 |
||||||||||
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
| (22 נובמבר 2024) | קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל |
המעין -חמשת מיני מרור על פי שיטת הרמב"םד"ר זהר עמר חמשת מיני מרור על פי שיטת הרמב"ם המרור במשנה, בבבלי ובירושלמי מספר מיני המרור הקדימות במיני המרור זיהוי מיני המרור לפי שיטת הרמב"ם סיכום המרור במשנה, בבבלי ובירושלמי במשנה נמנו חמישה מיני ירקות שבהם אדם יוצא חובת אכילת מרור בפסח: חזרת, עולשין, תמכה, חרחבינא ומרור[1]. מדברי התלמוד הבבלי שעוסק בזיהוי מיני המרור שמביאה המשנה עולה לכאורה, שחלק מהתנאים והאמוראים סברו שמספר המינים שאדם יוצא חובתו בפסח הם רבים יותר, ולמעשה ניתן לכלול בהם כל ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין[2]; על פי תפיסה מרחיבה זו, חלק מהפרשנים ובראשם רש"י סברו שאכן 'כל עשב מר נקרא מרור'[3]. לעומת זאת, מדברי התלמוד הירושלמי עולה שהסימנים שהוזכרו לעיל אינם תיאור קיבוצי לכלל מיני המרור, אלא תיאור ספציפי של ה'מרור' הנמנה כמין האחרון (החמישי) במשנה[4]. כמו כן לא מובאות בירושלמי דוגמאות נוספות למיני מרור, כפי שמופיעות בתלמוד בבלי[5]. מספר מיני המרור הרמב"ם הלך בעקבות השיטה המצמצמת, שניתן לצאת ידי חובת מרור רק באותם חמשת מיני הירק שנמנו במשנתנו, כפי שניתן לדייק מלשונו: 'מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור, כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור'[6]. ובפירושו למשנה כתב: 'זה שאמר ה' מרורים נופל על אלו שמנה (במשנה)'[7]. ומוסיף הרב יוסף קאפח: 'ואותם הפרטים שנאמרו בדף לט א, כל שיש לו שרף, כל שפניו מכסיפין וכו', אינם חלילה לכלול דברים מרים שהן מחוץ לחמישה שנאמרו בקבלה, אינם אלא סימן בתוך סימן, הגדרה בתוך הגדרה והיכר בתוך היכר לאותם חמישה בלבד. ואם אין לו אחד מחמישה אלו המזוהים בקבלה אל יקח מין אחר'[8]. ר' שלמה עדני תומך את שיטת הרמב"ם מהתלמוד שהישווה את המרור למצה: 'מה מצה מינין הרבה – אף מרור מינין הרבה', ולפי הבנתו כמו שמצה נעשית רק מחמשת מיני דגן, אף ה'מרור' כולל רק חמישה מינים[9]. הקדימות במיני המרור רבים מהפרשנים והפוסקים המאוחרים הבינו שישנה משמעות בעלת השלכה הלכתית לסדר מיני המרור המובא במשנתנו, לגבי סדר העדיפות שיש להעניק בבחירת המרור שבו יוצאים ידי חובה. ההבנה הפשוטה היא שהחזרת שנמנתה ראשונה ברשימה היא המשובחת ביותר, כדברי ר' הושעיא 'מצוה בחזרת'[10], וכן עולה לכאורה ממקורות חז"ל נוספים שמזכירים רק אותה[11]. לפיכך יש בתחילה 'לחזר אחרי חזרת', ומי שאין לו יקח את מין המרור הבא שברשימה, כפי שמובא על ידי המהרי"ל: יש מרבותינו פסקו דהמוקדם במשנתינו – מוקדם במצוה'[12]. גישה אחרת סברה שאין עדיפות למין זה על אחר. כך