להאמין גם להודעה שהוא יודע שהיא נאמנה לחלוטין (דבר ה'!), עד שיווכח במו עיניו שהידיעה אמיתית.

ח. פגישת משה ויהושע בזמן חטא העגל

"וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעה וַיּאמֶר אֶל משֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנכִי שׁמֵעַ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אתָם תַּחַת הָהָר”: (שמות לב, יז ואילך)

יהושע מגלה את אוזנו של משה שמשהו במחנה איננו כשורה, ומשה לא מתקן אותו שאין זה אלא עגל מסכה.

בהמשך אין משה מגיב בשבירת הלוחות עד שהוא רואה בעיניו את העגל.

ט. הודעת ה' למשה שלא ייכנס לארץ

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה"... (במדבר כז, יג ואילך)

ראשית ה' מצווה את משה לעשות מעשה, לעלות ולצפות אל ארץ הקודש; לאט-לאט משה אמור להפנים שמדובר כאן על עונש, כשהדברים משולבים בנחמה שהוא ימות במיתה שהתאווה לה כאשר נכח בפטירתו של אהרן. רק בסוף, כאשר חלה הפנמה ראשונית של ההשלכות הברורות מאליהן של ציווי ה', רק אז ה' מזכיר לו בפירוש שזהו העונש על שפשע כלפי שמים.

י. הודעה שניה של ה' למשה שלא ייכנס לארץ

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:" (דברים לב, מח ואילך)

הכתוב מתאר הקדמה ארוכה של דברי ה' לפני העברת המסר עצמו - שלמרות הפצרות משה אין הבורא מסכים לאפשר לו להיכנס לארץ.

יא. הודעת 'האיש' לשבטי ישראל על מעשה פילגש בגבעה

"וַיָּבא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה כָל הָראֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:" (שופטים יט, כח ואילך)

דוגמא מזעזעת של רצון מכוון לבשר בשורה מרה ואיומה של זלזול קשה בחיי אדם, כדי שהיא תתקבל באופן הקשה ביותר; ללא מילים מועברת הידיעה בצורה נחרצת וחדה, המבהירה לכל שנחצו כל הגבולות.

יב. הודעת שמואל לעלי על גזירת ה' על ביתו

..."וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם: וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה', וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי: וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיּאמֶר הִנֵּנִי: וַיּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיאמַר ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה:" (שמ"א ג, יד ואילך)

למרות היעדר הרצון להתמודד עם מסירת הבשורה הקשה, מי שנבחר משמיא למלא את התפקיד אל לו להתחמק מחשש לתגובה.

יג. הודעת המבשר לעלי על מות בניו והילקח ארון האלוקים

"וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאד וַיִּפּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי: וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס: וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל ראשׁוֹ: וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר: וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבא וַיַּגֵּד לְעֵלִי: וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת: וַיּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי: וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה: וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמת"... (שמ"א ד, י ואילך)

עלי הכהן העיוור והישיש מודע כבר ממילא לאסון כלשהו, משמיעת קול הצעקה בעיר. איש בנימין מגיע ופותח בפרטים לכאורה מיותרים ורחוקים מן העיקר, שמהווים פתיחה בתקשורת עם עלי, וגורמים לעלי לבקש עוד פרטים. לאחר מכן הוא מתחיל בבשורות הרעות מהקל לכבד, קודם באופן כללי על המערכה, ואז מתמקד על בני משפחתו של עלי ורק אח"כ הוא מודיע על הילקח ארון ה'. למרות המאמץ של המודיע להקל עד כמה שאפשר את קבלת הבשורה הקשה - עֵלי נופל ומת, ואין אנו יודעים אם התוכן עצמו או צורת ההודעה גרמו למותו.

