המעין -

חזרה למאמרי המעין

“קבל ניבי כמרבית תשורה” -דיון בכשרות האיל האדום - הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי, ד"ר דניאל זיבוטפסקי

הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי

ד"ר דניאל זיבוטפסקי

“קבל ניבי כמרבית תשורה”[1]

דיון בכשרות האיל האדום

א. מהו האיל האדום?

ב. מבט הלכתי

ג. הצורך במסורת

ד. ניבים בלסת העליונה

ה. מה הם ה"ניבים" שבגמרא?

סיכום

א. מהו האיל האדום?

האיל האדום[2] הינו איל גדול, צבעו חום-אדמדם והוא אינו מנוקד. סביבתו הטבעית היא בחלקים של אירופה ואסיה – בעיקר בדרום סיביר, בהרי מרכז אסיה ובמזרח הרחוק, והוא מכונה 'האיל האציל'. הוא נמצא גם באיזורים מסויימים בצפון אפריקה, וקרוב משפחתו נמצא בצפון אמריקה[3]. תפוצתו הדרומית ביותר היא באפריקה סמוך לקו רוחב °33 צפון, והצפונית בנורווגיה בקו רוחב °65 צפון. האילים גדלים עד לגובה של 1.2-1.5 מ', ומשקלם המקסימלי נע בין 100-220 ק"ג לזכרים ו-70-150 ק"ג לנקבות. לאילים הזכרים קרניים מסועפות, מעוגלות בחתך רוחבי. הקרניים גדלות באביב ובתחילת הקיץ (מחודש אפריל עד אמצע חודש יוני), ואז הן מוזנות ע"י המעטפת הקטיפתית העשירה באספקת דם המאפשרת להם לגדול עד 2.5 ס"מ ביום, עד למשקל סופי של 20 קילוגרם. באמצע חודש יוני מתייבשת ונושרת המעטפת הקטיפתית, כהכנה לקראת קרבות הזכרים הנערכים בעונת הפוריות שבסוף הקיץ (בחודשים ספטמבר-אוקטובר). בסוף החורף (חודש מרץ) נושרות הקרניים כליל, וזמן קצר אח"כ מתחילות לצמוח קרניים חדשות. האילים שייכים לסדרת מכפילי הפרסה (Artiodactyla) שמאפייניה הם פרסות זוגיות בכל רגל ('שוסעי שסע פרסה'), ולתת-הסדרה Ruminantia  שכוללת את כל מעלי הגרה; לכל בעלי החיים הכלולים בתת-סדרה זו ישנה קיבה המכילה ארבעה תאים (לעיתים נדירות - שלושה), המאפשרים עיכול צמחייה גסה. האיל האדום שייך למשפחת האילים (Cervidae), וכמוהם הוא חסר כיס מרה[4].

ב. מבט הלכתי

הסימנים לכשרות בהמה מוזכרים בתורה פעמיים, ובצורה מפורשת: "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (ויקרא יא, ג); "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (דברים יד, ו). המשנה לא ראתה צורך להרחיב את הנושא, וכתבה רק: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה" (חולין ג, ו), כלומר הסימנים ברורים כך שאין צורך בדיון נוסף בעניינם.

נראה לעין כי האיל האדום מפריס פרסה, ולפי ההגדרות המדעיות הוא גם מעלה גרה, וגם זה נראה לעין - הלסת טוחנת רוב שעות היום ללא קשר להכנסת אוכל לפה; ניתן גם לראות את גוש הגרה עולה במעלה הגרון, ובנוסף יש לאיל ארבעה תאי קיבה[5]. למרות כל הנ"ל בשנים האחרונות עלתה לדיון כמה פעמים שאלת כשרותו למאכל של האיל האדום[6]. ישנן שתי נקודות עיקריות שהועלו בהקשר זה: הצורך במסורת שהוא נאכל כחיה כשרה – מסורת שכנראה אינה קיימת לגביו, ובעיקר קיומם של 'ניבים' בשני צידי לסתו העליונה.

