תרומות על הבאר
(23 אוקטובר 2017) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

שיעבוד בני ישראל במצרים

רבי דוד צבי הופמן זצ"ל

שיעבוד בני ישראל במצרים

פרק מתוך הפירוש על ספר שמות, מתורגם לראשונה מעצם כתב ידו

בעבר כבר נדפסו פירושיו של הרב פרופ' דוד צבי הופמן על בראשית, ויקרא ודברים. ספריו על ויקרא ודברים נדפסו בגרמנית בחייו, והם תורגמו לעברית באופן כמעט מילולי (ויקרא בשני כרכים תשי"ג-תשי"ד, דברים בכרך אחד בשנת תש"ך). ספריו על בראשית ושמות אינם פירוש מוכן, אלא רשימות שהכין רדצ"ה לקראת השיעורים שנשא על חמישה חומשי תורה בסמינר לרבנים בברלין, שם שימש כמרצה לתלמוד ופוסקים ואח"כ כראש בית המדרש (בין השנים תרל"ד-תרפ"ב). לפני שנים רבות ביקש ממני מורי הבלתי נשכח הרב קלמן כהנא זצ"ל לתרגם ולההדיר את החיבור על ספרי בראשית ושמות מכתב ידו של המחבר שהיה ברשותו (לא ידוע אם כתב רדצ"ה פירוש גם על ספר במדבר, אולם בכל מקרה חיבור כזה לא הגיע לידינו). כתב היד של החיבור לספרים אלו הגיע לידי רב קלמן כהנא מידי בני משפחתו של המחבר: בת אחות אשתו, הרבנית ציפורה קונשטט ע"ה, אשת מורי הרב ברוך קונשטט זצ"ל ראש ישיבת קול תורה, שהיתה חמותו של רק"כ (ואחותו של מרדכי עמנואל הי"ד, אבי ר' יונה ז"ל העורך הקודם של 'המעין'), ונכדו ד"ר נתן בן הרב משה יהודה הופמן.

כתב היד על ספרי בראשית ושמות נמצא בידינו כתוב בגרמנית באותיות גוטיות בכתב ידו של המחבר זצ"ל; רדצ"ה אף עבר עליו כנראה בהזדמנויות אחדות והוסיף ותיקן פה ושם. כמה פרקים מן הפירוש על ספרים אלו יצאו לאור בזמנו בחלק העברי של כתב העת 'ישורון', תחת השם 'בעיות בפרשנות החומש'. אני העדפתי לתרגם את הספר, לתועלת המעיינים, לא כהרצאות (כפי שנדפסו גם בעברית הכרכים על ויקרא ודברים) – אלא יותר כמתכונת של פירוש על התורה, עם הקדמות קצרות ופירושים על סדר הפסוקים. כך יצא לאור בזמנו הפירוש על ספר בראשית (שני כרכים, תש"ל-תשל"א, בהוצאת 'נצח'; בהקדמתי שם עמ' ה-ח הרחבתי בענין הפירוש, התרגום והההדרה), ועתה עומד לקראת סיום הכנתו הפירוש על ספר שמות; אמנם בהקדמת המו"ל לספר בראשית נאמר שהפירוש על ספר שמות עומד לצאת לאור מיד אחרי הפירוש על בראשית – אולם מסיבות שונות נדחה הפרסום שוב ושוב; אי"ה הוא יצא לאור בשנה הקרובה בהוצאת מוסד הרב קוק.

כאן מובא לדפוס בפעם הראשונה הפרק הראשון מתוך פירושו של הרב פרופ' דוד צבי הופמן זצ"ל לספר שמות, בתוספת הערות והפניות (הערות מאת המחבר עצמו צויינו במפורש)*. הדברים מוקדשים לעילוי נשמת ידידי הרב פרופ' מרדכי בן הרב ד"ר יצחק ברויאר ז"ל, אשר עסק כל ימיו בהנצחת מורשתם של רבני גרמניה והצלת כתביהם מן השכחה.

אשר וסרטיל


מבוא

כשם שספר בראשית מתחיל בתיאור בריאת העולם והמין האנושי, כך מתחיל ספר שמות בתיאור בריאתו של עם ישראל. ואכן, בצדק אפשר לכנות את הפיכתם של בני ישראל לעם בידי הקב"ה 'בריאה', שכן חסרו עד אז אצל בני ישראל כל אותם התנאים שבכוחם להפוך ריבוי של פרטים לעם, ויש אפוא גם כאן משום בריאה חדשה.