עולה מדברי הירושלמי שאינו מציין דרישה זו[13]. לגישה זו יש מהלכים גם בתלמוד הבבלי, שם מסופר על רב אחא בריה דרבא שהיה מחזר דוקא על מרור ('דהוה מהדר אמרירתא'), שהוא המין האחרון במשנתנו, מפני שהוא המר ביותר[14], ובמעשה זה גילה את דעתו בפומבי שאין בו ספק כדי לדחות את הערעור שהוטל במין זה; בכך חלק על דעתו של ר' הושעיה שיש לחזר אחר החזרת שהיא הראשונה ברשימה[15]. כך עולה גם בדברי בר קפרא המונה את החזרת אחרונה [!] ברשימה. תמיכה אפשרית נוספת לגישה זו היא העובדה שבתרגומים הארמים לתנ"ך נזכרים רק שניים מתוך חמשת מיני הירק הנזכרים במשנה – תמכא ועולשין[16]. כלומר, מתרגמים אלה מייצגים כנראה את הגישה שאין עדיפות מיוחדת דווקא לחזרת, ולא לסדר המופיע במשנתנו[17]. גישה זו ניתן לראות בדברי רס"ג, מהם נראה שניתן להשתמש לכתחילה בכל אחד ממיני המרור: 'ויקנה חסה או עולש או עולשי הבר'[18]. גם הרמב"ם לא הזכיר את העדיפות לחזרת ואת המשמעות לסדר מיני המרור, ומלשונו עולה שכל אחד מהם ראוי לקיום המצוה לכתחילה: 'כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור'[19]. וכבר עמד על משמעות זו הרב ז'ולטי, שלדעת הרמב"ם אין מצוה מיוחדת בחזרת, אלא כל מיני המרור הם שווים[20]. מרן ר' יוסף קארו העלה את האפשרות שהרמב"ם השמיט את דברי ר' הושעיה שמצוה בחזרת מפני שסבר שיש לפרש את דבריו ש'מצוה נמי בחזרת, אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות'[21]. זיהוי מיני המרור לפי שיטת הרמב"ם חזרת: כל הפירושים הקדומים, החל מהאמוראים בתלמוד הירושלמי והבבלי וכל הראשונים, תמימי דעים שהחזרת היא חסה תרבותית (Lactuca sativa), בארמית – חסין או חסא, בערבית - ח'ס, כפי שתרגמו רס"ג והרמב"ם[22], ובשפות האירופאיות – 'ליטוגא' – Lactuca[23]. עולשין: מין הירק השני הנזכר במשנה הוא העולשין[24], ומתוך שהוא הובדל מ'עולשי שדה'[25] ברור שמדובר בצמח תרבותי. בתלמוד בבלי תורגם שמו בארמית ל'הינדבי', ומסורת זיהוי זו השתמרה גם בערבית בשם שהביאו רס"ג והרמב"ם – הנדבא[26], ובלטינית בשם Intybus[27]. הכוונה היא ללא ספק לעולש תרבותי (Cichorium intybus) המכונה עד ימינו בשם זה, ולו זנים אחדים. זהו צמח דו-שנתי, בעל עלים מאורכים דמויי אזמל החובקים במקצת את הגבעול, ותפרחת תכולה. מהשורשים הקלויים מכינים בימינו תחליף לקפה, והעלים משמשים כירק לסלט. תמכה: הרמב"ם בפירושו למשנה זיהה את התמכה עם הצמח הנקרא בערבית בשם 'סריס'[28]. קרוב לוודאי שמדובר בצמח הנזכר אצל דיוסקורידס בשם seris, וגם בשם Intybus agrestis, וממנו מין תרבותי ומין בר[29]. גם פליניוס מזכיר את שני המינים; לדבריו הם דומים לחסה, שניהם מרים (ובמיוחד מין הבר) ומועילים לפעילות הקיבה. אולם בנוסף הוא מציין במפורש שבמצרים קוראים בימיו למין