המעין -

חזרה למאמרי המעין

תשובה בענייני שמיטה מכתב יד, מיוחסת לרבי יוסף קורקוס או לרדב"ז

פרופ' יעקב שמואל שפיגל

תשובה בענייני שמיטה מכתב יד, מיוחסת לרבי יוסף קורקוס או לרדב"ז

הקדמה

א. התשובה המתפרסמת בזה נמצאת בכתב יד הנמצא כיום בבית הספרים הלאומי בירושלים, ומספרו 2001 8⁰. כתב יד זה הוא קובץ גדול של שו"ת ופסקים מחכמי ארץ ישראל, תורכיה, מצרים ואיטליה, מהמאות השש עשרה והשבע עשרה. מכתב יד זה הועתקו 277 תשובות לכתב יד אחר, הנודע משום כך בשם "זרע[1] אנשים", והוא נמצא כיום בספרית הרבי מליובביץ' בניו יורק; לפני למעלה ממאה שנים הדפיס ממנו ר' דוד פרנקל 71 תשובות[2].

כאמור, כתב היד הראשון הוא קובץ גדול מאוד, ומכיל תשובות רבות. כתב יד זה מתואר במפורט בקטלוג של בית הספרים הלאומי בירושלים, וזוהו בו כל המשיבים. אכן נמצאות בו תשובות שאינן חתומות, ואין לדעת מי המשיב. בדפים 455-446 נמצאות שבע תשובות שנכתבו ע"י אותו מעתיק, וכולן אינן חתומות. קבוצה זו אינה נכללת בתיאור כתב היד של בית הספרים, כנראה משום שאין ידועה זהות המשיב (או המשיבים). מתוך התשובות הללו פרסמתי לפני מספר חודשים תשובה אחת העוסקת בפורים של מוקפים שחל להיות בשבת[3]. באותו פרסום כתבתי כי נראה לי שהמשיב בקבוצה זו הוא הרדב"ז, כיון ששתי תשובות מתוך אותה קבוצה נמצאות בשו"ת הרדב"ז, שם הן נדפסו בצורה מקוצרת. עוד הוספתי שם כי ודאי הוא שהמשיב הוא בן זמנו של מרן ר"י קארו, שהרי באותה תשובה שפרסמתי הוא מזכירו בברכת החיים[4]. קביעה זו אמנם אין בה כדי לקבוע מי הוא המשיב, אבל היא מסייעת בידינו לקבוע את זמנו, ויש בכך משום אישור מסוים לקביעה שהמשיב הוא הרדב"ז.

בתשובה שלפנינו, שגם היא מאותה קבוצת תשובות, אין אנו יכולים לקבוע את זמנו של המשיב, אבל אנו יכולים לקבוע בענין מקומו כי הוא אינו בן ארץ ישראל, כיון שהוא כותב בתשובתו: "וגם כי הם דינים בלתי נהוגים אצלינו, ומעט מתעסקים בהם". גם עובדה זו מתאימה למה שהנחנו כי המשיב הוא הרדב"ז, שהרי הוא ישב במצרים[5].

ואכן יש הקבלה בין האמור בתשובה שלפנינו לבין דברי הרדב"ז בפירושו להל' שמיטה פ"ד הכ"ט. וכך נאמר שם:

מבואר דלא שייך גזירה בשל גוי, ומ"ש רבינו בפירוש המשנה לא נאכל ולא נעבד ואם תיעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא, ע"כ איירי בשנעבדה באיסור כגון ישראל, אבל אם עבדה הגוי, גוי לא נצטווה ולפיכך מותר לאוכלן, הילכך אם עבדה ישראל אע"פ שהיא של גוי כיון שנעשה איסור בעבודתה אין אוכלין את פירותיה, ומדיהיב רבינו טעמא שלא גזרו על הספיחים משמע דפסק כמ"ד אין קנין לגוי בא"י, ופלוגתא היא בפרק השולח, וכ"כ בפ"ק דתרומות גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות הילכך פירותיו מותרין שהרי לא נעשה בהם איסור, וספיחין מותרין שהרי לא גזרו עליהם. וזה דרך נכון לקיים דברי רבינו, ולא כמו שכתב בעל הכפתור ופרח עיין בפמ"ז... מ"מ צריך לאכלן בקדושת שביעית… יש ליזהר לנהוג קדושת שביעית בפירות הנלקחים מן הגוים...

וכן יש הקבלה בתשובה שלפנינו לבין האמור בפירושו להל' תרומות פ"א ה"י. וכך נאמר שם:

פרק השולח הוי פלוגתא דאמוראי ומשמע דתנאי נמי פליגי בה, ופסק כמ"ד אין קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות. ומ"ש רבינו לפיכך אם חזר ולקחה, לאו למימרא שאם לקח הפירות לא יתחייב מן התורה, שכן כתב בסמוך שחייב, אלא בא לומר שאפילו לקח הקרקע לא הוי כיבוש יחיד ויהיה פטור מן התורה אלא חייב בכל מן התורה, ואין יכול לומר אני בא מכח הגוי שהרי קנה את הקרקע.

ב. אבל מצאנו גם סתירה בין האמור כאן לבין תשובות הרדב"ז. שהרי בתשובה המתפרסמת כאן נפסק שפירות שגדלו בשדה של גוי יש בהן קדושת שביעית וגם חייבין בתרומות ומעשרות, אבל הרדב"ז בתשובותיו (סי' ב' אלפים רכא) כתב:

אבל גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין ואין דין שביעית נוהג בהם בין להקל בין להחמיר, שהרי אין הדבר הפקר לפוטרו מן המעשר, שהרי בדמים קנה הענבים ולא זכה בהם מן ההפקר, הילכך לא שנא פירות ששית שנכנסו לשביעית או של שביעית עצמה או של שביעית שנכנסו לשמינית כיון שלקחו מן הגוי וגמרן ביד ישראל חייבין בתרומה ומעשרות כשאר השנים… ואם הם פירות שהגיעו לעונת המעשרות בשביעית אין כאן לא מעשר עני ולא מעשר שני, שלא נתחייבו באלו אלא בשאר השנים. ואע"ג דחייב להפריש תרומה ומעשר ראשון לפי שאין אלו תלויין בשנים, וכיון שאין הדבר הפקר ראוי לחייבו, אבל מעשר שני תלוי בשנים, וראשון ושני רביעי וחמישי נוהג מעשר שני שלישי וששי נוהג מעשר עני, ואם אתה אומר ינהוג נמי בשביעית בשל גוי לא ידענא מה ינהוג אם מעשר שני אם מעשר עני. כללא דמילתא, אין הפרש בין שנה זו לשאר השנים, אלא שאין צריך לפדות מעשר שני לפי שאינו נוהג בשביעית.

