המעין -

חזרה למאמרי המעין

שאלה בענין לימוד חכמות חיצוניות

הרב שמעון שוואב זצ"ל

שאלה בענין לימוד חכמות חיצוניות

בכל הדורות היו הוגי דעות יהודים שניסו לשלב רעיונות של פילוסופים נוכרים לתוך מחשבת ישראל. לעיתים הושג שילוב כזה על ידי הטייה-במקצת של רעיון תורני, או על ידי צירוף חומר זר לעולם המחשבה היהודי (כמובן כל עוד הוא לא עמד בסתירה בולטת לתורה). בניגוד לגישה נפוצה זו דרש הרש”ר הירש “שנכיר את היהדות מתוכה היא”[1]. בדביקותו האיתנה בעיקרון זה נזהר הרב הירש מלפנות אל מקורות זרים לצורכי השראה רוחנית או אידיאולוגית. הוא עודד את לימוד מדעי הטבע והאדם (כולל פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה) וגם היסטוריה, והסכים אף להיעזר לשם כך במקורות זרים, אך לא עודד את לימוד מדעי הרוח[2].

יכולה להישמע טענה שעם כל זאת רבנו ספג מהרעיונות הזרים האלה בלי שהיה מודע לכך; אך כל הבודק את רעיונותיו הבסיסיים ייווכח, שהם בנויים על מקורותינו — תנ”ך, חז"ל ודברי גדולי הדורות, וכן על סברא עצמית[3]. קורה אמנם שאחד מאנשי הרוח הלא-יהודים מגלה גם הוא רעיון שיסודו תורני, ויש שאף טענו שרעיונות כאלו קיבל רבנו מאותו הגוי ולא מן התורה[4]; אבל כמדומני שכל בר-דעת יסרב לקבל טענה כזאת. צא וראה: אפילו כאשר נאלץ רבנו מטעמי נימוס להספיד את המשורר הגדול שילר - הוא שיבח אותו על שקלט רעיונות נשגבים מתוך תורתנו, ועל שהצליח לבטא רעיונות אלה בסגנון מלהיב - ובזה הפכם לנחלת האומות; ברם בכל אותה הרצאה ארוכה הוא אינו מרמז ולא במילה אחת שיש לעם היהודי ללמוד משהו מרעיונותיו של אותו גוי[5]. על אף שרבנו אינו מהסס לצטט מקורות לא-יהודיים כדי לאמת עובדות מדעיות, לא מצאתי אף ציטוט אחד ממקורות אלה בתחום האידיאולוגיה והערכים. סביר להניח שכאשר רבנו מצא רעיון מסתבר, שמשתלב יפה עם עולם הרוח התורני, הוא אימץ אותו לפי העיקרון של “קבל האמת ממי שאמרו”[6]; אך דרישתו החוזרת ונשנית היתה שכל מושג מדעי הבא 'מבחוץ' יעבור בדיקה קפדנית על מנת להבטיח שאינו מנוגד לתורה, לפני שמאמצים אותו ומקבלים אותו כאמת. דרישה זו הגנה על אותו צדיק ז"ל שלא נכשל באימוץ רעיונות זרים.

וכך כותב בעל שרידי אש[7]:

היו מי שטענו נגד הרב הירש, שהוא כאילו הרגיש אהדה מיוחדת לתרבות האשכנזית, וכאילו הודה בזכות קיומה של פילוסופיה המודרנית בתור השלמה לתרבות יהודית לשם הפראתה המחשבתית. אני לא מצאתי סמך לדעה זו בכתבי [הרב] הירש. אדרבא, הוא נלחם נגד הניסיון למדוד את היהדות בקני-מידה פילוסופיים, ודרש, להיפך, למדוד את הפילוסופיה העולמית בקנה-מידה של תורת-ישראל.