טו. הודעת המבשר לדוד על מות שאול ויהונתן

"וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל ראשׁוֹ וַיְהִי בְּבאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי: וַיּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ: וַיּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּיקֻהוּ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלַי וָאמַר הִנֵּנִי: וַיּאמֶר לִי מִי אָתָּה וָאוֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנכִי: וַיּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי: וָאֶעֱמד עָלָיו וַאֲמתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל ראשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדנִי הֵנָּה: וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב" (שמ"ב א, ב ואילך)

כאן המודיע לא שת לבו לברר את מערכת היחסים הרגשית בין מקבל הבשורה לבין זה הנתפש כאויב, ומיד לאחר דו שיח קצר הוא מוסר בגסות, ללא פרטים, על מות שאול ויהונתן בנו. דוד מגיב בקריעת בגדיו רק אחר מסירת כל הפרטים, ורק לאחר שהוא חוזה בעיניו בהוכחות מוחשיות התומכות בדברי העמלקי – עד אז היתה קיימת הכחשה, המתאימה למצב בו אין המקבל מעוניין להשלים עם אובדן קרוב או אוהב.

טז. ההודעה לדוד שמת בנו מבת שבע

"וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ: וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה: וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה: וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת:" (שמ"ב יב, טו ואילך)

אנו עדים לרתיעה של עבדי המלך מלהגיד למלך את מה שהוא כה חושש מלשמוע. כאן מבוטאת בפירוש היראה פן בעקבות קבלת הבשורה הרעה - "ועשה רעה", ולא פורש אם לעצמו אם לאחרים. בסופו של דבר ההודעה מגיעה אל דוד באופן לא ישיר, כאשר דוד שומע את האחרים "מתלחשים" והוא מבין לבד מה אירע; דוד שואל שאלה ישירה לגבי גורלו של בנו, ועבדיו רק מאשרים את מה שהוא עצמו אמר.

יז. ההודעה לדוד על מות אבשלום

"וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד איְבָיו: וַיּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת: וַיּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרץ: וַיּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂרָה מצֵאת: וִיהִי מָה אָרוּץ וַיּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבר אֶת-הַכּוּשִׁי... וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה: וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כּה וַיִּסּב וַיַּעֲמד: וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ: וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר איְבֵי אֲדנִי הַמֶּלֶךְ וְכל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה: וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי"... (שמואל ב יח, יט ואילך)

יואב מנסה פעמיים להניא את המתנדב מלבצע את שליחות ההודעה לאביו של הנהרג, אך אחימעץ מתעקש. שני השליחים טועים בקריאת המציאות, ואינם קולטים, בניגוד ליואב, את הקשר הרגשי העמוק שנותר בין דוד לאבשלום למרות המרד. אחימעץ מרכך את המכה על ידי בשורה שמשהו אכן התרחש אך מתחמק מהעברת תוכן האירוע, אך הכושי בחוסר רגישות פותח בשבח המעשה אשר נעשה. הבסיס להבנה של דוד שאכן אירע מה שהוא חושש ממנו נובע מכך ששני השליחים מחזקים אחד את דברי השני בזה אחר זה, אך גם כאן התגובה נדחית עד אחרי סיום דברי האחרון, ומתבטאת ברוגז המלך ולאחריו בבכי ומספד.

יח. הודעת אביגיל לנבל על דברי דוד

..."וְאוּלָם חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבאת לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר... וַתָּבא אֲבִגַיִל אֶל-נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכּר עַד מְאד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבּקֶר: וַיְהִי בַבּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן: וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמת:" (שמ"ב כה, לד ואילך)

אביגיל מוצאת שאין מקום להיכנס לניסיון של העברת מידע בזמן שהשומע אינו צלול, אינו ערוך לכך ואינו בר קליטה, אולי המידע לא יובן בשלמות ואולי כלל לא, וכל הפעולה תהיה לשווא. לכן היא ממתינה לשלב של יציאה ממצב מעורפל ומודיע לו את הדברים באופן ישיר, ואז לידיעה אכן השפעה המכריעה את השומע.