בנוסף לסתירה זו ביחס לעצם חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, קיימת סתירה נוספת באותו ענין. לפי האמור בתשובת הרדב"ז שלפנינו יש להפריש רק מעשר ראשון, ולא מעשר שני ולא מעשר עני, ואילו לפי התשובה המתפרסמת בזה מסתבר שאין לחלק, שהרי המשיב לא הזכיר חילוק בענין זה, ונמצא שיש להפריש גם מעשר עני, כפי שכתב בעל כפתור ופרח שם, וכן דעת חלק מהפוסקים[6], ויש שפסקו שיפריש מעשר שני[7].

הן אמנם יש מקרים שהרדב"ז סותר את עצמו בתשובותיו, וכפי שכבר ציינתי זאת בפרסום הנ"ל ב'מוריה'[8], ועל כן עובדה זו לכשעצמה אינה סותרת בהכרח את הנחתנו שהמשיב הוא הרדב"ז.

אולם קיים קושי נוסף בייחוס התשובה לרדב"ז. כיצד יתכן שהרדב"ז, בן זמנו של ר"י קארו, אינו מזכיר לא את ר"י קארו ולא את שאר חכמי דורו שדנו במספר עניינים הנזכרים כאן? הרי יש כאן שאלות שהיו נתונות בוויכוח גדול בין חכמי הדור, וכיצד ניתן להתעלם מכך! אמנם המעיין בפירושו של הרדב"ז להלכות זרעים ברמב"ם יראה כי גם שם לא הזכיר הרדב"ז ולו שמו של חכם אחד, אך מצאנו בדבריו בהל' שמיטה ויובל פ"י ה"ה שכתב: "וחשבונו של רבינו נכון וישר. וכבר נפלה מחלוקת גדולה בין חכמי הדור שעבר בירושלים, ועלתה הסכמתם על החשבון אשר כתבתי לדעת רבינו, כי עליו אנו סומכים בכל המלכות הזה"; נמצא כי אף אם אינו מזכיר שמות של חכמים, מ"מ הוא מזכיר מחלוקת שהיתה בין חכמי הדור, וא"כ היה לו להזכיר בדבריו כאן מחלוקת אחת לפחות שהיתה בין גדולי הדור: הוא היה יכול להזכיר את המחלוקת בענין אם מותרת עבודה של ישראל בשדה גוי בשנה השביעית, או בענין אם קיימת קדושת שביעית בגידולים שגדלו בשדה גוי בשנה השביעית, או המחלוקת בענין חובת הפרשת תרומות ומעשרות מגידולים אלו. ואף אם נאמר כי לא ראה את הדברים בכתב, מן הסתם סביר לומר כי שמע על כך, ולכן היה יכול להתייחס לכך. אולי יש לומר כי תשובה זו מוקדמת מאוד, והיא נכתבה טרם שהתחילו הוויכוחים בארץ ישראל באיזה אופן יש לנהוג בשנת השמיטה, אבל תשובה זו דחוקה בעיני.

על האמור עד עתה אוסיף עוד פקפוק בייחוס התשובה לרדב"ז. בתשובה שלפנינו מוזכרים מספר ביטויים שלא מצאנום בתשובות הרדב"ז הנמצאות לפנינו, וגם לא בפירושו לרמב"ם[9], והם: 'יורוני מן השמים', 'חביבים וערבים עלי', 'להרחיב הביאור', 'יש לדון על זה', 'ודקדוק הלשון מורה כן'[10]. יש לזכור שהרדב"ז כתב יותר משלושת אלפים תשובות, והעובדה שהביטויים הללו אינם נמצאים ולו פעם אחת נוספת בתשובותיו הרבות יש בה כדי לעורר ספק רב בייחוס תשובה זו לרדב"ז. אמנם מתוך הביטויים קיימים כמה שאינם רווחים גם בתשובות של חכמים אחרים, ואולי אין חסרונם מעיד דבר, אבל הביטוי 'יורוני מן השמים' למשל שגור בפיהם של חכמים שונים בני אותו הדור[11] והוא ביטוי מקובל ונפוץ יחסית, ולכן חסרונו במספר כה רב של תשובות שכתב הרדב"ז מרחיק מן הדעת את האפשרות שתשובה זו כתבה הרדב"ז.

ג. אך מצאתי גדול אחר בן אותו דור שיתכן מאוד שמעטו יצאה תשובה זו. השוואה עם פירושו של ר"י קורקוס להלכות זרעים מלמדת שיש הקבלה, כמעט של מילה במילה, בין פירושו להלכות שמיטה פ"ד הכ"ט לבין האמור כאן. המעיין יראה זאת מיד, ואיני מעתיק את הדברים כדי שלא להאריך. עם זאת אציין במיוחד נקודה בולטת, מלבד עצם הלשון והענין. המשיב שלפנינו וגם ר"י קורקוס מקצרים את לשון הקושיה של בעל כפתור ופרח על הרמב"ם, ותולים אותה ביש קנין או אין קנין[12].

אבל בהשוואה זו קיים גם קושי: ר' אישתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח ציטט סוגיא במסכת סנהדרין כשהנוסח בה הוא: "וסמכו ישראל עליהם", ור"י קורקוס בפירושו מצא לנכון לציין כי בנוסח ספרי תלמוד שלנו לא נמצאות המילים "וסמכו ישראל עליהם", אבל עם זאת הוא סבור כי הגירסא שהביא בעל כפתור ופרח היא הגירסא האמיתית, וכך גם יש לפרש את נוסח הספרים שלפנינו[13]; אולם בתשובה שלפנינו המשיב מאשר את הנוסח של כפתור ופרח לא רק מצד הסברא, אלא גם: "וכן מצאתיה בגמ' כתיבת יד", דבר שלא מצאנו בדברי ר"י קורקוס. אמנם ניתן לומר כי פירושו של ר"י קורקוס קדם לכתיבת התשובה שלפנינו, וכי רק בעת כתיבת התשובה הוא מצא נוסח זה. אגב, יש לציין כי שאר החכמים שהביאו נוסח זה מתוך דברי כפתור ופרח, לא ציינו שהנוסח שלפנינו אינו כך.