ג. הצורך במסורת

בשולחן ערוך (יו"ד סי' עט סע' א) כתוב: "סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והם שני סימנים, מעלת גרה ופרסותיה סדוקות", ומכאן שכל הדרוש לכשרותה של בהמה הם הסימנים האלה; גם הפרי מגדים (שפתי דעת יו"ד סי' פ אות א), פתחי תשובה (שם ס"ק א) וכף החיים (שם ס"ק ה) קובעים זאת מפורשות. לעומת זאת בתורה פורטו רק שמותיהם של העופות האסורים, ולכן בהם ברור שיש צורך במסורת (שו"ע יו"ד סי' פב סע' ב).

הש"ך בהערתו על סימן פ בשולחן ערוך יורה דעה, שבו מבואר כיצד להבדיל בין בהמה לחיה (ס"ק א), מציג את הצורך במסורת גם בענין זה: "אם הם [הקרניים] מפוצלות כרוכות והדורות וחרוקות – עיין פירושם של דברים אלו בב"י. ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת, וכדלקמן סי' פ"ב גבי סימני העוף, קיצרתי". מכאן לומדים שיש צורך במסורת כדי להבחין בין בהמה לחיה. לפי הסבר הפרי מגדים הצורך במסורת הוא כדי להתיר את החֵלֶב, ולא כדי להתיר את הבשר באכילה, כי הערת הש"ך מופיעה בסימן פ הדן בהבחנה בין בהמה לחיה, ולא בסימן עט הדן בהבחנה בין בהמה טמאה ובהמה טהורה. אף על פי כן, החכמת אדם (סי' לו דין א) ובעקבותיו החזון איש (הלכות בהמה וחיה טהורה סימן יא במכתבים ד-ה)[7] קבעו שיש צורך במסורת גם כדי להתיר בשר בהמה באכילה. הרב הראשי הרב יצחק הלוי הרצוג (שו"ת היכל יצחק יו"ד ח"א סי' כ קונטרס "פני שור") התנגד בתקיפות לאלו הטוענים שיש צורך במסורת בענין זה, וטען שמי שטוען כך עובר על איסור בל תוסיף. החזון איש בהגיבו על דברי הרב הרצוג[8] הסביר, שאמנם בהתבסס על סימנים פיסיים הזבו (zebu), הבהמה עליה נסב הוויכוח, מעיקר הדין הוא מין טהור לחלוטין, אולם מאז ימי הש"ך המנהג הוא שלא לקבל מינים חדשים ככשרים, ושגם ערוך השולחן מסכים עם עמדה זו. מסקנתו היא שעלינו לקבל את דעת הש"ך, החכמת אדם וערוך השולחן, "ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל, ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת".

כמה מרבני דורנו מחזקים עמדה זו של החזון איש. לדוגמא כותב הרב עמרם אדרעי (הכשרות כהלכה, תשנ"ז, כרך א עמוד כ): "...וכ"כ בכף החיים (סי' פ)... שכל מה שכתב השו"ע בסימני הקרניים הוא לדינא דגמרא, אבל אנו אין לנו עתה אלא במסורת כמו לגבי סימני עופות". הציטוט מכף החיים הוא נכון - אך חלקי, כי כף החיים ממשיך: "והא דצריך קבלה ומסורת היינו דווקא לענין חֵלֶב, אבל לענין בשר אין צריך בקיאות, דהא ניכר במעלה גרה ומפריס פרסה. וכ"כ הבי"צ בעמ"ז או' ג'[9], וכ"מ מדברי הש"ע שכתב ואם חסר א' מאלו הג' סימנים חלבה אסור, משמע אבל בשרה מותר". רוב הפוסקים התימנים, הספרדים, החסידים ואחרים לא קבלו חומרא זו[10], אך חלק מהפוסקים האשכנזים (בעיקר בני ליטא) קבלו את הדרישה למסורת כדי להתיר בהמה וחיה באכילה. בין המקילים נמצא גם הרב שמואל הלוי ואזנר[11], שכתב "פשוט דהוודאי של שאר מדינות להקל מכריע נגד ספק של ארץ ליטא, דחזרינן לגוף דין תורה שאין מקום כלל להחמיר בבהמות וחיות טהורות שסימניהם בדוקים וברורים גם בזמן הזה".

לסיכום, לפי רוב הדעות אין צורך במסורת, וניתן להתיר בהמה באכילה עפ"י סימנים.