במובן מסוים מהווה ספר בראשית את המבוא לכלל חמשת חומשי התורה, ואילו עצם ספר החוקים מתחיל רק בספר שמות; אמנם גם בתחילתו של ספר זה אין אנו מוצאים אלא סיפור היסטורי, אלא שסיפור זה הוא יסודו של החוק התורתי, חוק אשר לא יובן בלעדי סיפור זה. ואין זה שרק למצוות פרטיות רבות משמשות תולדות יציאת מצרים יסוד; החוק התורתי בכללו מיוסד על הקביעה שעל ידי גאולתו ממצרים הפך ישראל לעם ה', כלומר חוייב בזה להיות כַּרָזוֹ של ה' עלי אדמות, חוייב לתקן עולם במלכות שדי. ומכאן גם פירוט היֶתר שבו מסופרות תולדותיה של יציאה זו, פירוט שאין דומה לו בכל כתבי הקודש; ומכאן גם ההדגשה הרבה שבה מוצג לפנינו כיצד פעלה יד ה' במאורע זה, כיצד נעשה בו הכל על ידיו ית' ושום דבר לא נעשה בו בידי אדם, ויתרה מזו, כיצד נעשה הכל בניגוד לרצונם של בני תמותה, או לפחות – שלא ברצונם.

את מרכזו של ספר שמות מהווה אותו החלק אשר ככל הנראה נקרא בתורה עצמה בשם "ספר הברית"[1], דהיינו הפרקים יט-כד, שבהם מתוארים מתן התורה בהר סיני וכריתת הברית בין ה' וישראל. לחלק מרכזי ועיקרי זה של הספר מתווספים לפניו תיאור יציאת מצרים, כמעין מבוא, ולאחריו ציווי הקמת המשכן, וביצועו של ציווי זה כתולדה ישירה של כריתת הברית. לפי זה כולל ספר שמות שלושה חלקים עיקריים אלה:

א.      שעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם משם –  א, א - טו, כא;

ב.      מתן תורה בסיני וכריתת הברית –  יט, א - כד, יח;

ג.       תיאורו של אוהל מועד (הציווי והביצוע) – כה, א - לא, יז, והפרקים לה-מ.

אל אלה מתווספים עוד פרקים אחדים, קצרים יותר, שהם בבחינת תיאור מאורעות בודדים. הפסוקים טו, כב - יח, כז מספרים כמה מאורעות שאירעו בתקופה שבין יציאת מצרים למתן תורה, ואילו הפסוקים לא, יח - לד, לה מספרים כיצד הפירו ישראל את הברית שכרתו בחורב, ואיך נתחדשה ברית זו בחסדו ית'.

 

פרק א: שיעבוד בני ישראל במצרים

כאשר הודיע הקב"ה לאברהם על גלותם של צאצאיו, הזכיר לו שתי דרגות של סבל, האחת – "גר יהיה זרעך", והאחרת – "ועבדום וענו אֹתם"[2]. פרקו הראשון של ספר שמות מספר כיצד נתקיימה הודעה–נבואה זו. הדור הראשון לא סבל אלא גרות. כל עוד חיו יוסף ואחיו אמנם היו בני ישראל גרים בארץ לא להם, אך עול שיעבוד לא הוטל עליהם. מצב זה נמשך עד בערך מאה שנה לפני הגאולה. רק משמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ומלך חדש קם למצרים, מלך אשר ריבויָם של בני ישראל גרם לו דאגה ואף פחד, רק אז החלו המצרים לשעבד את בני ישראל הזרים וללחוץ אותם. ומכיוון שלחץ זה לא הביא לידי התוצאה הרצויה - הפסקת ריבויָם של בני ישראל, הגבירוהו יותר ויותר, והמלך אף ציווה על המיילדות העבריות להמית את כל הבנים הזכרים סמוך להיוולדם. כאשר הללו לא מילאו אחר צו המלך, מתוך אמתלות שונות, נצטווה כל עם מצרים לבצע גזירה זו. כך הגיעה צרתם של ישראל לשיא, כאשר ה' הוליד את מושיעם.

 

פסוקים א-ה. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.

 

ואלה. באשר לפרשיות המתחילות בתיבה "ואלה" - ראה להלן, בתחילת פרשת משפטים.