על כך יש להוסיף הקבלה נוספת של כמעט מילה במילה בין האמור בתשובה זו לבין האמור בפירוש ר"י קורקוס לרמב"ם בהל' שמיטה פ"א הי"א[14]. אלא שגם בהקבלה זו קיים קושי מסוים, משום שבתשובה כאן כתוב: "כבר פירשו" וכו', ומלשון זה משמע כי המשיב משתמש בדברי פרשן מסוים ואין אלו דברים משלו, בניגוד לפירוש על הרמב"ם שבו נראה שהדברים נכתבים בשם עצמו.

גם אם נתעלם מקשיים אלו, ונאמר שקיימת בתשובה שלפנינו הקבלה ברורה לפירושו של ר"י קורקוס, ברור שאין בכך הוכחה ברורה שהמשיב שלפנינו הוא ר"י קורקוס. הרי ניתן לומר כי הרדב"ז ראה את פירוש ר"י קורקוס וסמך עליו והעתיק ממנו, וזו הסיבה לדמיון הרב בין התשובה שכאן לבין דברי ר"י קורקוס. אמנם נראה בעיני כי דחוק לומר כן, שהרי המשיב כותב "ולי נראה". זאת ועוד, לא מצאנו שהרדב"ז יזכיר את פירושו של ר"י קורקוס לא בתשובותיו ולא בפירושו לרמב"ם[15]. אמנם בתשובה שלפנינו המשיב ציין במפורש "כמו שכתבו ראשונים ואחרונים", ואולי כוונתו לר"י קורקוס כמו שכתבתי שם בהערה 71; ובכל זאת רחוק לומר שרק כאן העתיק הרדב"ז מדבריו.

נתייחס לנקודות הנוספות שמנינו לעיל. ראינו כי מתוך התשובה עולה כי המשיב אינו דר בארץ ישראל; ואכן ר"י קורקוס אחר שגורש מספרד הגיע למצרים ומשם עלה לירושלים, וא"כ נכתבו הדברים הללו בהיותו במצרים. שאלנו לעיל, כיצד יתכן שהמשיב אינו מזכיר כלל את הוויכוחים שעברו בין חכמי הדור בעניינים הנידונים בתשובה שלפנינו; והנה גם ר"י קורקוס בפירושו להלכות זרעים אינו מזכיר את הוויכוחים שהיו בין חכמי הדור, כדרכו בתשובה שלפנינו.

ומה בדבר הביטויים המיוחדים בתשובה זו? עד היום נתפרסמו רק שמונה תשובות של ר"י קורקוס[16], ואין בהם הביטויים שהוזכרו לעיל. אמנם אין מכאן כל כך ראיה, שהרי משמונה תשובות בלבד אי אפשר לקבוע מסמרות בענין סגנון הכותב. יתר על כן, מסתבר שאין אלו שמונה תשובות, אלא זו תשובה אחת שנשלחה לחכם ששאל על שמונה מקומות מוקשים ברמב"ם הלכות שבת; ברור אפוא כי מתשובה אחת אין להוציא מסקנות על מטבעות לשון של ר"י קורקוס. אכן נמצא בידינו פירושו של ר"י קורקוס להלכות זרעים וכן להלכות עבודה וקרבנות, ומקופיא לא מצאנו בו ביטויים אלו[17]. אכן יש לציין כי בתשובה נמצא הביטוי 'הגירסא המדוייקת', ואילו בדברי ר"י קורקוס מוצאים אנו יותר: 'הגירסא האמיתית', 'הגירסא הנכונה'[18], אבל מצאנו גם 'הנוסחא המדוייקת'[19].

קשה אם כן לקבוע בוודאות מי הוא המשיב. עם זאת, נראה בעיני שהראיות לכיוון ר"י קורקוס חזקות יותר, הן מצד הזהות הלשונית לדבריו בפירושו, והן מהעובדה שהלשון בתשובה אינה לשונו של הרדב"ז. נכון שהתשובה נמצאת בין תשובותיו של הרדב"ז, וכפי שכתבתי לעיל בפתיחה, אבל הואיל ותופעה זו של הימצאות תשובה של חכם מסוים בתוך קובץ תשובות של חכם אחר היא תופעה קיימת, אין בכך קושי[20]. מה עוד, שמצאנו אצל הרדב"ז שהביא תשובה של ר"י קורקוס בשלימותה, ואחר כך הוסיף עליה משלו[21], וא"כ אפשר שגם כאן היה אותו מצב שהרדב"ז העתיק תשובה שלמה של ר"י קורקוס והוסיף דברים בסופה, אלא שבכתב היד שלפנינו סופה של התשובה שלפנינו חסר, ואין לנו יכולת לברר טענה זו. כמובן שקיימת גם אפשרות, אם כי נראה לי שהיא רחוקה, כי לפנינו משיב שלישי, שהעתיק מדברי ר"י קורקוס מבלי לומר זאת. אפשרות נוספת היא שאותו משיב, וכן גם ר"י קורקוס, העתיקו שניהם ממקור אחר, ומקור זה לא הגיע אלינו. לפיכך כתבתי בכותרת המאמר כי התשובה שלפנינו רק 'מיוחסת' לר"י קורקוס[22], שכן אין בזיהוי זה ודאות כפי שכתבתי לעיל, וכפי אכתוב גם לקמן בהערות[23].

ד. אמנם אין בתשובה זו עניינים מחודשים שלא נידונו בין גדולי הדורות, וגם זהות המשיב אינה ידועה בוודאות כאמור, ובכל זאת נראה לי שיש חשיבות לפרסמה. זאת משום שיש בתשובה שלפנינו לפחות שני עניינים שיש לתת עליהם את הדעת. האחד, לדעת המשיב פירות שגדלו בשדה גוי יש בהן קדושת שביעית, וגם חייבין בתרומות ומעשרות. והנה המבי"ט בתשובותיו ח"ב סי' קצו-קצז, הסבור שאכן יש קדושת שביעית, מטעם זה גופא פוטר מתרומות ומעשרות. אמנם מהתשובה שלפנינו סיוע לחזון איש הסבור שגם אם יש קדושת שביעית, יתכן שיש חובה להפריש תרומות ומעשרות, "דמעשר בהפקר תלי ואין הפקר ביד נכרי"[24]. השני, לדעת המשיב כאן "עלה בידינו שפירות הגוי כשבאו לרשות ישראל צריך לנהוג בהם קדושה[25], אבל לקנות אותם ממנו יש להקל כדעת הרמב"ם, ומ"מ אם זה לוקח אותם פירות מן הגוי סתם ויש להסתפק בהם אם הם משנה זו או משנה שישית נראה שאפשר להקל בדבר"[26]. כסניף לאמור יש להוסיף כי יש כמה קושיות ותירוצים בדברי המשיב שבעניותי לא הצלחתי למצוא במקום אחר, כפי שיראה המעיין. והרי זו תוספת ברכה על מה שכתבו האחרונים בעניינים אלו. ועוד נוסיף כי בכמה מקומות מובאים דברי ראשונים בנוסח שונה מהנמצא לפנינו[27], ואם כי אפשר שלא כולם הם אכן שינויי נוסח, הרי שבחלקם ודאי שכך הוא.