יט. התנהגות אלישע עם השונמית כשבאה להודיעו ש'מת' בנה

"וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי: וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי: וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר: וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ": (מל"ב ד, טז ואילך)

השונמית, המתמודדת עם אובדן כה עצום של בנה היחיד, פורצת את גדרי הצניעות, ואף על פי כן הנביא רגיש למצבה החריף, ומניח לה זמנית להתנהג בצורה חריגה. הנביא מניח במקצת את דעתה בכך שהוא פועל כבמצב חירום ומראה לה שהוא מבין שהצער שלה קודם עכשיו לכל דבר אחר ('כי תמצא איש לא תברכנו' וכו'), ובכך הוא משרה אמון וגורם לרגיעה יחסית.

כ. הודעת המבשרים לאיוב על האסונות שאירעו לו

"וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם: וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר: וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחו"ּ: (איוב א, טז ואילך)

העברת הבשורות הרעות לאיוב ראויה לציון. למרות שהמטרה של כל ההתרחשויות היא לנסותו, הבשורות הרעות נמסרות באופן הגיוני ומסודר: השליח הראשון מתחיל בסיפור סתמי על שיגרת הבהמות במרעה, ורק אז הוא עובר לתיאור עימות עם אויב והפגיעות בעובדים וברכוש; השני והשלישי מדברים מיד על הפגיעות הקשות, בלי הקדמות מיותרות; ורק הרביעי מספר על הרוח הגדולה והפגיעה בנפשות ביתו. רק כאשר איוב מעכל היטב שהוא כעת אדם מוכה - מגיעים בהדרגתיות לפגיעה בגופו. בנוסף, כדי שלא ניתן יהיה לפקפק באמיתות הדברים, הידיעות מגיעות ממספר שליחים, כדי שאי אפשר יהיה לטעות ולחשוב שמא נפלה כאן טעות.

כא. ההגדה למרדכי שאסתר לא נקראה אל המלך

"ויגידו למרדכי את דברי אסתר. ואילו איהו [=התך] לא אזל לגביה, מכאן שאין משיבין על הקלקלה" (מגילה טו, א). "הקלקלה" - שהיתה אסתר מונעת לבוא אל המלך. לפיכך לא השיב התך את שליחותו, ואסתר שלחה דבריה על ידי אחרים (רש"י).

במקום שזה אפשרי בוודאי שעדיף להימנע מבישור בשורות רעות, ומן הראוי לתת לידיעה להגיע דרך צינור אחר. ורק כאשר אין מנוס - יש להירתם למשימה.

כב. מעשה רבי חנינא בר חמא

'אזל רבי חנינא בר חמא אשכחיה דהוה קטיל, אמר היכי אעביד, אי איזיל ואימא ליה דקטיל - אין משיבין על הקלקלה (עבודה זרה י, א) [...'מצא אותו שמת, אמר איך אעשה? אם אלך ואומר לו שמת –הרי אין משיבין על הקלקלה].

משתי המקורות האחרונים ניתן למצוא הצדקה לרתיעה מלבשר בשורות רעות, ולהסכמה לבצע את המשימה הזו רק במצבים בהם אין כל ברירה אחרת.

כג. ההודעה לרבי דוסא בן הורכינס על התרת צרת הבת

"בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין. והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה, ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש. (אמר ומי) [אמרו מי] ילך ויודיעו, אמר להן רבי יהושע אני אלך. ואחריו מי, רבי אלעזר בן עזריה. ואחריו מי, רבי עקיבא. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו רבי חכמי ישראל באין אצלך. אמר לה יכנסו, ונכנסו. תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב. א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב. אמר לו מי הוא, רבי אלעזר בן עזריה… תפסו והושיבו על מטה של זהב. א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב. א"ל ומי הוא, עקיבא בן יוסף. א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, שב בני שב, כמותך ירבו בישראל. התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו לצרת הבת. אמרו ליה צרת הבת מהו, אמר להן מחלוקת בית שמאי ובית הלל. הלכה כדברי מי, אמר להן הלכה כבית הלל. אמרו ליה והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי…" (יבמות טז, א).