ובמקום אחר כתב[8]:

ההומניזם החילוני מיוסד על האמונה שקידמת האדם היא מוכרחת מטבעו, ואינה זקוקה לסיוע חיצוני בכלל, ולסיוע א-להי בפרט. איך התייחס רבינו להומניזם הזה? הוא טען בדיוק את ההיפך (ראה פירושו על בראשית ב, יט): לא רק קידמה מוסרית זקוקה לגילוי מאת ה’, אלא אפילו מדעי הטבע, גאון ההומניזם, אין להם יסוד בלי אמונה בבורא, וכי, למעשה, המדע החדיש קם רק הודות האמונה באחדות הבורא כפי שהופצה בין האומות מתוך תורת ישראל.

רבנו חי בתקופה של מהפך חברתי עצום, שבו נגאלו היהודים מתוך הגיטאות וזכו לזכויות הולכות ומתרבות, שנועדו להשוותם יותר ויותר לכלל האוכלוסיה. מי מאתנו לא היה מושפע עמוקות מהתפתחויות שכאלה? אבל רבנו לא הושפע מהן; רשר"ה מזהיר בתוקף את קוראיו פן יתרשמו יותר מדי מהשוויון והחירות המתגלים לעיניהם, ומתריע שכל רגע עלולה שנאת ישראל לשוב ולהתלקח מחדש. לדוגמה: “מי יודע אם לא אנשים אלה, המתייחסים בהגזמה מסונוורת ואלילית לערך האמנציפציה והשוויון, הם הם הגורמים לתחיית הסכנה של השעבוד החדש”. ובמקום אחר, בראיה כמעט נבואית[9]:

אולי יבוא היום בו יעוותו להיפוכם המוחלט כל הדברים שירשה האנושות לטובתה ולשחרורה... באותו זמן המדע גם הוא יהפוך להיות רק הרסני... האנושות תלאה את כוחה בהתפרצות עיוורת של תאוות משוחררות.

בנוסף לאקטואליות של מילים אלה בעידננו, ברירותן מכחישה חד-משמעית את הטענות שרבינו דגל בפילוסופיות זרות, ובפרט שהעריץ את ההומניזם החילוני[10].

מנגד, הרב שמעון שוואב ז"ל, שבסוף ימיו היה רבה של קהילת 'עדת ישראל' של יוצאי גרמניה בוושינגטון הייטס, ניו יורק, הודה לפניי פעם שטעה כאשר חשב בצעירותו שלחז"ל הייתה גישה שלילית ללימודי חול; במשך השנים התברר לו שיש מקום לשתי גישות מוצדקות במסגרת התורה, "תורה עם דרך ארץ" ו"אין לי אלא תורה" ("Torah Only"), והוא גם פרסם ספר בשם "אלו ואלו..." להוכיח זאת. הוא גם חזר בו מן הדעה שדעת הרש"ר הירש היתה שגישת 'תורה עם דרך ארץ' היתה הוראת שעה (שם, עמ' 16), כמו שהוכיחו כבר לפניו מו"ר ר' יוסף ברויאר ('עת לבנות' [אנגלית] עמ' 17-21) והרי"י ויינברג ('שרידי אש' מהד' מוסה"ק ח"ד עמ' שסו-שסט; 'לפרקים' ירושלים תשס"ו עמ' ריח) - שהרש"ר הירש ראה את המעורבות בחיי העולם הזה כערך מרכזי בתורה.

שמעתי מפי נכדו של הרב שוואב, שפעם סיפר הרב שוואב לרבי מגור (ה'אמרי אמת') שהוא מתכווין לפרסם תשובות שקיבל מכמה מגדולי ישראל נגד שיטת 'תורה עם דרך ארץ'; הרבי אמר לו: "תיזהר מאוד בכבודו של הרב הירש; הוא היה ספר מוסר חי"! גם בסוף השיחה, כאשר ר"ש שוואב פנה ללכת, הרבי קרא לו שוב וחזר על דבריו: "תיזהר מאוד בכבודו של הרב הירש, הצדיק מפרנקפורט; הוא היה ספר מוסר חי!".