כאמור, רוב העניינים הנידונים בתשובה המתפרסמת בזה נידונו גם בספרי חכמי הדור, והוזכרו וחזרו ונידונו גם בספרי חכמי זמננו המיוחדים לענייני שמיטה, והאריכות בזה למותר. לפיכך הסתפקתי בהעתקת התשובה ופיסוקה כולל מילוי החסרות וכד', בכתיבת מראי מקומות קצרים בגוף התשובה מוקפים בסוגריים, וגם בהערות לא הארכתי.

* * *

שאלה. היאך יתנהג האדם בשנת השמיטה בארץ ישראל בזמן הזה, לפי שמקצת חכמי הדור נוהגין חומרי שריפת[28], אך הראשונים לא נהגו כן.

תשובה. לפי שלא נתבאר בשאלה במה הוא הספק, וגם כי הם דינים בלתי נהוגים אצלנו, ומעט מתעסקים בהם, צריך אני להרחיב הביאור בכל הדברים כאשר יורוני מן השמים. גם כי דיני ארץ ישראל חביבים וערבים עלי, אמרתי כיון דאתו לידן אשא ואתן בהם. והוא יעזרנו להיות מכלל הצריכים להם, ממתים מחלד חלקם בחיים[29].

תחילה צריך [לידע] אם שמיטת קרקעות בזמן הזה דאורייתא או דרבנן.

דגרסינן בגיטין פרק השולח (לו, א) תניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט (דברים טו, ב) בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספ[ים], בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספ[ים]. נראה מברייתא זו[30] שאין שמיטת קרקע בזמן הזה מן התורה. וכן כתב רש"י ז"ל, והביא ראיה מירושלמי (שנוי שם)[31], כי בירושלמי דסוף מסכת שביעית, והובא גם בירושלמי פרק השולח (ה"ג), אמרו וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שתי שמיטות הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם. ע"כ. נראה מכאן דבזמן הזה שאין היובל נוהג, כיון שאין כל יושביה עליה, אין שמיטה נוהגת כלל אלא מדבריהם, לא בכספים ולא בקרקע. וכן כתב רש"י בפרק השולח[32] בשם תלמידי ר"י הלוי. וכן דעת הרשב"א בחידושיו (גיטין שם). וכ"כ הסמ"ג בשם רבינו יעקב (עשין קמח[33]). וכ"כ הר"ן (לרי"ף, יט, א בדפיו).

וקשה על שיטה זו מהא דאמרינן בסוף מסכת ערכין (לב סוע"ב) אמר רב נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין, פירוש שבבית שני אע"פ שלא היה נוהג יובל כיון שלא היו כל יושביה עליה, היו מונין היובלות כדי לקדש השמיטין, אלמא משמע שהיתה שמיטה נוהגת אע"פ שלא היה יובל נוהג. ותירץ רש"י (בגיטין שם) דמדרבנן קאמר, דגם שמיטת קרקעות נוהגת מדבריהם מיהת בזמן הזה כמו שמיטת כספים[34].

ובתוספות (ערכין לב, ב ד"ה מנו) כתבו על תירוץ זה דלא משמע הכי. עוד הקשו[35] על שיטה זו מהא דתניא בספרי (ספרא בהר פ"ב) מנין עשה שביעית אע"פ שאין היובל נוהג, שנאמר וספרת לך (ויקרא כה, ח) וגו', עשה יובל אע"פ שאין שביעית, ת"ל והיו לך שבע (שם) וגו' דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים שביעית נוהגת אע"פ שאין היובל נוהג, ואין יובל נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית. ע"כ. זה מוכח דבין ר' יהודה בין רבנן מודו שהשביעית נוהגת אע"פ שאין היובל נוהג, והיינו בזמן הזה. ובתוס' תירצו בסוף ערכין (שם) בזה דה"ק, אע"פ שלא עשו יובל כגון שהניחו מלעשותו בפשיעה או באונס יעשו שמיטה, והביאו מההיא דתניא בר"ה (ט, ב) יובל היא אע"פ שלא שמטו וכו'.

ולדידי קשיא על תירוץ זה. חדא, כי לשון אע"פ שאין היובל נוהג לא משמע אלא שאינו נוהג מן הדין, לא שלא עשו אותו, שאין זה נקרא אינו נוהג, שנוהג הוא אלא שהם לא עשו אותו. והכרח לזה עוד, ששינו לשונם, ובעשו שמיטין[36] אמרו אע"פ שאין יובל נוהג, ואילו בעשה יובל לא אמרו אע"פ שאין שמיטה נוהגת אלא אע"פ שאין שמיטה ותו לא, מפני שאין לך זמן ששמיטה אינה נוהגת וחייב לעשות יובל, אלא פירושו אע"פ שאין שביעית שלא עשית אותו או באונס או בפשיעה. וכן בסוף דברי חכמים אמרו שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל נוהג ואין יובל נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית, ולא אמרו אא"כ שביעית נוהג[ת], משמע דהיכא דקתני נוהג מדינא קאמר. ועוד קשה, דהא שמיטות קודמות ליובל. ובשלמא אם פירושו אע"פ שאין יובל נוהג מדינא, ומשום דאין כל יושביה עליה שמיטה נוהגת, ניחא. אלא אם נפרש אע"פ שלא עשו יובל בפשיעה, [קשה][37], והרי כשמונה השמיטות עדיין יובל לא בא, והיובל שעבר סוף השמיטות שקדמו לו הם, והדבר פשוט שאין השמיטות הבאות תלויות באותו יובל.

ורש"י כתב בהשולח דפלוגתא היא, דההיא דת"כ פליגא אההיא דירושלמי.