הבאים, בינוני–פועל בהוראת משפט יחס בזמן עבר.

ויהודה. ארבע ו"וי החיבור שאצל שמות בני יעקב מראים שהכתוב מכוון לחלק את הבנים לארבע קבוצות: בני לאה ובני רחל הם שתי קבוצות, אך מכיוון שמבני רחל מוזכר כאן רק אחד הרי שהכתוב מצרף אותו, יחד עם בני לאה הצעירים יותר, לקבוצה אחת.

ויהי בא בתחילת המשפט בלשון יחיד גם כאשר הנושא שאחריו דורש לשון רבים.

ויהי... שבעים נפש, הרי זה מאמר מוסגר, שבא כהערה מבארת. כאשר מדלגים על מאמר זה מובן הסיפא של הכתוב – "ויוסף היה במצרים". שנים עשר בנים היו לו ליעקב. אחד עשר מהם באו עמו למצרים, ואילו יוסף היה שם כבר קודם לכן. בכך גם נאמר שגרות בני ישראל במצרים מתחילה רק עם ירידתם של יעקב ובניו, וכי בשהותו של יוסף במצרים שקדמה לירידת המשפחה אליה אין לראות משום תחילת התגשמותה של אותה הנבואה שנאמרה לו לאברהם[3]. הערה זו שבמאמר המוסגר, שיוצאי ירך יעקב שבאו מצרימה היו שבעים נפש, בעצם לא הייתה צריכה לבוא אלא אחר הסיפא "ויוסף היה במצרים"[4], אלא שהכתוב לא רצה להפריד בין סיפא זה והכתוב שלאחריו – "וימת יוסף" וגו'. באשר לשאלה מדוע חוזר הכתוב למנות כאן את בני יעקב על פי שמותיהם, כבר ענה רמב"ן ולימדנו בכך כלל חשוב ביותר בדרך כתיבת ההיסטוריה של המקרא[5], "כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים... ולפיכך יחזור אל תחילת הענין שהוא מפסוק 'וכל זרעו, הביא אתו מצרימה'[6], ושם כתוב אחריו[7] - 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה' וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן" וכו'. פירוש, תחילתו של ספר שמות היא חזרה מתומצתת על האמור בבראשית מו, ח-כז. כמו שם - כן נאמר גם כאן: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אמנם אין הכתוב מונה כאן את בני יעקב באותו הסדר שבו מנאם שם, שכן כאן הסדר הוא תחילה בניה של לאה, אחריהם בני רחל (אלא שהכתוב מונה את בנימין בלבד, לפי שיוסף כבר היה במצרים), ואחרי כן בני השפחות (ומהם בני בלהה תחילה, כי הם נולדו ראשונים), וזהו הסדר שבו נמנים בני יעקב גם בבראשית לה, כג-כו (אלא ששם קודם יוסף לבנימין). ואילו שם מו, ח ואילך נמנים תחילה בני לאה, אחריהם בני שפחתה זלפה, אחרי כן בני רחל ולבסוף בניה של בלהה; וגם לסדר זה טעם משלו, שכן במקום זה מוסר לנו הכתוב את מספר צאצאיה של כל אחת מנשי יעקב, ולפיכך נקבע הסדר על פי מספר הנפשות שיצאו מכל אחת מהן – תחילה לאה עם שלושים ושנים צאצאים, אחריה זלפה עם שישה עשר, רחל עם ארבעה עשר ובלהה עם שבעה. מכל מקום, היטב ניכר שפסוקינו הם מעין מובאה מתומצתת של הפרשה שבבראשית מו, ח ואילך, כאמור. במקום מנייתם של בני בניו של יעקב שם – בא כאן בקיצור "איש וביתו באו", ואילו "ויהי כל נפש... שבעים נפש" שבכאן – הוא קיצורו של הנאמר שם מו, כו-כז[8], משם גם נלקח הביטוי הנדיב "יוצאי ירך". ולפי שהכתוב רוצה לספר כאן, בספר שמות, את גאולתם של בני ישראל ממצרים, הרי הוא צריך להתחיל סיפור זה עם בואם של יעקב ובניו לשם, מאורע שעליו כבר מסופר בספר בראשית; ועל כן יצטט כאן, בקיצור, קטע מספר בראשית שבו מוזכרים גם שמותיהם של בני יעקב ובניהם וגם מספרם. בנוסח סוֹפר בן ימינו דברי הכתוב מתפרשים כך: "כבר סוּפר בפרק... דלעיל, כיצד הגיעו יעקב ובניו מצרימה", אבל דרכו של מקרא היא לצטט בקצרה את הקטע המתאים, וכדברי רמב"ן בפירושו.