ד. ניבים בלסת העליונה

השיניים מחולקות ע"פ ההגדרה המדעית לקבוצות לפי מיקומן ותיפקודן, לפי הסדר מקידמת הפה פנימה (סדר רוסטראלי-קאודלי): חותכות, ניבים, טרום טוחנות וטוחנות. השיניים התחתונות שוכנות בלסת התחתונה, והשיניים העליונות שוכנות בחלק הקדמי בעצם השיניים החותכות (incisive bone) ומאחור בעצם הלסת העליונה (maxillary bone).

לרוב מעלי הגרה המבוגרים יש 32 שיניים. בקידמת הלסת התחתונה של מעלה הגרה ישנם ארבעה זוגות שיניים: שלושת הזוגות שבמרכז נחשבים לשיניים חותכות והזוג הקיצוני נחשב לניבים (בהתאמה לסדר בשאר בע"ח), וזאת למרות התאמה גסה של הזוג הקיצוני לשאר שלושת הזוגות ומיקומו כעוד זוג שיניים חותכות (incisorform). בהמשך הפה פנימה קיים מרווח ללא שיניים (diastema), ולאחריו בכל צד נמצאות שש שיני לחי, שלוש טוחנות קדמיות ושלוש טוחנות. בקשת העליונה השיניים החותכות מוחלפות בכרית דנטלית (עצם מכוסה בחניכיים עבים) השוכנת על עצם השיניים החותכות; ככלל אין למעלי הגרה שיניים חותכות עליונות (חוץ מיוצאים מהכלל, ראה להלן). בהמשך הפה פנימה בעצם הלסת העליונה ישנן שש שיניים בכל צד, מקבילות לאלה שבלסת התחתונה (mandible)[12].

תרשים 2: גולגולת של תיש.

תרשים 3: גולגולת של אייל אדום

בניגוד לשאר מעלי הגרה - לאיל האדום 34 שיניים: נוסף לשיני שאר מעלי הגרה צומחות אצלו בשני צידי הלסת העליונה 'ניבים', אחד בכל צד[13]; אך בניגוד לניבים של שאר בעלי החיים הם חלקים ומעוגלים ועם שורש שטחי (הניבים התחתונים שלו נראים כשיניים חותכות, כבשאר מעלי הגרה). הניבים העליונים בשיני החלב של הזכר מופיעים בין גיל חודשיים וחצי לארבעה חודשים, ובנקבה בין גיל חמישה לשישה חודשים.

תרשים 4: גולגולת של גמל בוגר, ותרשים לסתו העליונה

מהו הקשר בין השיניים לסימני הכשרות? בתוספתא (חולין ג, ז) כתוב: "כל מעלת גרה אין לה שינים שלמעלה". התוספתא מציינת שלכל מעלי הגרה אין שיניים עליונות, ורומזת שכאשר יש לבעל החיים שיניים עליונות אזי מדובר בבהמה שאיננה מעלת גרה, ולפיכך לא תהיה כשרה. הגמרא בחולין נט, א דנה ב'סימן השיניים'. הדיון מתחיל בציטוט התוספתא ובנסיון להבין אותה כפשוטה: כאשר יש שיניים עליונות הבהמה אינה מעלה גרה. בהמשך מעלה הגמרא שאלה לגבי הגמל – הגמל הוא בעל שיניים קדמיות עליונות[14], ואין ספק שהגמל מעלה גרה מפני שהתורה מגדירה אותו ככזה. הגמרא מוסיפה ושואלת "ועוד שינים מי כתיבי באורייתא?". כדי לענות על שתי שאלות אלו הופכת הגמרא את הבנת התוספתא: "אלא הכי קאמר, כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה".

מפרשי התוספתא מסבירים את התוספתא לפי הגמרא: אם אין לבהמה שיניים עליונות זו ראיה שהבהמה היא מעלת גרה. כך כתב בעל מנחת ביכורים: "בגמ' מהפכינן, כל שאין לה שינים בידוע שמעלה גרה", וכן בחסדי דוד: "דאיפכא קאמר, כל בהמה שאין לה שינים בידוע שמעלת גרה היא והיא טהורה"; אולם התוספתא לא כותבת מה קורה כאשר ישנן שיניים עליונות; לדעת מפרשים אלה 'סימן השיניים' הוא סימן חד כיווני, לא דו כיווני. הבנה חד כיוונית משמעותה שאם אין שיניים עליונות הבהמה טהורה, ואם יש שיניים עליונות – אין שום הוכחה לכשרות הבהמה; הבנה דו כיוונית משמעותה היא שאם אין שיניים עליונות הבהמה טהורה, ובנוסף כאשר יש שיניים עליונות הבהמה אינה טהורה.