עוד קשה[38], דהא קרא בשמיטת כספים הוא דמיירי, דהכי כתיב שמוט כל בעל משה ידו, מברייתא דמייתינן פרק השולח רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ופירוש בזמן שאתה משמט קרקע ודאי שמיטת[39] יובל הוא, דהיינו חזרת שדות לבעליהם, דהאי הוא דקים לן דאין נוהג בזה מטעם לכל יושביה וממנו אנו באים ללמוד לכספים, דאי שמיטת קרקע ממלאכה בשביעית קאמר מנ"ל, ומנין פשוט לו זה שבא ללמוד ממנו לכספים ערביך ערבא צריך, אלא ודאי שמיטת קרקע דיובל קאמר דהיינו חזרתן לבעליהן ויליף מינה לכספים, דקרא כספים הוא דקאמר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו וכו', וא"כ שמיטת קרקע דשביעית דהיינו שביתתו ממלאכה משמע דלא תלי ביובל, [דהא] לא הוזכר כאן, ומנ"ל למתלייה ביובל, דהא רבי כספים לחוד הוא דנקט, וקרא נמי דמקיש ליה לקרקע בכספים הוא דמיירי, דהכי כתיב שמיטה שמוט כל בעל משה ידו וגו', וא"כ קרקע בשביעית דלא אתקש מנין לנו שאינו נוהג בזמן הזה. ור"ת כתב (גיטין לו ע"א תד"ה בזמן) דשמיטת כספים קרי לשביעית, לפי שכספים אין היובל משמט אותם. והר"ן כתב (לרי"ף, יט, א בדפיו) דלאו דוקא נקט הכי וה"ה לכל דיני שמיטה, והכריחו כן מההיא דירושלמי שכתבתי שאמרו שם יובל ושביעית וכו'.

עוד יש להקשות לשיטה זו, דכיון דרבי ורבנן פליגי אי שביעית בזמן הזה דרבנן או דאורייתא, דהכי מוכח מאי דקאמר ה"מ[40] רבי היא וכו', משמע דרבנן פליגי עליה, וגם ההיא דספרי שכתבתי מוכח דר' יהודה ורבנן פליגי אדרבי וכאשר כתבתי גם בשם רש"י, וכיון שכן ראוי לפסוק כרבנן ולא כרבי, דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו[41] (פסחים כז, א).

וי"ל דכיון דבגמ' אוקמוה מתניתין דהתקין הלל כוותיה, וסוגיא בתר הכי על דעת רבי היא הולכת, הכי נקטינן. כן תירצו[42] לפי שיטה זו.

אבל העיטור (ערך פרוזבול, מהד' רמא"י דף עה סוע"ד) תפס דרך אחרת, והוא סובר דשביעית בזמן הזה בין לכספים בין לקרקעות מן התורה היא נוהגת, וכרבנן דפליגי עליה דרבי, דרבים נינהו. ועוד[43] דפ"ק דמו"ק (ב, ב) הקשו לרבא ולרב יוסף וחרישה וזריעה בשביעית מי שריא, ותירץ אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא, דתניא וזה דבר השמיטה וכו', ורבא אמר אפילו תימא רבנן וכו'. וכתב רש"י, אפילו תימא רבנן דפליגי עליה דרבי ואמרי דשביעית בזמן הזה דאורייתא וכו', משמע דס"ל לרבא כרבנן ולהכי פליג אשנוייא דאביי דמוקי להו כרבי, וכיון דהלכה כרבא לגבי אביי א"כ כרבנן קי"ל, ושביעית בזמן הזה דאורייתא.

והקשו[44] על שיטה זו ממה שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כו, א) מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, משמע דכרבי ס"ל דהויא דרבנן, דאי מן התורה לא היה מקל כל כך, וכן כתב שם רש"י דאתיא כרבי[45], וכן כתבו בתוס'[46] (שם ד"ה משרבו), כי כבר פירשו שהיו חייבים מס ואם לא יזרעו לא יהיה להם ממה לפרוע, נמצא שאינם זורעים לעצמן אלא לחיל המלך. ובתוס' פירשו עוד שיש סכנה בדבר כי מתים בתפיסת המלך, וכן הוא בירושלמי מפני חיי נפש. ע"כ. והר"א פירש (השגות הראב"ד שמיטה א, יא) דמיירי באותם מקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל.

והראב"ד[47] תפס לו בזה שיטה אחרת היפך זה, כי הוא סובר דכרבי קיימא [לן] כשיטה הראשונה[48], ואומר דאפילו לרבי בזמננו זה אין שביעית נוהגת לא בקרקע ולא בכספים אפילו מדבריהם, דכיון דלרבי אין שמיטה נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אף מדרבנן כן, דבזמן שיובל נוהג מדרבנן שמיטה נוהגת מדרבנן, ובזמן רבותינו היו מקדשים יובל ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל ואז היתה גם שמיטה נוהגת מדבריהם, אבל בזמן הזה שאין יובל נוהג כלל אין שם שמיטה אפילו מדבריהם לא בקרקע ולא בכספים.

וכבר הקשו[49] על שיטה זו שהרי בימי רב אשי...[50]

(חסר כאן עלה אחד...)[51]

וא"כ לפי זה[52] שדות הגוים יש בהם קדושת א"י, ואסור לישראל לעשות בהם מלאכה האסורה בשביעית[53]. וכ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות שמיטה ויובל (הי"א), וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחינם כמו עבודת המלך הרי זה עושה. ע"כ. משמע דוקא כפאו אבל לא כפאו לא. והכי איתא בסוף הנזקין (גיטין סב, א) אין עודרים עם הגוי וכו', אע"פ שבעל התרומה (בהלכות ארץ ישראל) נראה שהוא מתיר הישראל לחרוש ולזרוע שדה של גוי מההיא עובדא דפרק זה בורר (סנהדרין כו, א[54]) דר' חייא ור"ש בן יהוצדק וריש לקיש פגעו בההוא גברא דקא כריב אמרו לו כהן וחורש, אמר להם אגיסטון אני בתוכו. ע"כ. והוא מפרש כפירוש ראשון שפרש"י שכיר אני והקרקע של גוי היא. ע"כ. וכל הראשונים חלקו בזה, ורש"י עצמו פירש לשון שני אי נמי משום ארנונא שכרו בעל הבית לחרוש, וכן הכריחו בתוס' (שם ד"ה אגיסטון) פירוש זה. ובודאי דלפירוש ראשון קשיא ההיא דהנזקין, ואי אפשר להעמיד אותו פירוש אלא אם נאמר דיש קנין לגוי להפקיע, דאי לא מה לי שדה גוי מה לי שדה ישראל. ובעל התרומה כתב דההיא דהנזקין כמ"ד קדושה שנייה קדשה לעתיד, ושמיטה נוהגת אע"פ שאין יובל, ובודאי דהכי קי"ל.