 

פסוקים ו-ז. וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

 

וימת יוסף. אף על פי שעל מותו של יוסף כבר סוּפר בבראשית (נ, כ), מזכירו הכתוב כאן מחדש, לפי שהדבר נחוץ להבנת המסופר לאחר מכן. רק לאחר שמתו יוסף וכל הדור ההוא, רק אז יכול היה לקום מלך שישכח לחלוטין את זכויותיו של יוסף בקיומה של ממלכת מצרים.

וכל הדור ההוא, "שבעים נפש" (רשב"ם), כלומר כל אלה שבאו עם יעקב מצרימה, או לפחות אלה שבאו שמה והם אנשים מבוגרים.

ובני ישראל וגו'. הסיבה שהניעה את מלך מצרים לשעבד את בני ישראל הייתה ריבויָם של הללו, ריבוי הרבה מעבר לשיעור הרגיל. כאן נתקיימה הבטחתו ית' ליעקב "לגוי גדול אשימך שם" (בראשית מו, ג).

פרו וגו', השווה רשב"ם. גם על פוריותם הרבה של בני ישראל במצרים כבר סוּפר בבראשית (מז, כז), ואין הכתוב חוזר ומספר עליה כאן אלא לשם הכנה לקראת המסופר לאחר מכן.

הארץ, הרי זו ארץ גושן, כפי שמפורש בבראשית מז, כז.

אֹתם. הפועל 'מלא' גורר אחריו יחסת-את[9].

 

פסוקים ח-י. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּו,ֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

 

מלך חדש, הגורם המזמן לתחילת שעבודם של בני ישראל – "ויקם מלך – חדש... אשר לא ידע את יוסף"[10].

אשר לא ידע, פירוש: מלך שנהג על פי קווי מדיניות חדשים. וגם ייתכן שפירושו 'אשר לא הכיר ביוסף', כמו שמ"א ב, יב ועוד; והשוה גם תרגום יונתן בן עוזיאל.

עם בני ישראל. כבר פירש ראב"ע "מלת 'עם' איננה סמוכה, רק 'בני ישראל' פירוש ותוספת ביאור" וכו', כלומר "בני ישראל" הוא תמורה. וכך גם נראה מטעמי המקרא.

רב... ממנו. כדי לרכוש את לב יועציו לתכניתו מתאר המלך את הסכנה כגדולה הרבה יותר משהיא באמת, שכן בוודאי מוגזם הוא מצד פרעה לומר שבני ישראל מרובים הם מן המצרים. ברם, אפשר גם לפרש – העם הוא רב ועצום מדי בשבילנו, ביחס אלינו.

נתחכמה. בשלב זה, עדיין לא העז פרעה לפעול באי צדק גלוי. מצד אחד חשש שעַמו לא יסכים עִמו, ומאידך גיסא היה צריך לצפות להתנגדות נואשת מצד בני ישראל. על כן נאלץ להשתמש בערמה.

לו, כמו אודותיו.

תקראנה, במקום תקרינה; גזירות ל"ה ול"א מתחלפות לעתים קרובות. בעצם זוהי צורת הרבים, ולפיכך משלימים פרשנים אחדים, וביניהם ראב"ע, את המלה 'קורות' – "והיה כי תקראנה קורות מלחמה". ברם, הסיומת ...נה מצויה גם בגוף שלישי בנקבה בלשון רבים – השוה שופטים ה, כו; ישעיה כז, יא; כח, ג; איוב יז, טז – והיא משמשת סימן הבדלה מגוף שני שבלשון זכר. התרגומים מבינים סיומת זו כמו...נו (=אותנו)[11]. אך גם אפשר להסב את הסיומת על "הארץ" המוזכרת לאחר מכן, כלומר והיה כי תקרה (מלחמה) את הארץ.

גם הוא, כלומר גם עם ישראל.