המתורבת בשם 'seris'[30]. יתכן שממנו הכינו את 'מי סורס' הנזכר בתלמוד ירושלמי[31]. אצטפן בן בסיל, שתרגם את דיוסקורידס לערבית במאה התשיעית, זיהה אותו בשם 'סרס'[32], הוא הצמח המכונה בימינו עולש האינדיביה [33]Cichorium endivia = C. divaricatum. בניגוד לעולש התרבותי בעל העלים המאורכים והזקופים, עולש האינדיביה (מהזן Escariole) מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה, עורקי העלים בהירים, ובקלח מעט שרף, ומהבחינות האלה הוא דומה לחסה, ונאכל כמותה או כתחליף לחסה. עולש האינדיביה הוא בעיקרו צמח חורפי, ואף תהליך גידולו דומה לחסה[34]. יש המכנים אותו בשם 'חסה מסולסלת'. הרמב"ם בעצמו מתאר את ה'סריס' ואומר שיש לו שני מינים: 'הבר - הוא מר מאוד, וממנו מרכיבים רופאי המע'רב (=צפון אפריקה) את המשקה הידוע היטב. הגני – דומה לחסה, והעם המוגרבי אוכל אותו כמו חסה. זה המין הגני אשר עליו נקטפים על ידי המצרים לפני בישולם, ואשר רופאיהם קוראים הנדבא, ואשר העם קורא הירק (אלבקל)'[35]. תיאורו של הרמב"ם מתאים אפוא להגדרת ה'סריס' עם אחד ממיני המרור; הוא מר, מוגדר כירק ונאכל באזורים מסויימים כמו החסה (=חזרת)[36]. אין ספק שרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדביה מארץ מולדתו ספרד או מזמן שהותו בפאס. אבן בצאל שכתב ספר חקלאות בספרד אף הקדיש פרק מיוחד שעסק בזריעת הסריס (לאחר תיאור גידול 'החסה הגדולה')[37]. ניתן להניח שהרמב"ם הכיר צמח זה גם ממצרים, שכן ישנן עדויות על גידול העולש במקום זה. ליקוט צמחי בר ממנו נזכר בתקופה הרומית, וגם בעת החדשה[38]. תיאור עולש האינדביה תואם גם את התוספת המאוחרת של נוסח פירוש הרמב"ם למשנה במהדורה הנדפסת: 'תמכא – מין ממיני עולשין, אלא שהוא גדל בגנות'. אף שאין זה דברי הרמב"ם בעצמו, הדברים הם נכונים[39]; הסריס הוא כאמור מין עולש האינדביה (Cichorium endivia), הנבדל מהעולש התרבותי (Cichorium intybus) הנקרא בסתם בשם 'הנדבא'. עולש האינדיביה נקרא בצרפתית עתיקה Scariole ובצרפתית מודרנית Scarole ובגרמנית Escariol[40]. בדומה לכך הוא נקרא בספרדית בשם 'אסקרולה' (Escarola), כפי שכתב הרופא היהודי הספרדי ר' נתן בן יואל פלקירה: 'סריס – בלעז אשקריולא. ויש אומרים שהוא מין עולשין פרדסי ונקרא ליטוגילא (=Lactuca)'[41]. אמנם יש והחליפו, והעניקו זיהוי צמח זה לעולשין ולא לתמכה, כפי שמביא ר' אהרן הכהן מפרובנס: "וי"א אישקריולה היא ליטוגא'[42]. זיהוי עולש האינדיביה עם Lactuca נובע כנראה מכך שחלק מיהודי ספרד וצפון אפריקה העדיפו להשתמש בו לכתחילה כמרור, והוא נחשב בעיניהם בדרגת החסה (=חזרת), כפי שגם הרמב"ם רומז בתיאור הסריס: '(המין) הגני דומה לחסה, והעם המוגרבי אוכל אותו כמו חסה'[43]. ר' יוסף מולכו מסלוניקי, מבני בניהם של יוצאי