וא"כ נתבאר שאסור (לגוי) [לנו][55] לעשות מלאכה בשדה שביד הגוי ובקדושתה עומדת, כמו שדה עומד ביד ישראל.

ולענין פירות הגוי שזרע בשדה, אם מותר לישראל לקנות מאותם פירות אם לאו.

גם בזה יש מחלוקת בין הראשונים. כי דעת הראב"ד לאסור הפירות באכילה כפירות ישראל, כ"כ על אותה ברייתא דיבמות פרק אחרון (קכב, א) גוי שבא ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזקה הם אינו נאמן, וכתב הראב"ד (כתוב שם לסוכה יט, ב; תמים דעים סי' רמא) פירוש עזקה ארץ עבודה, ואם ספיחים אסורים בשביעית, כל שכן פירות ארץ עבודה, בין של גוים בין של ישראל. הרי שכתב בפירוש דפירות ארץ עבודה של גוים אסורים בשביעית, כל שכן פירות ארץ עבודה בפירות ישראל. וכן נראה דעת רש"י (שם ד"ה של עזיקה) שפירש של עזקה, פרדס מעוזק ושמור וגדר לו סביב, והתם ודאי משדה של גוי הם שהרי גוי מוכר אותם, ואעפ"כ טעמא דלהשביח מקחו ואינו נאמן הא אם מהימן אסורין, כי מכאן הוכיחו הראשונים[56] שעורלה נוהגת בשל גוים, דקתני של עורלה הם, והיינו משום דמסתמא מפירות שדהו הם ואע"פ כן אסורים אי לאו משום דלא מהימן. וכן נראה גם דעת התוס' שקיימו שם פירוש זה של רש"י. וכן נראה גם דעת הרמב"ן (בחידושיו שם) שפירש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים (מנחות פה, ב), שפירושו חופר או עושה כמין גדר למלאתו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור, ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית [באו][57], וקיי"ל הנוטע בשביעית יעקר (תרומות פ"ב מ"ג), ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית (מו"ק יג, א). עכ"ל. נראה שגם הוא סובר דגם פירות שדה של גוי אסורים בשביעית, דהא בשל גוי מיירי, וכאשר נתבאר.

אבל הרמב"ם נראה שחולק בזה, וסובר דפירות שזרע הגוי בקרקע שלו מותר לישראל לקנותם ממנו, שכן כתב פ"ד (הכ"ט) וז"ל, גוי שקנה [קרקע] בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים, שלא גזרו על הספיחים אלא משום עוברי ישראל[58], והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. ע"כ. וביאור לשונו, לפי שדעתו הוא שאע"פ שהכתוב אסר עבודה בשביעית לא אסר הפירות באכילה, שהרי בנוטע ומבריך אמרו יעקור, ואעפ"כ הוא סובר שאם לא עקר פירותיו מותרין, וכאשר כתב הרמב"ם סוף פ"ג, אלא שחכמים גזרו על הספיחים כאשר כתב רמב"ם בתחילת פ"ד. ואפילו אם נאמר שמה שזרע ישראל בקרקעו מדינא הם אסורים מפני שעבד עבודה בשביעית, מה שזרע הגוי אין נקרא אלא ספיח, דהרי הוא אצלינו כעולה מאליו, שהרי לא נעשה איסור בדבר. ואם איתא דאסור, מטעם גזירת ספיחים הוא שאפשר לאוסרו, לכך כתב הרב שלא תאסור אותו משום ספיחים, דלא גזרו עליהם אלא משום עוברי עבירה וכו'.

ובעל כפתור ופרח (פמ"ז, מהד' המכון ללימודי מצוות התלויות בארץ [ירושלים, תשנ"ט] ח"ג עמ' קנ) תמה על לשון זה, וכמה תמה[59], למה פירות הגוי יהו מותרין, שהרי שנינו (שביעית פ"ו מ"א) לא נאכל ולא נעבד, והרב עצמו פירש במשנה שאם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא. [ו]אם הוא מחלק בין קרקע גוי לקרקע ישראל א"כ אתי ליה מטעם יש קנין, ואנן[60] קי"ל דאין קנין לגוי כאשר נתבאר. והאריך מאוד בקושיא זו, וחשב שפירות הגוי לחוד וספיחיו לחוד, ומכח כן העלה שגם פירות הגוי שזרען בקרקעו אסורים, ולדעתו פתח בחדא וסיים בדבר אחר.

ולי נראה דלא דק שפיר במילתא, שהתורה לא אסרה עלינו בשביעית אלא שלא לעשות מלאכה והעושה לוקה, אבל הפירות עצמן אין בהם אסור, וכאשר כתב רמב"ם סוף פ"ג גבי נוטע שאם לא עקר הפירות מותרין, וכן שבת נאסר במלאכה ואם עבר ועשה [מותר][61], וכל שכן אם זרע הגוי אפילו בקרקע הישראל בודאי שאין איסור בפירות מן התורה, אלא שחכמים אסרו הכל ואפילו ספיחים, וא"כ מה שזרע הגוי לספיחים הוא דדמי, כאילו עלו מאליו, כיון שלא זרען הישראל, מה לי זרע אותם גוי מה לי עלו מאליהם, וא"כ אין בהם איסור אלא מגזירת ספיחים. וזהו ביאור המשנה שאמרה לא נאכל, פירוש אם נעבד ע"י אחר, ולא מטעם יש קנין הוא אלא מטעם ספיחים, ובקרקע ישראל מיירי במשנה. וכן כתבה רבינו לאותה משנה סוף פ"ד בלשון ספיחים, כל שהחזיקו עולי בבל אסור בעבודה וכל הספיחים הצומחים בו אסורין באכילה, והוא פירוש לא נאכל הנזכר במשנה, וכל שלא החזיקו בו וכו' וכל הספיחים הצומחים בו מותר, והוא פירוש נאכל הנזכר במשנה. מעתה לשון הרמב"ם לא קשה מידי, כי דעתו שמה שזרע הגוי אין בו אלא איסור ספיחים שגזרו משום עוברי עבירה, ובספיחי ישראל גזרו אבל בספיחים של גוי לא שייך למיגזר, וא"כ גם מה שזרע בידו הגוי בקרקעו מותר לישראל לקנותו, כי אינו אלא ספיח כאילו עלה מאליו, ובהא לא גזרו. ולמד כן הרב[62] מהא דאמרינן פרק חלק (סנהדרין צא, א) כשבאו אנשי מצרים לדין עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון ונצחו אותם ישראל והניחו שדות זרועות וכרמים נטועות וברחו, ואמרו שם תנא אותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם, וזאת היא הגירסא המדוייקת, וכן מצאתיה בגמ' כתיבת יד[63]. ואם לא כן מאי נפקא מינה מה שהיתה שנה שביעית, אלא שנעשה להם הנס באותו זמן שלא זרעו ישראל שדותיהם, ולקחו שדות של גוים ונתקיים יכינו רשעים וצדיקים ילבשו (עפ"י איוב כז, יז), ומשמע דבא"י היה, מוכיח מכאן דמה שזרע הגוי בקרקעו (וזרעה)[64] פירותיה מותרין לישראל.