* * * * * *

בסוף ספרי 'שערי תלמוד תורה' (מהדורה שישית מתוקנת, ירושלים תשס"ו, עמ' שנד ואילך) הבאתי ארבע תשובות של ארבעה מגדולי הדור הקודם – הגאונים ר' אברהם יצחק בלוך ראש ישיבת טלז (נתפרסמה על ידי בראש גליון 'המעין' ניסן תשל"ו [טז, ג] בתוך מאמר בשם 'שתי תשובות על לימוד חכמות חיצוניות'), ר' אלחנן וסרמן ראש ישיבת ברנוביץ' (נדפסה בספרו 'קובץ שיעורים' סי' מז), ר' ברוך בר לייבוביץ ראש ישיבת סלובודקה-קמניץ (נדפסה בסוף 'ברכת שמואל' על קידושין, סי' כז) ור' יוסף ראזין מדווניסק (הרוגצ'ובר; גלויית-תשובתו נתפרסמה בגליון 'המעין' הנ"ל עם הערות וביאורים וצילום המקור), על שאלה שנשאלו ע"י הרב שמעון שוואב הצעיר, שהיה אותה שעה רבה של העיר הקטנה אייכנהויזן שבמחוז ביירן בדרום גרמניה. מתוכן התשובות נראה שכל הרבנים השיבו על שאלה זהה, שעסקה בבירור ההלכתי של לימוד חכמות העמים וספרותם, ובחוות דעת על דרכי החינוך בארץ אשכנז בכלל. מתוך הציטוטים של השאלה אצל חלק מן המשיבים נראה שאכן מדובר על השאלה שלפנינו שנשלחה גם לראי"ה קוק זצ"ל לחוות דעתו, ושאת צילומה קבלנו מעובדי 'בית הרב' בירושלים, ותודתנו נתונה להם. כפתיח לשאלה הזהה כתב הרב שוואב לראי"ה דף נוסף, אישי יותר, ואפשר להניח שכך נהג גם במכתבים לרבנים האחרים. רק בתשובת הרוגצ'ובר מצויין תאריך כתיבתה - כ"ה אדר תרצ"ג (ודרך אגב, הגלויה נשלחה ביום כתיבתה - חותמת הדואר על הגלויה נושאת את התאריך 23/3/33 שבו חל כ"ה אדר באותה שנה, וע"פ השמועה הרוגצ'ובר היה מקפיד לענות על השאלות שקיבל ביום קבלתן), כמעט שנה לפני שנשלחה אותה שאלה לרב קוק; לא ידוע מתי שלח הרב שוואב את השאלה לרבנים האחרים, ואם שלח שאלה זו רק לחמשת הרבנים האלו או גם לרבנים נוספים. ב'בית הרב' ואצל משפחת שוואב לא ידוע על תשובה ששלח הראי"ה לרב שוואב על שאלתו זו.

המכתב לראי"ה קוק ו'השאלה הזהה' נעתקו בזהירות מכתב היד, נפתחו ראשי התיבות ומולאו החסרות, ונוספו פיסוק, תיקוני כתיב קלים ומעט הערות וציונים (בתחתית הגליון או בסוגריים עגולים; הכתוב בסוגריים מרובעים נכתב כך ע"י המחבר).

יהודה לוי

בע"ה אייכענהויזען ר"ה לאילנות תרצ"ד לפ"ק

ישאו הרים ברכה ושלום חיי אושר והצלחה על מרום פסגת הר הקודש, זה סיני ועוקר הרים, שמשם תצא הוראה לעולם, הגאון הנפלא בצדקתו ובחכמת תורתו מרן הגרא"י הכהן קוק, הרב הראשי בעיר הקודש ירושלים.

אחר דרישת מעלתו השלום והברכה!