ספרד, כתב בהקשר לזיהוי העולשין: 'והוא מה שאנו לועזים אישקאלורה, ומנהגינו ליקח זה וזה' (=עולש וחסה)[44]. עד לשנים האחרונות נהגו כמה מהקהילות של היהודים במכסיקו וארגנטינה להשתמש למצוות אכילת מרור בעולש האינדיביה המכונה בפיהם 'אסקרולה'[45]. יתכן שבשל מסורת ספרדית קדומה זו נמנע הרמב"ם מלנקוט עמדה ברורה כדעת ר' הושעיא[46], עמדה שהתקבלה על דעת רוב הפוסקים הראשונים, שיש להעדיף לכתחילה את החזרת-חסה על פני שאר מיני המרור. עולש האינדיבה חרחבינה חרחבינה: הרי"ף והרמב"ם זיהו את החרחבינה עם הצמח הנקרא בערבית בשם 'קרצענה'. אבו אלעבאס אלנבאתי, רופא ועשבונאי אנדלוסי שביקר בארץ ישראל בסוף האלף החמישי (בשנת 1215 לערך), תיאר בפרוטרוט את מיני החרחבינה שבארץ, ובמיוחד את המין הגדל בהרי ירושלים[47]. תיאורו אינו מותיר ספק שהוא מתכוון ל-.Eryngium אכן מדובר בשם קיבוצי למיני צמחים מהסוג Eryngium; בארץ-ישראל הוא עד היום כינוי לצמח חרחבינה מכחילה (E. creticum) ובספרד לחרחבינת השדות (E. campestre)[48]. אם כן יוצא שמחדשי הלשון העברית אימצו מסורת זיהוי זו. הרב יוסף קאפח אף הוא סבר שהרמב"ם התכווין לחרחבינה המכחילה: 'מאכל ידוע מאוד בין פלחי ארץ ישראל - creticum Eryngium'[49]. אולם בפירושו למשנה תורה כתב באריכות נגד הסוברים שמדובר במיץ קוץ, וסבר שישנם שני צמחים שנכתבים בשם 'קרצענה' אך דרך הגייתם שונה, ולכן לדעתו מחליפים ביניהם: 'והארכתי בפרט זה, לפי שראיתי מכותבי זיהויי צמחי המשנה שהחליפו והכניסו קוצים בזיהוי החרחבינה במקום הירק המסורתי. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו. וחלילה וחלילה לחרוג מקבלת מעתיקי השמועה אף כמלא נימה'[50]. אולם דומני שבמקרה הזה מדובר בבעיה מדומה, שהרי בחרחבינה המכחילה, שאת שמה המדעי הביא מהרי"ק[51], ניתן לראות שינויים קיצוניים במורפולוגיה של הצמח בהתאם לשינויי האקלים באביב, כפי שנתאר להלן. החרחבינה המכחילה היא צמח רב שנתי הנפוץ בבתות ובשדות בור בחבל הים תיכוני בארץ. בתחילת החורף עולים העלים הראשונים, יחסית גדולים, תמימים או מעט מפורצים, ערוכים בשושנת. בשלב זה הם רכים ואינם קוצניים, טעמם מעט מריר, וניתן לאוכלם חיים או לאחר שליקה במים. באביב ובראשית הקיץ נובלים העלים הראשונים ומתחיל להתפתח עמוד תפרחת הנושא עלים קטנים, גזורים, צרים מאוד וקוצניים. במהלך הקיץ גבעולי החרחבינה והקרקפות הירוקות שלה הופכים לצבע סגול-כחול. יתכן שעל שם סופו היבש (=חרב)[52] נגזר השם 'חרחבינה'[53]. הצמח אפוא משתנה לבלתי היכר במהלך התפתחותו. למעשה ניתן להחיל את המשל שדרשו חז"ל על החזרת גם על החרחבינה - 'תחילתו מתוק וסופו מר'[54], 'תחילתו רך וסופו קשה'[55]. השימוש בחרחבינה (Eryngium) לשם מצוות מרור בידי היהודים בתקופות הקדומות נרמז גם בשמותיו