ובעל כפתור ופרח נראה (שמפמה) [שמפרשה] במקום קדושה ראשונה מכח הקושיא שכתבתי. ובוודאי שאם הרב היה מדבר במקום קדושה ראשונה לא היה כותב שקנה קרקע בא"י סתם, שבכל חיבורו בכל מקום שמזכיר א"י על א"י כולה קאמר אף מקום שכבשו עולי בבל, ואיך נוציא לשון זה ממשמעותו ונוציא עיקר א"י מכלל לשון זה, ודאי שאין הדעת סובל זה, והדבר ברור ג"כ שאין לומר דבספיחי שדה הגוי מיירי, דהא וזרעה קאמר. ולכן איני רואה בשום אופן שיסבול לשון זה פירוש אחר.

וכיון שמצאנו להרמב"ם שדעתו להקל, יכולים אנו לומר שגם דעת רש"י כן הוא לפי פירוש שני שפירש באותם של עזקה (יבמות קכב, א). כי הקשה על אותו פירוש שכתבתי דמה נפשך, אי קודם הביעור איירי בכל גוונא שרי, ודחה אותו. ואע"פ שבתוס' הקשו על קושיא זו ואמרו שאם הוא משומר הוא אסור באכילה, וילפי לה מהא דדרשינן מן המשומר אתה בוצר וכו', לא קשיא, כי כבר פרש"י בפירוש החומש (ויקרא כה, יא[65]) שזהו ליתן לאו על הגודר כרמו ואינו מפקיר אותה, וכן דרשו בספרי (ספרא, ר"פ בהר) לא תבצור כדרך הבוצרים, וכן הכריח הרמב"ן (בחידושיו ליבמות שם) בדבריו, וכן הקשו בתוס' פרק לולב הגזול (סוכה לט, ב ד"ה בד"א) על מי שסובר שהם אסורים באכילה מההיא דת"כ, ולא תירצו דבר. וז"ל פירוש השני לרש"י, וכמדומה לי שהיא עיר בא"י ופירותיה משובחים, ואם היה גוי זה בחוץ לארץ ומשבחם ואמר מעזקה הבאתי אותם אין חוששין שמא מישראל לקחם ולא נתעשרו וכו'. ובזה אין להכריח משם, דלאו בדין שביעית מיירי.

והשתא דאתינא להכי אפשר דאף לדעת רבותיו שפירשו פירוש ראשון, וגם התוס' שקיימו אותו, וגם הרמב"ן שפירשה ג"כ משום אסור שביעית, אין להכריח דבר, דאפשר דהיכא דקים לן שהם משדה גוי מותרין הם כיון שלא נעשה אסור בדבר, אלא קמ"ל דלא חיישינן שמא מישראל לקחם. א"נ דמיירי אע"ג דבריא לנו שמישראל לקחם, והוא אומר שמשדה עבודה הם. וכן נראה ממה שכתב הרמב"ן דמחמת עבודת שביעית באו, דבגוי מאי עבודת שביעית איכא, והלא אינה מצווה על השביעית, וכי אתו מעבודת שביעית מאי הוי. גם מאי שכתב וקיי"ל הנוטע בשביעית יעקור בישראל היא. נמצא שאין לנו מי שיסבור כן בפירוש אלא הר"א[66], ובוודאי דלהרמב"ם שומעין אפילו שהוא להקל, כל שכן לפי מה שכתבתי למעלה דלדעת כל הראשונים אף שמיטת קרקעות מדבריהם היא, לבד בעל העיטור והרמב"ם[67], וגם יש מי שכתב שאינה נוהגת כלל[68], וכיון שמצאנו להרמב"ם מיקל בשל גוים עליו סומכין.

ועדיין צריך לבאר אם אותם פירות שקונין מן הגוים, אם יש להם דין פירות שביעית ליאכל בקדושת שביעית ולבערם בזמן הביעור, וכל שאר דיני שביעית, אם לא.

בזה דעתי נוטה להחמיר, דכיון שכבר הסכימו רוב גדולי המורים[69] דהלכה כרבה דאמר (גיטין מז, א) אין קנין לגוי להפקיע הקרקע מקדושתה, והקרקע בקדושתה עומדת, הרי דין מה שזרע הגוי כדין ספיחי ישראל, דיש להם חומר שביעית, ובוודאי כשגזרו להחמיר באו ולא להקל, ודין שביעית במקומו עומד וקרקע בקדושתו הוא בכל מקום שהוא, ואין הפרש בין גדלו הפירות ברשות הגוי לגדלו ברשות ישראל כיון דאין קנין.

ואע"פ כן יש לדון על זה ממה שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות (ה"י) גבי ההיא דאין קנין וז"ל, גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות וכו', לפיכך אם חזר ישראל ולקח ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש וכו' ומביא ביכורים, (וכל) [והכל] מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ע"כ. נראה מלשון זה דמאי דאמרינן אין קנין היינו לענין אם חזר ישראל ולקח השדה, אבל כל זמן שהיא ביד הגוי לא. הא ליתא, דכד מעיינת שפיר תשכח שאין שום הפרש בין קרקע העומד ברשות הגוי לעומד ברשות ישראל, שאם גדלו הפירות ברשות הגוי ומכרן לישראל ומרחן ישראל חייבין הם בתרומה מן התורה, (אם) [ואם] גדלו בקרקע ישראל ומכרן לגוי ומרחן הגוי פטורין הם, נמצא שאין הפרש בין אם חזר וקנה או לא. ומה שכתב לפיכך אם חזר וקנה וכו', משום כמה דברים דלא שייך בעודה ברשות גוי כמו ביכורים שהזכיר, וגם לקט וכו', וסד"א כיון דבעודה ברשות גוי לא שייכי, כשמכרה לישראל כיבוש יחיד הוא, קמ"ל[70]. וגם מפני שבעודה ביד הגוי מסתמא הגוי הוא גומר את הפירות וממרחן, ואי הכי פטורין הם דדרשינן דיגונך ולא דיגון גוי (גיטין מז, א), להכי נקט וחזר ומכרה דהוי מילתא פסיקתא, וסמך על מה שביאר אח"כ דוודאי ליכא למטעי. וכן כתב בתחילת לשונו אלא הרי היא בקדושתה, ודקדוק הלשון מורה כן כי לא כתב כיצד גוי וכו' אלא לפיכך וכו'. וכן פירשו ראשונים ואחרונים[71].