אנו למדים על החשיבות להטיל את משימת ההודעה על המתאימים ביותר; כדי להעמיד את החכם הזקן על המציאות החדשה - שהוא בודד בפסיקה לגבי צרת הבת - פונים אל מספר דמויות מובילות, שפותחים בשיחה בעניינים שונים עד שכאילו במקרה הם מגיעים לנושא שבשבילו באו. ופתאום מתברר שחלה טעות, לא מדובר כלל עליו!

כד. רבי דוסא או בן הרכינס (המשך)

"אמר להם: דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם? אמרו ליה: חיי רבי, סתם שמענו [=בן הרכינס]. אמר להם: אח קטן יש לי, בכור שטן הוא, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והיזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות - לפי שיש עמו שלוש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת”. (שם)

כמה חשוב שלא לשגות בזיהוי של מי שיש לבשר לו את ההודעה העצובה והכואבת!

כה. הודעת רב לרבי חייא על פטירת אחיו ואחותו

רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה. כי סליק להתם אמר ליה: אייבו קיים? אמר ליה: אימא קיימת, אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אייבו קיים. (פסחים ד, א)

אמר - ר' חייא לרב: אייבו - אביך הוא קיים? אמר ליה – רב: אימא קיימת - בלשון שאלה, כלומר עד שאתה משאיל על אבי שאל על אמי, שאף היא אחותך. אמר לו - עוד ר' חייא לרב: ואימא אחותי קיימת? (רש"י)

במקום לענות ישירות על השאלה - המבשר עונה רטורית, כדי שהשואל יבין מאליו שאחיו ואחותו כבר אינם בין החיים.

כו. ההודעה לרבי אליעזר על נידויו

"אמרו, אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו מי ילך ויודיעו? אמר להם רבי עקיבא אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא, לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר, עקיבא מה יום מיומיים? אמר לו, רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע, זלגו עיניו דמעות.." (בבא מציעא נט, א)

ביום המר והנמהר בו נידו את ר' אליעזר, אנו מוצאים הקפדה על הערך החשוב של עצם ההעברה של הבשורה הרעה באופן תקין, כדי שהיא עצמה לא תגרום לאסון נוסף. גם כאן התנדב הבכיר שבדור, ובעזרת לבוש שונה והתנהגות שונה ודיבור עקיף הוא מוביל את ר' אליעזר להבנה עצמאית שהוא מנודה.

מסקנות

נראה שאפשר להסיק מהמקורות הנ"ל י"ג כללי יסוד מנחים בהודעת בשורה רעה (בסוגריים - המקור ממנו הוסקה ההנחייה):

·                                 א. רצוי שהמבשר יהיה קרוב נפשית ורגשית לאדם המקבל את הידיעה, וכן שיהיה בקי בפרטי ההודעה שעליו למסור, ולוודא לפני קבלת המשימה שאין טוב וכשר ממנו למלא אותה. [א, יב, יד, טז, כ, כא, כב, כד, כה, כו]

·                                 ב. אין להתלהב ולמהר לבשר אלא אחר בדיקת פרטי התוכן ומהימנותו ללא עוררין, ורק לאחר שאנו בטוחים שעצם העברת הבשורה חייבת להיעשות, וגם אז יש לבשר רק כאשר נראה שהעיתוי כרגע הוא המוצלח ביותר מצד המקבל. [ה, יב, יד, טז, יז, כ, כא, כב, כו]

·                                 ג. אין לתת ללחץ של תחושת הצורך להעביר את הבשורה מיידית לפגוע באופן הרצוי להעברת הבשורה, אלא אם כן המציאות מכתיבה זאת ואין ברירה אחרת. [ה, יד, טו, טז, כ, כא, כו]

·                                 ד. יש לבחור למסירת ההודעה זמן מתאים, כאשר השומע חופשי מהסחת דעת, ערוך לשמוע את ההודעה, ולא שקוע במצב של חוסר צלילות דעת, או שהוא עסוק בפעילות חיונית אחרת. [ה, טו, יז, כב, כד, כו]