העממים, כפי שהוא מוזכר בידי הנוכרים. אבן אלביטאר, רופא ספרדי שפעל בסוף האלף החמישי (המחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה) כתב: 'ההמון אצלנו באנדלוס מכנה אותה שויכת אבראהים' (=קוץ אברהם)[56], ובמקום אחר הוא מכנה את החרחבינה המכחילה ('קרצענה אלזרקאה') בשם 'קוץ היהודים' ('שוכה אליהודיה')[57]. הרשב"ץ דוראן הוסיף: 'והנה בספרי הרופאים קורין אותה א"ל בקל"א א"ל יהודי"ה[58], פירוש הירק היהודי, כי כל הירקות קורין בקו"ל, ונראה שקראוהו כן לפי שהיהודים אוכלין אותו בפסח, ולא אומה אחרת'[59]. לשיטת הרמב"ם נמצאו כמה מסתייגים. רבנו ניסים בעקבות רש"י סבר שכל אחד מסימני השדה שהביאו חז"ל בתלמוד אמורים להופיע בכל אחד ממיני המרור המופיעים במשנתנו, וכן בהצעות הנוספות שהובאו על ידי התנאים והאמוראים[61]. לכן לפי הבנתו אין החרחבינה זהה ל'קרצענא', מפני שהוא אינו צמח מכסיף, אין לו שרף ו'אינו מין מרור כלל, אבל משתמשים בו לחולים חולי החזה למתיקותו'[62]. הרשב"ץ דחה קושי זה 'כי השורשים הם משתמשים בהם הרופאים במרקחות, אבל לא העלים, ובפסח אין יוצאים אלא בעלים שהם מין ירק ואינם מתוקים'[63]. אולם ניתן לדחות את הקושי בכך שהרמב"ם הלך בעקבות התלמוד הירושלמי שסימני השדה שנזכרו לעיל מתייחסים רק למין 'מרור' (החמישי שברשימת משנתנו), ולא לכל שאר מיני הירק האחרים כמו החרחבינה. גם ר"ש ליברמן הקשה על זיהוי הצמח עם Eryngium: 'ספק גדול אם אפשר למנותו בכלל ירקות, ולא עוד אלא שהעלים שיש לו יש להם קוצים'[64]. אולם אין בדחייה זו ממש, שהרי עלי החורף הצעירים של הצמח אינם קוצניים, והם נאכלים כירק. מרור: הרמב"ם פירש שה'מרור' הוא בערבית 'ח'ס ברי', כלומר חסת הבר[65]. מעתיקים מאוחרים שיבשו את דבריו והפכו את 'כ'ס ברי' ל'כוסברתא'[66]. אולם נראה שכוונת הרמב"ם היא לחסת המצפן (Lactuca serriola = L. scariola)[67], הנקראת אף היא בערבית בשם ח'ס (=חסה)[68], ומוסכם על פי כל החוקרים שממנה בוייתה החסה התרבותית (Lactuca sativa). על פי שיטת הרמב"ם פתחה אפוא המשנה בחזרת (חסה) וסיימה את הרשימה בחזרת בר (חסת בר). סיכום לרמב"ם היתה שיטה עקבית ויחודיית בכל הקשור למיני הירקות שאדם יוצא בהם חובת מרור בפסח. הוא נקט כלשון התלמוד הירושלמי שניתן לקיים את המצוה רק בחמשת המינים שמנויים במשנתנו, אם כי אין חשיבות הלכתית מחייבת לסדר הופעתם. לפיכך אין עדיפות לחזרת, וכל אחד ממיני הירק מוגדר כ'מרור' שממנו ניתן לקיים את המצוה לכתחילה. בניגוד לבעייתיות בזיהוי מיני המרור, כפי שעולה אצל רבים מהראשונים והאחרונים, אצל הרמב"ם היתה קיימת מסורת זיהוי ברורה ומוצקה לרוב מיני הירק - שניים מהם הם מיני חסה (חזרת ומרור) ושניים הם מיני עולש (עולשין ותמכה). לפי שיטתו, השלושה הראשונים שנמנו במשנה הם