ועלה מן הארץ. אם אמנם פסוק זה בא לומר שישראל יעלה ממצרים לארץ ישראל, אזי יש להשלים במחשבה 'והוא יבוז את הארץ ויעלה עם הביזה בידו אל מולדתו העתיקה', שאלמלא כן יקשה להבין מה דאגה תגרום יציאת ישראל לעם מצרים. אך גם יתכן לפרש, שישראל יעלה ממצרים התחתונה, שם היה מקום מושבם, בכיוון מצרים העילית. והשווה גם הושע ב, ב.

 

פסוק יא. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

 

האמצעי הראשון להשגת המטרה היה להחליש את העם על ידי עבודה קשה ולמנוע בדרך זו את התרבותו, תוך כדי הצגת הדברים כבניה חיונית שלביצוע שכמותה היו רגילים לגייס את נתיני מלך מצרים, כפי שנעשה, למשל, לגבי בניית הפירמידות.

ערי מסכנות, כלומר ערים מבוצרות לאיחסון מצרכי מזון, השוה דברי הימים ב יז, יב; לב, כח[12].

פתם. בימי הביניים זיהו הכתבים היהודים–ערביים מקום זה עם פאיום (רס"ג)[13].

רעמסס. פעם זיהו עיר זו עם אבוּ כַּיישיב, היא תל אל-מַסח'וטה של היום[14].

 

פסוק יב. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

וכאשר... כן, כמידת העינוי כן הייתה מידת הריבוי – יחסית. לעינוי הייתה תוצאה הפוכה מזו שלה נתכוונו המצרים.

יפרץ, בהתאם אל "ותמלא הארץ אתם" שנאמר למעלה, פסוק ז.

ויקצו מציין את הפחד המבהיל שמרגישים מפני כוח מסתורי, שמולו עומדים אין אונים באין אמצעי התגוננות מפניו, השוה במדבר כב, ג.

 

פסוקים יג-יד. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

 

אין פסוקים אלה באים כדי לחזור על מה שכבר סוּפר בפסוק יא, אבל הם באים להביע את ההחרפה ההדרגתית של העינוי שנהגו המצרים בשל חוסר היעילות אשר בשלב הקודם. תחילה הועסקו בבניית ערים, בניה שכביכול נחוצה הייתה לטובת הציבור והיא הוטלה על בני ישראל דווקא, אך עם זאת ביקשו המצרים כנראה לקיים את הרושם שאין כאן משום עינוי, ועל כן לא הטילו עליהם, על בני ישראל, עבודות שמעל לכוחם, עבודות שכל תכליתן אינה אלא בעינוי עצמו. אך לאחר מכן זנחו התחשבויות אלה, והראו בגלוי שאכן הכוונה לעינוי לשמו ולשם המעטת העם, כפי שגם מראה גזירת המתת הבנים שעליה מסופר בפסוקים הבאים.

בפרך, מן הכלדאית פר"ך – לשַבֵּר.

בחמר ובלבנים, בעצמם היו צריכים להכין חומר ולבֵנים לבניינים שהקימו.

ובכל עבדה בשדה. את אדמותיהם של שדות מצרים היה צריך להשקות בידיים; השווה דברים יא, י.

את כל וגו', הרי זו יחסת-את החוזרת אל הנשוא "וימררו" שבתחילת הפסוק. בציור קבר שנמצא בחורבותיה של Theben מתוארים פועלים לא-מצריים העוסקים בהכנת לבֵנים, כששני נוגשים מצריים מצויידים במקלות עומדים עליהם.

 

פסוקים טו-טז. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה.

 

בעוד שקודם סוּפר כיצד נהגו המצרים כלפי בני ישראל, הרי מסוּפר כאן כיצד נהג כלפיהם המלך משראה שגזירתו הראשונה לא הביאה את התוצאות הצפויות; הוא ציווה על המיילדות, כנראה בסתר, להמית את הוולדות הזכרים סמוך להיוולדם. בדרך זו, כך סבר, יוכל למנוע את ריבויו של עם בני ישראל.

שם האחת וגו'. לכאורה היו שתי אלה ראשי ציבור – המיילדות שנדרשו למסור את דבר המלך לחברותיהן למקצוע; השוה ראב"ע ועוד.

ויאמר. אחר משפט הביניים הממושך חוזר הכתוב על הנשוא; השוה להלן יב, מא; בראשית כב, ז; כז, ל; לד, יג-יד; ויקרא טז, א-ב.