צרוף פה אתכבד החתום מטה להציע לפני כבוד שם תפארתו שליט"א שאלה חשובה למעשה בענין דלקמן:

בוודאי ידוע לכבוד שם תפארתו, אשר אחינו בני ישראל באשכנז רובם ככולם לומדים בעצמם ומלמדים את בניהם כל מיני חכמות חיצוניות בבתי הגמנסיונות ובבתי האוניברסיטאות, וקוראים כל ספרי הרומאנען וסיפורים ושירים של חכמי וסופרי אומות העולם [ובתוכם בכמה פעמים דברי מינות וחשק ועגבים] וגם מבקרים הם בטיאטריאות, וכל אחד ואחד משים מגמתו לידע היטב ולהיות בקי בכל החכמות החיצוניות וכל מיני לשונות זרות, לבד ממה שמוכרחים מטעם המלכות, ומי שאינו יודע באותן החכמות החיצוניות אינו נחשב אצלם למושלם במושכלות. ובפרט שהרבה עושים לשם פרנסה ברחבה, בתור רופא או אדוואקאט וכדומה. וכל זאת עושים לא לבד הריקים ועמי הארץ - רק גם החרדים על דבר ה', בני תורה, רבנים, מדקדקים במצוות קלות כבחמורות[11], באומרם כי כן הורה להם זקן הגרש"ר הירש זצוק"ל, על פי מה שאמרו ז"ל (אבות ב, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".

והנני החתום מטה מעולם לא היתה שיטתי שלימה עם שיטתם, ואמרתי תמיד שהוראת הגרש"ר הירש ז"ל לא היתה כי אם הוראת שעה לבדה[12], ולא חלה בזמננו אנו, מאחר שנשתנה העת לגמרי, והרבה מאחינו בני ישראל באשכנז הולכים על דרך התשובה האמיתית להחזיר עטרת לימוד תורתנו הקדושה ליושנה, והרבה רוצים להיות בעלי מלאכה או עובדי-אדמה ואין להם צורך בכל אותן החכמות.

ואם כן הצעתי בעלים המצורפים פה בירור שאלה בנידון הענין שזכרתי. אבקשה בבקשה שטוחה נמרצה שיואיל נא כבוד שם תפארתו בטובו להשיבני דבר-מענה מאוצר חכמת תורתו, כי המבוכה גדולה, ועל זאת לבי דווי.

ואשמח שמחה עצומה אם אזכה לקבל כתב יד קודשו במהרה בפסק ברור ופשוט להאיר עיניי העיוורות בהלכה, ועל זאת אודה למעלת כבוד תורתו במאוד מאוד.

והנני בכל חותמי ברכות והודאות ובכל מילי דמיטב לעד.

המתאבק בעפר רגליו.

הצעיר שמעון שוואב

אב"ד דאיכענהויזען יצ"ו (במדינת באיערן)

בע"ה

בענין "תורה עם דרך ארץ"

שאלה: אם מותר להתעסק בחכמות חיצוניות, ובאיזה אופן יתקיים היתר כזה?

לכאורה אפשר להביא ראיה מלשון הירושלמי פרק חלק. וז"ל הגמרא שם (ה"א): ר' עקיבא אומר הקורא בספרים החיצוניים - כגון ספר בן סירא וספר בן לענה, אבל ספרי המירס וכל הספרים שכתבו מכאן והולך הקורא בהן כקורא באיגרת. ופירוש "ספרי המירס" בפ"ד דידים משנה ו שם ברע"ב, וז"ל, 'שהמירו דת אמת בדברי שקר'. וא"כ לפי הירושלמי מותר לקרות בכל הספרים, וגם באותם שיש בהם דברי שקר בענייני האמונה.