מיני ירק מבוייתים[69], והשניים האחרונים הם צמחי בר. אפשר שסדר הופעתם הוא לפי עוצמת מרירותם; פתחה המשנה בחזרת-חסה המתוקה וסיימה במרור - חסת הבר המרה ביותר. לשיטתו של הרמב"ם עשויה להיות השלכה הלכתית במידה ויתהווה מחסור בחסה, כי לשיטתו אפשר לצאת ידי חובה לכתחילה גם במיני המרור האחרים המנויים במשנה[70]. [1] משנה פסחים ב, ו. [2] פסחים לט, א. [3] רש"י לשמות ח, יב, ובגמ' פסחים שם ד"ה מדברי כולן; המאירי לפסחים שם ולסוכה יג, א, וכן הריטב"א לפסחים שם בשם הרא"ה; ספר החינוך מצוה שפא. [4] אמנם אין בהכרח להעמיד דברים אלה במחלוקת שבין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, ולפי חלק מהראשונים עולה ששתי גישות אלה פורשו באופן שונה מתוך התלמוד הבבלי, ראו למשל המאירי שם. [5] ירושלמי, פסחים ב, ו (כט ע"ג). ועי' גם מ" [6] הלכות חמץ ומצה ז, יג. [7] פיה"מ פסחים ב, ו, כנראה בעקבות מכילתא דרשב"י יב, ח. [8] מהר"י קאפח בפירושו על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה עמ' תג הערה לו. כאמור, לפי הבנתנו הרמב"ם סבר כשיטת הירושלמי שסימנים אלו מתייחסים רק ל'מרור' ולא לכל חמשת מיני הירק. [9] מלאכת שלמה לפסחים שם ד"ה דמרור דומיא דמצה. [10] פסחים שם. ועי' רבינו חננאל שם: 'שמע מינה דכולי עלמא מצוה בחזרת שהיא חסא'. [11] עי' למשל במשנה: 'מביאין לפניו מצה וחזרת' (פסחים י, ג, וכן תוספתא, שם, י, ט; ירושלמי י, ג [לז ע"ד]). [12] שו"ת המהרי"ל, סימן נח. וכ"כ הטור והשו"ע: 'ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים במשנה' (או"ח סי' תעג סע' ה). [13] הדיון בירושלמי שם בקשר לחסה הוא האם היא בכלל ראויה לשמש כמרור מאחר שהיא אינה מרה, ולא בעניין עדיפותה. המסקנה היא שאין זו עוצמת המרירות בשעת קיום המצוה בעת האכילה הקובעת אם הירק ראוי למרור, אלא הדרשות המסבירות את תוכן מצוות מרור שבתורה; ע"י במאמרו של ר"י זולדן הנ"ל הע' 5 בעמ' 19. [14] שם. [15] ובענין אחר, זיהוי מין הדס שהוטל ספק בכשרותו לנטילת ארבעת המינים, מסופר על אותו אמורא, רב אחא בריה דרבא, בנוסח דומה - שהיה 'מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא' (סוכה לב, ב). [16] ת"י לשמות יב, ח, והתרגום הארמי לשיר השירים ב, ט. [17] אולם יתכן שמתרגמים אלה משקפים את המציאות שרווחה למעשה בתקופתם ובמקומם, שאנשים נהגו בפועל לצאת ידי חובתם דווקא בתמכא ועולשין. קשה להעריך האם מדובר כאן בתרגום 'המשיח לפי תומו' - או שמא ביקשו המתרגמים להורות באופן מכוון לקוראים שהם המינים הראויים לקיום המצוה; ונראית יותר הגישה הראשונה. [18] סידור רב סעדיה גאון (רס"ג), מהדורת י' דודזון, ש' אסף וי' יואל, עמ' קלד; אם כי בפועל נהגו להשתמש בחסה, עיי"ש עמ' קמה. [19] הלכות חמץ ומצה ז, יג. [20] הרב בצלאל