על האבנים. מבין הפירושים הרבים שבהם נתפרשה מילה זו, נראה לנו זה של התרגומים "מתברא" – משבר, כלומר פי הרחם. המלה באה עוד פעם אחת במקרא בירמיה (יח, ג), ושם במשמע אבני הקַדר אשר מביניהן יוצא כלי החרס. מכיוון שבכמה וכמה מקומות מדמה הכתוב את יצירתו של האדם ליצירתו של כלי החרס בידי הקַדר[15], הרי שאפשר לכנות את פי הרחם בשם מכשירו זה של הקדר. לפי זה יהיה אֹבן – האופן המסתובב (אֹבן-אֹפן), ואבניים=אופניים, שני אופניו של הקַדר. מפירושים אחרים נזכיר כאן רק את זה של רב סעדיה גאון ורש"י – מושב האשה היולדת[16].

וחיה. באשר לו"ו הקמוצה, השוה בראשית מד, ט.

 

פסוק יז. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

 

גם גזירה זו לא השיגה את מטרתה, שכן המיילדות יָראו את מלך מלכי המלכים יותר מאשר את המלך בשר ודם.

ותיראן וגו'. הביטוי ירא אלוהים בא בדרך כלל בקשר למעשים שהמוסר האנושי המקובל סולד מהם. כך אומר אברהם אבינו אל אבימלך "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי"[17], יוסף אומר אל אחיו "את האלהים אני ירא"[18], כדי לנמק מדוע אין הוא אוסר את כל האחים בשעה שהאב נמק ברעב וממתין להם בגעגועים רבים; על עמלק אומר הכתוב "ולא ירא אלהים"[19] כאשר הוא מתנפל על ישראל פתאום, בניגוד למשפט העמים המקובל; ובאשר לדבר ה' אל אברהם "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[20], ראה ביאורנו שם[21].

כאשר דבר וגו'. לא היה זה צו מלכותי אלא קנוניה שבסתר.

 

פסוקים יח-יט. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.

 

לפי שהכתוב רוצה לספר לאחר מכן כיצד גמל להן ה' למיילדות, הרי צריך לספר תחילה שהן לא נחשפו לנקמתו של המלך–הרודן, מאחר שעלה בידיהן להצטדק לפניו באמתלה.

כי לא. מלת "כי" יכולה לבוא גם לפני דיבור ישיר.

חיות. פירוש "כי כוח חיים הרבה יש להם"[22], ולפי אחרים מלשון חַיָּה – יולדת, כלומר כי לא כנשים המצריות הן העבריות כאשר הן יולדות[23]. אין ספק שבאופן כללי תאמו דברי המיילדות את המציאות. עוד היום מספרים הנוסעים במזרח התיכון שהנשים שם, ובמיוחד הערביות, יולדות מהר ובנקל.

 

פסוקים כ-כא. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת, וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.

 

לא רק שהמיילדות ניצלו מן הסכנה שבה היו מצויות, אלא ה' גמל להן שכר מיוחד.

וירב וגו' בא לומר שעקב יראת האלוהים של המיילדות נשארה גזירתו של פרעה ללא תוצאות, והעם הלך ורב יותר ויותר.

ויהי וגו' חוזר ומפרש את "וייטב" האמור קודם. טובתו של הקב"ה הייתה טובה נצחית בזה שנתן להן לנשים אלה זרע של קיימא, ובתי אבות קמו מהן בישראל. בשעה שהתורה נכתבה ודאי היו קיימות משפחות גדולות שהתייחסו אל מיילדות אלה, ועל כן ראה הכתוב צורך להנציח גם את שמותיהן.

להם, במקום להן, כמו בראשית לא, ט ועוד.

בתים, השוה שמואל ב' ז, יא.

 

פסוק כב. וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

 

כיון שראה שהעם מתרבה יותר ויותר, הוציא צו גלוי להמית את הילודים[24].

לכל עמו. אין, כמובן, להבין שכל מצרי ומצרי נתחייב לעשות כן, אלא פקידי המלך נצטוו לבצע גזירה זו בכל מקום ומקום. ונראה שגזירה זו לא הייתה תקיפה במשך זמן רב, שאם לא כן לא יכלו בני ישראל להיות מרובים כל כך בשעת יציאתם ממצרים, ולכאורה לא מסופר על גזירה זו כאן אלא כדי לקשור אליה את הסיפור על הצלתו המופלאה של משה רבנו.