·                                 ה. יש לבחור בסביבה המתאימה לדיבור חופשי, ומאפשרת פרטיות ומתן ביטוי לתגובה רגשית ללא חשיפת יתר. [ה, כב, כד, כו]

·                                 ו. יש ליצור מגע ולפתוח בשיחה באופן רגוע. רצוי לתת למקבל להגיב בדיבור כלשהו לפני כניסה לתוכן העיקרי. [א, ט, י, יג, יד, טו, טז, יח, כב, כד, כה, כו]

·                                 ז. בניסוח הדברים הקשים יש להקדים עניינים עקיפים וכלליים, ורק אז להוביל לחלק הקשה יותר, בהדרגתיות שתואמת כל מקרה לגופו. יש להתחיל בפרטים הפחות קשים לעיכול, ואז להוביל לחלק המר ביותר. [א, ב, ג,ד, ה,ט, י, יג, יד, יט, כה, כו]

·                                 ח. אם ניתן, רצוי במקום להביע מילולית בפירוש את הידיעה - להוביל את המקבל להסיק את המסקנה לבדו, אפילו על חשבון הארכת התהליך. [ג, ד, ה, ו, ט, י, יא, טו, כב, כג, כה, כו]

·                                 ט. יש להעביר את הבשורה הקשה בנימה, בלשון ובסגנון התואמים כמה שיותר את סגנונו, אמונתו ומנהגיו של המקבל. [ה, ו, יט, כב, כג, כה, כו]

·                                 י. יש להשתדל ככל הניתן שמקבל הבשורה יקלוט אותה בחושים רבים, נוסף לשמיעה: ראייה, שפת הגוף, התנהגות אנשים בסביבתו, עזרים כעדויות תומכות בידיעה, אימות הידיעה ע"י אחרים וכד'. [ג, ד, ו, ז, ח, ט, י, יא, יג, טו,טז, יט, כב, כד, כה, כו]

·                                 יא. מצד אחד ראוי להביע שותפות מלאה לעוגמת הנפש הנגרמת בעקבות המציאות הכואבת, אך מצד שני להותיר תקוה, תמיכה ובטחון שהמבושר ניחון בכוחות הנדרשים להתמודדות עם המצב. [ב, ה, כד, כה, כו]

·                                 יב. לדאוג שהמסר הינו ברור ולא משתמע לשתי פנים (אם אכן כך), ושהוא נקלט היטב. [ה, ו, כה, כו]

·                                 יג. להיות גמיש לגבי האפשרות שתתקבלנה תגובות חריגות, ולהיות דרוך לתגובה מסוכנת או מסכנת; מאידך לקבל בהבנה וסבלנות התנהגות בלתי צפויה בגבול האפשר. [טו, יח]