ז'ולטי, "בענין מיני מרור", מוריה, ג-ד (תש"ל), עמ' יח. [21] בית יוסף לטור או"ח סי' תעג. [22] נחמיה אלוני, מחקרי לשון וספרות, ח"א (ירושלים תשמ"ו) עמ' 189 [להלן: רס"ג למשנה]; סידור רס"ג עמ' קמה; פיה"מ להרמב"ם פסחים ב, ו. [23] רש"י לפסחים לט, א; הערוך ערך חזר; הגהות מיימוניות להלכות חמץ ומצה פרק ז אות כ. [24] במקצת נוסחאות כמו כ"י קופמן: 'עולשים'. [25] גמ' שם. [26] רס"ג למשנה שם; סידור רס"ג עמ' קלד; פיה"מ שם. [27] רשב"ץ דוראן, מאמר חמץ (מהד' ר"ד יצחקי, בתוך קובץ שמוש חכמים כרך ו, בני ברק תשס"ב) אות קכד; רבנו מנוח מנרבונא, ספר המנוחה (בתוך קובץ ראשונים על משנה תורה, ירושלים תשכ"ז) עמ' כד. [28] פיה"מ להרמב"ם ב, ו. [29] דיוסקורידס II 160. אבן רסול, אלמעתמד פי אלאדויה ואלמפרדת (קהיר 1951) עמ' 566, כותב ש'סריס' ו-'סרס' הם אלהנדבא. [30] פליניוס XX 73, וכן 76. [31] ירושלמי, נדרים ד, ד (לח ע"ד). [32] C.E Dubler & E. Terés (eds.), La "Materia Médica” de Dioscórides – Transmisión Medieval Y Renacentista, II (Tetuán-Barcelona 1952-1957) p. 200. A. Issa, Dictionnaire des noms des plantes ( [34] ח' הלפרין (עורך), האנציקלופדיה לחקלאות, ח"ב, גידולי שדה וגן (תל אביב תשל"ב) עמ' 495. [35] M. Meyerhof, Un glossaire de matière médicale arabe composé par Maïmonide, MIE, 41 (1940) no. 285. [36] אמנם בשמות 'סריס ברי' או 'הנדבה ברי' נקרא הצמח שִנָן רפואי (Taraxacum officinale), עיסא, עמ' 177; I. Löw, Die Flora der Juden, I (Vienna-Leipzig 1924) p. 417, 434. גבעול הצמח מכיל שרף חלבי, עלי הצמח הצעירים נאכלים כירק, וטעמם מריר. אולם אין הם דומים כלל לחסה, ואינם מתאימים לתיאור של הרמב"ם ואחרים. [37] Ibn Bassal, Libro de Agricultura (J.M.Millas Vallicrosa & M. Aziman eds. Tetuan 1955) pp. 159-160. [38] פליניוס XX 73; לעף, פלורה, א, עמ' 416. על השימוש בעולש התרבותי למצות מרור בקרב יהודי מצרים עד לפני כיובל שנים ראה מ" [39] בניגוד לדברי הר"י קאפח בהערותיו לפירוש המשנה להרמב"ם ב, ו עמ' קו הערה 32. יתכן שהוא לא סבר שמדובר בעולש האינדיביה, או שלא הכירו; אולם לעולם לא נדע מה היה זיהויו של הרב קאפח למונח 'סריס', שכן כתב שם בסתמיות: 'ירק מאכל ידוע, ולא יכולתי לברר את שמו הלועזי'. [40] A. K. Bedevian, Illustrated Polyglottic Dictionary of Plant Names ( [41] ז' עמר וי' בוכמן, צרי הגוף לרבי נתן בן יואל פלקירה (תל אביב תשס"ד) עמ' 137. [42] ספר ארחות חיים (ירושלים תשט"ז) הלכות ליל הסדר, עמ' קעד; ר' יוסף ב"ר משה, לקט יושר (מהדורת פריימן ברלין תרס"ג) עמ' 184; שלחן גבוה לשו"ע או"ח סי' תעג אות ח; כף החיים לשו"ע שם אות עב. [43] הרמב"ם בספר 'ביאור שמות הרפואות' (ירושלים