הילוד[25] היארה תשליכהו. בשמות רבה[26] מוסבר, "למה גזרו להשליכן ליאור? שהיו רואין האסטרולוגין שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה, והיו סבורין שבמים יטבע, ולא היה, אלא על ידי באר מים נגזרה עליו גזירת מות, שנאמר[27] 'יען לא האמנתם בי' וגו'"[28].

 

 

...עוסק אני עכשיו בכל כוחי בהכנת הפרק הראשון של ספר למוד ההיסטוריה. פרק זה הוא מבוא, ותכליתו לבסס אצל המורה והתלמיד את הגישה הנכונה להיסטוריה וללימודה, ולעצב השקפת עולם היסטורית על יסודות היהדות. מרגיש אני סייעתא דשמיא ב"ה, שכל מה שעשיתי בתחום זה בשנים שעברו מנוצל עתה להגברת אהבת תורה ויר"ש. ואני תפילה לש"י שינחני במעגלי צדק ואמת.

                                                                        (פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל, פיסקה מתוך מכתב)

 



*  ברשות המתרגם והמהדיר נ"י הרשיתי לעצמי לתקן במקומות מעטים את הלשון, ולקצר חלק מן ההערות. י"ק.

[1] כד, ז.

[2] בראשית טו, יג; אך השווה פירושו של המחבר ז"ל שם, עמ' רמג.

[3] בראשית טו, יג. וראה שם ברמב"ן באשר למשך תקופת השיעבוד.

[4] וכפי שבאמת בא בתרגום השבעים (הערת המחבר זצ"ל).

[5] בפירושו לפסוק א.

[6] בראשית מו, ז.

[7] שם שם, פסוק ח.

[8] ובלשונו של רמב"ן בפירושו כאן א, א – "וכאשר הזכיר בני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם (בראשית מו, כז) – 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' ".

[9] הערת המחבר זצ"ל: ביקורת המקרא, שכידוע מייחסת את החומש לכמה וכמה מקורות, אין חולשתה נראית בעליל יותר מאשר בספר שמות, וכך כבר בתחילתו. לפי Knobel, שעמו מסכימים שאר המבקרים בעיקרי הדברים, שייכים מכל פרשת שמות ל"מסורת היסוד" רק הקטעים א, א - א, ז; שם יג-יד, וב, כג (מ"ויאנחו") עד כה בלבד. והנה, אילו באמת כך היה, יישאר "ויעבדו מצרים" וגו' (פסוק יג) ללא כל נימוק. גם לא יוסבר כלל לשם מה חוזר הכתוב ומספר "ובני ישראל פרו" וגו' (פסוק ז), שהרי אי אפשר יהיה אז למצוא רמז לכך שהשעבוד בא כתוצאה מפוריותם הרבה של בני ישראל, ועוד. לפי זה לא ידובר ב"מסורת היסוד" כלל על אודות מלך מצרים, כלומר שעבודם של בני ישראל נעשה לפיהם ביוזמת עם מצרים, ואף על פי כן חוזר לאחר מכן, בתיאור המכות, גם ב"מסורת היסוד" פעם אחר פעם משפט מעין "ויחזק לב פרעה" (ז, יג). וגם החזרה על שמותיהם של בני ישראל (בשלושה פסוקים!) תהיה בלתי מובנת ב"מסורת היסוד", שכן לדעת רוב המבקרים שייכים רק פסוקים מעטים אחרי מו, ח-כז ל"מסורת היסוד"  של ספר בראשית. אנחנו נַראה בכל מקום ומקום שאין כל קושי אשר יכריח לקבל את ההנחה בדבר קיום שני מקורות או יותר, ואף נַראה כיצד המקורות (המדומים) השונים מניחים זה את זה כידועים, ויהיו בלתי מובנים אחד בלעדי רעהו.

[10] הערת המחבר זצ"ל: פרשנים אחדים רואים עצמם נאלצים ללכת בעקבותיו של יוסף בן מתתיהו ("קדמוניות היהודים", מהד' א' שליט, ב, ט, א; וראה גם שם יג, ב – המתרגם) ומפרשים "מלך חדש" כשושלת חדשה, ואילו לפי דעתם של כמה מחוקרי המקרא מדובר כאן על החזרת השלטון לידיהם של הילידים אחר גירוש ההיקסוס. ברם, לא הכינוי "מלך חדש" (ראה בפנים), ולא העובדה כי "לא ידע את יוסף", מחייבים הנחה זו. אי ידיעתו את יוסף מסתברת מן העובדה הפשוטה שמאז מות יוסף כבר עבר זמן רב למדי, ומלבד זה גם בכך שמלך–רודן זה פשוט לא רצה לדעת על זכויותיו של יוסף למען ממלכת מצרים. לאחרונה הכריעו רוב המלומדים שפרעה המשעבד הוא רעמסס השני, אשר מלך שישים ושבע שנה (1281-1348 לפני ספה"ע), וזאת משום שהוכח, שהעיר פיתום, שנבנתה בידי העברים, זהה עם תל אל מסח'וטה שנבנתה על ידי רעמסס השני, וראה להלן הערה 14.