אולם מפרשי הירושלמי, בעל פני משה ובעל קרבן העדה, פירשו שניהם דמיירי רק בקורא בהם דרך עראי, אבל דרך קבע גם לפי שיטת הירושלמי אסור לקרות. וכן מוכח שם באמת מלישניה דתלמודא. ולפי פירושם אין אנו צריכים לחלק בין סברת הירושלמי ובין ש"ס דילן בפרק חלק (ק, ב), דיש לנו לומר דאסור רק בקבע ולא בדרך מקרה. וכן אולי יש לפרש ספרי פרשת ואתחנן על הפסוק 'ודברת בם' (פיסקא לד), וכן במנחות צט, א. וגם בזה האופן יש לפרש הירושלמי ריש פאה פ"א ה"א דבאקראי מותר.

ואולי לפי מה דמסקינן במנחות צט, ב דר' ישמעאל האוסר פליג על מה דאמר רשב"נ אמר ר' יוחנן דאין 'והגית' אלא ברכה ולא מצוה ולא חובה, אם כן הקריאה תהיה מותרת אף בקביעות! אך אכתי אפשר דאין זאת ראיה, דהא מצות עשה ד'ודברת בם' שהביאו בספרי הנ"ל עוד על מקומה עומדת. אמנם יש לנו היתר לכל הפחות בשעה שהוא פטור מדברי תורה כגון בבית הכסא וכדומה. ולפי זה הנשים תהיינה מותרות לגמרי, ובאמת גמ' ערוכה היא בירושלמי ריש פאה דמותר לאדם ללמד את בתו יוונית, משום דפטורה מתלמוד תורה ותכשיט הוא לה. אולם בספרי המינים ודאי אסור, וכן משמע פשוט מש"ס דילן פרק חלק ומן הראשונים הלא הם רש"י (שם) והרי"ף (יט, ב בדפיו) והרא"ש (סי' ג) שאסור לקרות בספרי המינים. ומלשון הרא"ש מוכח שגם בדברים הטובים שבהם אסור, ורק מלשון הרמב"ם בפירושו למשניות לא משמע הכי, עיי"ש שמפרש בספרים שאין בה חכמה ולא תועלת גופנית אלא איבוד הזמן בלבד. ומיהו נראה באמת דדעת הרמב"ם לאסור בספרי המינים, כדאיתא בהדיא בהלכות ע"ז פ"ב ה"ג עיי"ש. שמעינן מיהא דספרי חכמה בלי צד מינות מותרים לקרות באקראי, כגון ספרי חשבון ותכונה וכדומה.

אך צ"ע איך לפסוק הלכתא למעשה בלימוד חיצוניות כאלו בקביעות, כגון באוניברסיטה או בגמנסיון, וגם איך לפסוק בדין ספרי חכמה שיש בהם צד מינות, כגון רוב ספרי הפילוסופים ורוב ספרי טבע, אי אסור לקרותם אפילו בדברים הטובים שבהם? ובאמת יש בזה מבוכה גדולה, וכמה גדולים וצדיקים ידעו בחכמת המינים ומסתמא קראו גם בספריהם, ואפשר משום דלהתלמד שרי להו, כנטיעת קישואין סנהדרין סח (ע"א), וצורת לבנות בר"ה כד (ע"א). אולם מפירש"י ע"ז יח (ע"א) בד"ה 'דלהתלמד' משמע דרק מותר השני עניינים הללו והדומה להן לגמרי, ולא במילי אחרנייתי[13].

ויש לחקור על זה לא לבד על דין ביטול תורה, אף על דין הרחקה מן המינות משום הרחק מפתח ביתה כדאיתא בפ"ק דע"ז (יז, א). ומצאתי בבאר שבע פרק חלק (שם) שהקשה על הרמב"ם ועל כמה גאונים קמאי ובתראי שקראו בספרי המינים, ועוד הקשה שם בפרטות למה השמיט הרמב"ם דין הקורא בספרים החיצוניים בהלכות תשובה? ודחק את עצמו מאוד לתרץ מיהא מקצת, דלהרמב"ם מותר, שלמד ממקודם כל התורה ואח"כ למד בספרים אלו משום (אבות ב, יד) "דע מה שתשיב לאפיקורס", אין אין לפסוק הלכה לדידן כמותו, עיי"ש. ואדרבא יש לנו להביא ראיה לאיסור מדברי הנמוקי יוסף פרק המוכר פירות ר"ה[14] דאוסר אפילו דרך עראי לקרות בספרי המינים. [ואם אסור מן הדין - בוודאי גם כן משום פרנסה אסור, ובפרט אם יכול האדם למצוא אומנות אחרת נקיה וקלה עם זה שאינו מרוויח כל כך].