תשכ"ט) מס' 285. [44] שלחן גבוה לשו"ע סי' תעג אות ח. [45] לפי הבירור שערכתי נוהג זה נפסק בארגנטינה רק בשנת תשס"ה, לאחר שהרבנים חששו מריבוי התולעים שבו וביכרו להשתמש במין ירק אחר. ראוי לציין שמוצאם של רבים מהיהודים הספרדים בארצות אלה הוא מסוריה, שם נהגו להשתמש במין מרור זה; עי' בדברי ההסכמה של ר' עזרא עטייה (שהיה יליד חלב) לחיבורו של ר' עובדיה יוסף חזון עובדיה (עמ' יד). [46] פסחים לט, א. [47] אבן אלביטאר, אלג'אמע למפרדאת אלאדויה ואלאע'ד'יה (קהיר 1874) ח"ד עמ' 12. [48] מ' כסלו, "לזיהוי החרחבינא והעקרבנים", לשוננו, נח (תשנ"ד-תשנ"ה), עמ' 109. [49] פיה"מ שם הערה 33. [50] פירוש הר"י קאפח להלכות חמץ ומצה פ"ז הערה לו. [51] לעומת השם המדעי המוחלט, היגוי צמח ה'קרצענה' משתנה בלשון הערבית בהתאם לשינויי הזמן והמקום, בדומה לשינויים סמנטים הקיימים למשל באזורים שונים בתימן למאכלים אחדים, כמו חילבֵה–חילבָה או קובנֶה-קובנַה. [52] ע"פ בראשית ח, יג; ישעיהו יט, ה ועוד. וע' פלדמן, צמחי המשנה (ת"א תשכ"ב) עמ' 177. [53] נגה הראובני, בסוד אילן ופרח (ת"א תשי"ז), עמ' 77. [54] ירושלמי פסחים ב, ו (כט ע"ג). [55] פסחים לט, א. [56] אבן אלביטאר, ד, עמ' 12. [57] אבן אלביטאר, ג, עמ' 73. [58] בשם זה נקרא גם מרור הגינות (Sonchus oleraceus), ראו עיסא עמ' 172. אולם אבן אלרסול, עמ' 561, כותב במפורש: 'בקלה יהודיה הוא מין אלהנדבא אלברי'. [59] מאמר חמץ שם. [60] מלאכת שלמה למשנה פסחים ב, ו. [61] רש"י לפסחים לט, א ד"ה מדברי כולן. [62] הר"ן לפסחים שם, וכן בחידושי ר"ד בר ראובן בונפיד לפסחים (מהד' ר"א שושנה, ירושלים תשנ"ז) עמ' ריט. [63] מאמר חמץ שם: 'והר"ן בפירוש ההלכות חלק עליו ואמר כי זאת אלקרצענא הוא שקורין אותה בלשון רומי פינוג"ו'. הכוונה היא כנראה לצמח שומר פשוט (Foeniculum vulgare), וללא ספק נפל כאן שיבוש ויש לגרוס 'פניכל' או 'פניקלט' (panicaut), שמו הצרפתי של ה-Eryngium. ועי' במאמר חמץ במהדורה הנ"ל הע' 786. ועי' בחידושי רבינו דוד בונפיד שם, ובפירוש ר' משה חלאווה על מסכת פסחים (ירושלים תשמ"ו) עמ' קיד. [64] תוספתא כפשוטה על מועד (ניו יורק תשט"ו) עמ' 548. [65] כך גם כתב ר' נתן בן יחיאל מרומי הערוך ערך 'מר': 'מרור – מררתא. פירוש חזרת יער (=בר) שהיא מרה'. [66] מופיע כבר במאירי לפסחים עמ' קכד; ר' עובדיה מברטנורא למשנה בפסחים שם ובגרסת הנדפס, ודברי מהר"י קאפח שם הערה 34. על חוסר ההגיון ב'זיהוי' זה כבר עמד הבית יוסף לטור או"ח סי' תעג על סע' ה. [67] [68] J. E. Dinsmore & G. Dalman, Die Pflanzen Palästinas, Z.D.P.V, 34 (1911), p. 164. [69] אם כי גם לעולשין ולתמכה קיימים לפי זיהויו מיני בר. [70] וע"ע בהרחבה בספרי 'מררים', ת"א תשס"ח. |
|
| נבנה ע"י Coda | © 2024 |