[11] הערת המחבר זצ"ל: ואכן כך מתקן התרגום השומרוני.

[12] הערת המחבר זצ"ל: לפי Brugsch (Geschichre Aegyptens, p.549) היו אלה ערי מקדש, ערים שבהן היו מקדשות (מֶסְקֶט או מֶסְקֶנֶט במצרית – מקדש). אך אנו נעדיף לגזור שם זה מן הפועל סכ"ן = לספק.

[13] הערת המחבר זצ"ל: אחרי החפירות שנעשו באביב 1883 בתל אל-מסח'וטה על ידי  Naville.A, מזהים את פיתום בדרך כלל כעיר שהייתה במקומה של תל אל-מסח'וטה של היום, בקירבת הרואופוליס (Heroopolis) העתיקה, השוה Dillmann בדו"חות האקדמיה למדעים, ברלין 1885, עמ' 898-899, ושל Mommsen, ברלין 1887, עמ' 364-357.

[14] הערת המחבר זצ"ל: כך Lepsius (Chronol. P.345). אך מכיוון שמקום זה זוהה כיום עם פיתום, קבעו לרעמסס העתיקה אתרים שונים. Naville (Land of Goshen, p. 18, 20) חושב שהייתה בוואדי תַ'מילאת, מערבית לתל אל מסח'וטה, בכיוון בובַסטיס (Bubastis) לא הרחק מן תל אל כֶּבִּיר של היום. השווה Dillmann (E.L.3.), עמ' 12 ואילך.

[15] ישעיה כט, טז; מב, ט; סד, ז; איוב י, ט; לג, י. מו"ר ר"ק כהנא העיר כאן שתמוה שהמחבר לא ציין לדברי הגמרא (סוטה יא, ב) "מה יוצר זה וכו' אף אשה" וכו', אף כי אין פירושו זהה עם דבריה.

[16] הערת המחבר זצ"ל: וכן גם אצל Dillmann לפי Gesenius הרי זה האמבט, גיגית הרחצה שהייתה עשויה משתי אבנים. לפי Ewald הרי זה כינוי לזמן – "על שני גלגלים", כלומר תוך כדי נסיעה מהירה (הביטוי לקוח מן הכרכרה בת שני האופנים של המצרים); ולפי זה יש לבאר "דבר דבר על אפניו" (משלי כה, יא) – דבר שנאמר מהר, בזריזות. וראה עוד ביאורים אצל Knobel ובמילונו הגדול של Gesenius (Gesenius Thesaurus).

[17] בראשית כ, יא.

[18] שם מב, יח.

[19] דברים כה, יח.

[20] בראשית כב, יב.

[21] עמ' שמז-שמח.

[22] ראב"ע, ובדומה לזה רשב"ם ור"ע ספורנו.

[23] ולא מצאתי מי שיפרש כן, אך ראה משנה כלים כג, ד "משבר של חָיָה", וראה שבת קכח סע"ב ובראשית רבה פרשה פה, ט, שם אכן בא לשון חיה במשמע יולדת.

[24] באשר לגזירות רודניות דומות בהיסטוריה, ראה Knobel. כל הנימוקים שהוא מעלה כנגד אמיתותו ההיסטורית של המסופר כאן אינם עומדים בביקורת; השוה Keil. ראה דברי אהרן בַרט.

[25] בספר היובל לר"ע הילדסהיימר, עמ'  145 ואילך.

[26] פרשה א, כב.

[27] במדבר כ, יב.

[28] וכן הוא אצל יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות" ב ט, ב. והשווה המובא בגמ' סוטה יב, ב, סנהדרין קא, ב ובדומה בפרקי דר' אליעזר פמ"ח; ורש"י לפסוקנו משלב מאמרים אלה לאחד (ה"מ).