ועדיין היה אפשר להקל בדבר ולומר, דמאי דאמרינן בקדושתה עומדת היינו לאסור ישראל לעשות מלאכה. אבל פירות שגדלו בקרקע הגוי ולא חל עליהם קדושה דין שביעית ולא באו לידו מן המופקר אלא שקנאם מן הגוי, אפשר שאין בהם קדושת שביעית. דבשלמא בלוקח מן המופקר והשבות הוא שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה, ו) ולא לסחורה (ע"ז סב, א), וכלה לחיה מן השדה (תענית ו, ב) וכו', אבל במה שלקח מן הגוי אין זו שבת הארץ, ואין בפירות האלו קדושת שביעית, אלא הרי הן כפירות שאר השנים, ואין פירות אלו נקראין פירות שביעית, שאם היו פירות שביעית היו אסורים באכילה, וכיון שהם מותרים אין נקראין פירות שביעית, ואם היה דעת רבינו להחמיר היה מפרש מותרים אבל יש בהם קדושת שביעית, וכל כי האי לא היה שותק.

אבל עם כל זה הדעת מכרעת שדין פירות שביעית יש להם, ובכלל פירות שביעית הם. ודמיא הא מילתא לתרומה ומעשרות, כמו שהלוקח פירות שגדלו בקרקע הגוי חייב לעשר ולתרום, אלא שאם מרחן הגוי נפטרו מפני שאמר הכתוב דגנך למעט דיגון גוי, ה"נ פירות הנקחין מן הגוי קדושת שביעית יש להם ככל חומר פירות ישראל.

וכן מצאתי כתוב (הובא בכפתור ופרח פ"ד, חלק א עמ' מז) בשם מה"ר אליעזר[72] שכתב בהלכותיו על אשר פסק אין קנין וז"ל, וצריך ליזהר בכל מקום מפירות שגדלו בא"י ברשות הגוי ככל חומר אותם פירות שגדלו ברשות ישראל בין לענין תרומות ומעשרות בין לענין שביעית. ע"כ.

ואע"פ שאפשר דמה"ר אליעזר סובר דאסורים אף באכילה כדברי הר"א[73], מ"מ כיון שכתב סתם משמע דאף בספיחי הגוי מיירי, שכן כתב שגדלו וכו', ובספיחי הגוי הא משמע דמודו דשרו, שאין אסורים אלא בקרקע עבודה, ואעפ"כ כתב שדינם כדין פירות ישראל. אפשר לומר שכן דעת רש"י ז"ל במה שהקשה בההיא דעזקה על פירוש רבותיו, מה נפשך אי קודם הביעור מותרין הן ואם לאחר הביעור אסורין הם הכל בין מופקר בין שמור, והתם מסתמא הפירות של גוי הם, ואע"פ כן אמר שהם אסורים לאחר הביעור ולפני הביעור מותרים, והרי זה כאשר העליתי לדעת רבינו. הא למה זה דומה, לספיחי חרדל שהם מותרים, לפי שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה[74] (שביעית פ"ט מ"א), ואעפ"כ משמע דקדושת שביעית נוהגת בהם, וכן ספיחים העולים בשדה בור שהם מותרין (רמב"ם הל' שמיטה פ"ד ה"ד) וודאי נוהג בהם קדושת שביעית. ובזה ניחא מה שהקשו בתוס' אפילו לפי שיטתם, שהם סוברים דמן המשומר אי אתה בוצר היינו שאסור לאכול, דשאני התם דפירות הם של ישראל, אבל כאן בחזקת הגוי הם, דבשלמא (לפירושו) [לפירוש רש"י] שמפרש שהביאם מעזקה היה אפשר לומר שיש לחוש שמא מישראל לקחם, אבל הכא דקאמר מפרדס מעוזק מסתמא משלו קאמר, ולכך מקשה עליהם דלאחר הביעור הכל אסור. שמא תאמר כיון שהעלינו שקדושת שביעית יש בהם א"כ יהיה אסור לקנותם ממנו, כי הדמים הם נתפסים בקדושת שביעית, וכמו שאמרו אין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ (סוכה לט, א). הא ליתא, דעם הארץ שאני, שהוא מצווה על השביעית ועובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול, מה שאין כן בגוי שאינו מצווה על השביעית, ואפשר דגם הדמים אין נתפסין בקדושת שביעית, שאין שום קדושה על הפירות כשהן בידו כי הוא אינו מצווה, וגם כי אינם נתפסים אלא כשהמוכר בר חילול מתחללין הפירות מדרך מקח, אבל מגוי לא, וכן אמרו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין וביד ישראל אסורין.

עלה בידינו, שפירות הגוי כשבאו לרשות ישראל צריך לנהוג בהם קדושה[75], אבל לקנות אותם ממנו יש להקל כדעת הרמב"ם. ומ"מ אם זה לוקח אותם פירות מן הגוי סתם, ויש להסתפק בהם אם הם משנה זו או משנה שישית, נראה שאפשר להקל בדבר. ומ"מ נראה שחייבין בתרומה ומעשרות[76], דע"כ לא נפטרו פירות שביעית אלא מפני שהם הפקר והפקר פטור מן המעשרות, וזה אינו הפקר. וכ"כ בעל ספר כפתור ופרח ז"ל (שם, עמ' קנו).

גם כתב (כפו"פ ר"פ נא, עמ' ר) ענין הביעור בארץ, יש לנו היום שלושה ביעורים, ב' מעשר שני וא' לפירות השמיטה, ושלושתן נוהגין היום[77], לחוש לכל הדעות. ע"כ. והדבר קשה להצריך כמה ביעורים (שהיו) [שיהיו] נוהגים ביעור בפירות הגוים, כי רוב פירותיהם של גוים היו כאשר כתב הוא בכמה מקומות...[78]