ועל ענין קריאת הרומאנען ושאר ספורי מעשיות ושירים יש לפקפק הרבה מאוד מאוד מדברי התוספות בשבת קטז (ע"ב) בד"ה וכ"ש, דאסרו שם משום 'מושב ליצים'. ועל פי הסברה הפשוטה 'מושב ליצים' אסור גם אם ישנם שם גם דברי חכמה, כי אטו ע"י הדברי חכמה תיכשר הליצנות, ובפרט שיש בכמה ספורים ורומאנען דברי חשק ועגבים המגרים יצרו של אדם, וזה בוודאי אסור לעולם אפילו לנשים ואפילו בבית הכיסא, ופשוט.

ומדברי הראשונים והאחרונים נראה שישנה מחלוקת ישנה בנדון השאלות ששאלתי: מתשובות הרשב"א (ח"א) תיד עד תיז ומכתב ההתנצלות החכם הצרפתי בסימן תיח, שהביא גאוני ישראל שהיו ידידי הפילוסופיה ובתוכם רב סעדיה גאון ומהרי"ץ גאות, ור"א בן עזרא, ור"ש בן גבירול, ור' יהודה הלוי, ור' יונה אבן ג'נאח, ושאר גדולי העולם, ועל הראשם רבינו הרמב"ם ז"ל. ומאידך גיסא נראה מתלמידי הרשב"א, ומהרמב"ן, והריב"ש, ואחרון חביב הרב האי גאון, שפסקו לחומרא ולאיסור, עיין תשובת ריב"ש סי' מה. ומחלוקת האחרונים מובאה בתשובת הרמ"א סי' ו, עיי"ש ויכוחו עם המהרש"ל. ולכאורה יש לפסוק הלכה למעשה כהרמ"א ביו"ד סי' רמו סע' ד בהא דאוסר לימוד בספרי מינים גם במקרה בעלמא. אבל במה דמתיר באקראי בשאר חכמות דוקא מאַחֶר[15] שלמד תחילה כל התורה כולה צ"ע אם יש לפסוק כמותו, דכתב דזה נקרא 'טיול בפרדס' והראיה מן הרמב"ם סוף פ"ד מה' יסודי התורה, ובאמת כבר הקשה הדרישה דהרמב"ם שם לא מיירי רק לענין מעשה המרכבה ומעשה בראשית [כלומר לפי שיטת הרמב"ם שם רק לענין חכמת הטבע וארבע היסודות והגלגלים שהם עניינים נשגבים וגבוהים, מה שאין כן בשאר חכמות].

וגם צ"ע אם יש לפסוק כהש"ך שם ס"ק ו דאוסר לקרות בדברי חכמות, ומדמה ספרי הפילוסופיה וחכמי הקבלה אלו לאלו, ולפי זה תיאסר קריאה בספרי הקבלה, וזה בוודאי אי אפשר להלכה, ופוק חזי מאי עמא דבר [ועיין בסוף תשובת הרמ"א הנ"ל].