העברת ההודעה למעשה

שתי דוגמאות בחז"ל, הראשונה שלילית והשניה חיובית, מפרטות כיצד למעשה יש להעביר את הידיעה לאדם לו נועדה. במקור הראשון (ספר הישר פרשת וירא; מקורו בפרקי דרבי אליעזר פרק לב) אנו מוצאים רשעות לשמה, כמו שרק השטן מסוגל - להשאיר את הקרוב המבושר מתייסר ותמה וסובל מחוסר ודאות: "וילך השטן אל שרה, וידמה אליה כתואר איש זקן שפל ועניו מאוד, ואברהם עודנו מקריב עולה לה'. ויאמר אליה, הלא ידעת את כל המעשה אשר עשה אברהם ליצחק בנך היום, כי לקח את יצחק ויבן מזבח וישחטהו ויקריב אותו על המזבח, ויהי יצחק צועק ובוכה לפני אביו ואין מביט אליו ואין מרחם עליו. וידבר השטן את הדברים האלה עוד לשרה פעמים, וילך לו מלפניה. ותשמע שרה את כל דברי השטן, ותחשוב כי איש זקן הוא מבני אדם אשר היה אצל בנה ויבוא ויגד לה כדברים האלה. ותישא שרה את קולה ותבך, ותצעק צעקה גדולה ומרה על בנה, ותפל את נפשה לארץ, ותזרוק עפר על ראשה, ותאמר בני יצחק בני מי יתן מותי אני תחתיך היום הזה. ותוסף עוד לבכות ותאמר, צר לי עליך כי גדלתיך טפחתיך, ויהפך ששוני עליך לאבל. ותקום אחרי כן ותלך הלוך ושאולה, ותלך עד חברון ותשאל את כל הולכי הדרך אשר תפגע בדרך, ואין דובר אליה דבר לאמור מה נעשה בבנה. ותבוא עם שפחותיה ועבדיה בקרית ארבע היא חברון, ותשאל על בנה, ותשב שמה, ותשלח מעבדיה לבקש אנה הלכו אברהם ויצחק. וילכו לבקש אותם בית שם ועבר ולא מצאו, ויבקשו בכל הארץ ואין. והנה השטן בא אל שרה בדמות איש, ויבוא ויעמוד לפניה ויאמר אליה שקר דיברתי אליך, כי לא שחט אברהם את יצחק בנו ולא מת. ויהי כשומעה הדבר ותשמח מאוד מאוד על בנה, ותצא נפשה משמחתה, ותמות ותיאסף אל עמיה". השטן מתגלה כדמות זרה, ללא זיהוי, ללא כל קירבה לשרה. לא ניתן לבדוק או לאשר אם דבריו מהימנים, או אם הם באים ממקור מוסמך. אין כל תקשורת בין שני השותפים למפגש, אלא הדברים 'מונחתים' על שרה. גם בפעם השניה המסר חוזר על עצמו בדיוק באותה צורה, ללא פירוט או מתן רקע, והיוזם את ההודעה נעלם בפתאומיות אחר שבישר בשורה שתוכנה שקר. אך הגרוע מכל - לפרק זמן לא קצר נותרת מקבלת ההודעה לבדה, ללא מפלט, ובפעולה חסרת אונים היא מחפשת אנה ואנה ביסוס לחששותיה. בעודה בפקפוקי לבה היא מקבלת לפתע מאותו מקור מסר הפוך, ומסר משמח זה שקיבלה ללא הכנה גורם למותה.

מאידך, בפנינו מקור נפלא, הממצה את העקרונות למסירת הודעה מחוכמת ומתוכננת היטב, המקנה למבשרת את התואר "אשת חיל". יש כאן עדות חיה לאופן הרצוי ביותר לבשר על אובדן כבד, המדגימה את התבונה והרגישות הנדרשות כדי לבצע את המשימה במתינות בהדרגתיות ובדו שיח, עד ההשלמה עם האסון (מדרש משלי לא, י): "אשת חיל מי ימצא. אמרו, מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה היכן שני בני, אמרה לבית המדרש הלכו. אמר לה צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם! נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר, היכן שני בני? אמרה לו הלכו למקום אחר, ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל, ואכל ובירך. לאחר שבירך אמרה לו רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך. אמר לה, אמרי שאלתך. אמרה לו, רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, ועכשיו בא ליטול אותו; נחזיר לו או לא? אמר לה בתי, מי שיש פיקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו! אמרה לו, רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו. מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר בני בני, רבַי רבַי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה אמרה לו לר' מאיר, רבי, לא כך אמרת לי אני צריך להחזיר הפיקדון לרבו? אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א כא). אמר ר' חנינא, בדבר הזה ניחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר אשת חיל מי ימצא".

כפי שמציין ר' חנינא, שיא החסד במסירת הבשורה הקשה הוא שבמהלך העברת ההודעה נעוצה הנחמה, שהיא-היא התכלית הנכספת אחר כל התהליך של קבלת הבשורה, העיבוד שלה, וההתמודדות הסופית עם המציאות החדשה.

יהי רצון שנזכה להתברך בבשורות טובות, הנמסרות בנקל בכל מקום בכל זמן ובכל צורה, ותמיד מתקבלות בשמחה.