אך יש לפסוק ולאסור משו"ע או"ח סי' שז סע' טו עיי"ש, ומדברי המגן אברהם שם ס"ק כב יש לאסור לכאורה למעשה לבקר בטיאטריאות אליבא דהלכתא, דלית מאן דפליגי עליה. אך צע"ג אם יקרה שישחקו בבימת הטיאטר בכובד ראש ענין חשוב ורציני, בלתי שום דבר של דופי, אם גם אז אסור משום לא פלוג אף בלי חשש של 'מושב ליצים'. ובפרט צ"ע אם אז אסור גם לנשים דפטירי מתלמוד תורה, ואם גם אינה משנת חסידים היא [תורה היא השאלה וללמוד אני צריך].

אכן, נהי די"ל דהלכה דאסור ללמוד שאר חכמות בקביעות וספרי המינים גם במקרה - שאלתנו עוד במקומה עומדת. דיש לעיין אם כל זה אולי מותר לפרנסה, דמשום פרנסה ודאי נלפענ"ד דמותר לבטל ת"ת ואפילו משום הרווחה, ואם גם זה לאו משנת חסידים היא. אך שאלתנו היא אם מותר ללמוד חכמות כלליות בקביעות ובביטול זמן הרבה בכדי להשיג אפשרות לייסד לו פרנסה ברחבה? ולפי קוצר השגתי לא מצאתי לכל השאלות הנ"ל בירור מספיק.

אך זה ברור לפענ"ד כמעט לגמרי שאין להביא ראיה ממשנה אבות פ"ג מ"ב, דשם בוודאי מילת דרך ארץ ר"ל פרנסה [עיין רמב"ם והרבנו יונה והרע"ב], ולא יתכן לפרש ענין 'דרך ארץ' - לכל הפירושים - שר"ל חכמות חיצוניות. וגם הרמב"ם בפירושו בפ"א דאבות לא מיירי בלימוד חכמה מן החכמות ולימוד המידות, ואף לפירוש הרמב"ם שם אפשר להיות ע"י ספרי תנ"ך ומאמרי חז"ל. וכן בכל המקומות בש"ס שנזכרו שמה מלות 'דרך ארץ' רצונו לומר או פרנסה או מדות טובות או פריה ורביה.

וגם אין ראיה מפרק כח דאבות דרבי נתן, דגרסינן התם 'אין חכמה כחכמה של ד"א', כי שם בוודאי הגירסא משובשת היא וצ"ל 'כחכמת ארץ ישראל', כדכתבו הגרי"ב והגר"א ובעל בנין יהושע שם.

האף למ"ד כי שיטת הגרש"ר הירש זצוק"ל שיש חיוב בלימוד כל חכמות האומות בכדי להתאים התרבות האנושית עם חכמת התורה, בתכלית להיות 'געבילדעט'[16] ככל הגוים אשר סביבותנו, כי שיטה זאת שאינה מורה היתר בתנאים המובאים הנ"ל רק מלמד גם חיוב - זו היתה רק ואך הוראת שעה בזמנו ועתו, ויש לחקור אם ההוראה חלה ג"כ בזמננו אנו. עיין געזאמעלטע שריפטען צד 449, 456 חוברת ב' ועוד מקומות [ועי' בעל חתם סופר בספרו 'תורת משה' פרשת שמות ופרשת בשלח].

ולפי כל הנ"ל באתי עוד הפעם בבקשה לפני כבוד שם תפארתו שליט"א שיואיל נא בחסדו להשיבני תשובה משיבת נפש.

והנני בכל רגשי יראה ואהבה ובדרישת שלומו

מוקירו ומכבדו

הצעיר שמעון שוואב אב"ד באיכנהויזן יצ"ו.

[[[[[ברור לי עכשיו ההבדל בין תורה עם דרך ארץ נוסח דוֹד יוסף שליט"א [הרב יוסף ברויאר זצ"ל] לבין תורה עם דרך ארץ כפי שאני מבין לפענ"ד. דוֹד יוסף סבור שתעד"א היא דרך היהדות, בה"א הידיעה, ולפענ"ד היא אחת מדרכי היהדות...

                                                                        (פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל, פיסקה מתוך מכתב)