רש"י (ד"ה אלא הכי קאמר) מפרש את הגמרא ש'סימן השיניים' חשוב רק כאשר יש ספק לגבי הבהמה אם היא מעלת גרה או לא. לדעת רש"י כשאין שיניים "בידוע שמעלת גרה, ואין אנו צריכין להמתין עד שנראה אם מעלה גרה היא". משמע מדברי רש"י שאם יש שיניים יש צורך לברר אם הבהמה מעלת גרה, ואם נראה שהיא אכן כך אז הבהמה כשרה. וכ"ה בפירוש המיוחס לרגמ"ה: "כל בהמה שאין לה שיניים למעלה אע"ג דאינו יודע אם מעלת גרה היא יכול לשוחטה, דודאי כיון דאין שינים למעלה בידוע דמעלת גרה", דהיינו שסימן השיניים תקף רק כאשר מתעורר ספק, אבל כאשר יודעים בוודאות שבהמה מעלת גרה – נוכחות שיניים לא מעלה ולא מורידה.

הגמרא ממשיכה בדיון בסימן השיניים: "דאמר רב חסדא, היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה: אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה, ואם לאו בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל. גמל ניבי אית ליה! אלא ובלבד שיכיר בן גמל". מהשורה בגמרא "ואם לאו בידוע שהיא טמאה" נראה שסימן השיניים הוא דו כיווני, וזהו ההיפך מפירושי רש"י ורבינו גרשם הנ"ל. ברור שלשיטתם הגמרא כאן דנה מקרה מיוחד, פרטני, אדם המהלך במדבר, שלגביו אם יש שיניים למעלה ולא ידוע דבר אחר על הבהמה עליו להתייחס לבהמה זו כבהמה טמאה (ראה להלן תרשים 5). לא ניתן להסיק מכאן שהסימן הוא דו כיווני ושהשיניים העליונות הן תמיד אבן בוחן למין טמא, אלא הגמרא מתייחסת למקרה יוצא דופן.

הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"א ה"ב) כותב באופן דומה מאוד לתוספתא בה דנו: "וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון". הדברים תמוהים: הרמב"ם מעמיד בפנינו עובדה, אך הגמרא קבעה שלגמל יש ניבים בלחי העליון והוא מעלה גרה! בעיה נוספת היא שהרמב"ם נשמע חד כיווני, שאם הבהמה מעלת גרה אזי אין לה שינים עליונות, כלומר כל בהמה שיש לה שיניים איננה מעלת גרה, ואולם יכולה להיות בהמה חסרת שיניים שאיננה מעלת גרה. בהלכה הבאה (ה"ג) הרמב"ם מביא את דעת רב חסדא "לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת הפרסות, בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה"; הלכה זו הינה חד כיוונית גם היא, אלא שכאן היא בכיוון הפוך מן ההלכה הקודמת. כך שבאופן עקיף שתי ההלכות אלו יחד מעניקות לנו כלל דו כיווני.

הרב קאפח מבהיר (בפירושו על הרמב"ם שם ס"ק ג) שישנם כתבי יד שחסרה בהם המילה "וחיה" בהלכה ב, וזו לדעתו הגירסה הנכונה, ולפי זה לדעת הרמב"ם 'סימן השיניים' הוא דו כיווני לבהמות, ולא שייך כלל אצל חיות. בגלל קרניו המפוצלות אין ספק שהאיל האדום הינו חיה (שולחן ערוך יו"ד סי' פ סע' א), ועל כן לשיטת הרמב"ם אין שום משמעות לשלילת סימן השיניים אצלו.

גם מפירוש הרב דוד עראמה על הרמב"ם שם מוכח שסימן השיניים לא שייך בחיות, ושנוכחות השיניים אינה סימן לטומאה. הרד"ע שואל מדוע לא לבדוק ישירות אם החיה מעלת גרה? תשובתו היא שאין די בסימן של מעלת גרה, ולדוגמא הוא מביא את הארנבת ואת השפן, "ומה שלא אמר בחלוקה ראשונה יבדוק בגרה והוא שיכיר ארנבת ושפן וגמל - משום דניחא ליה ביתר נקל בהכרת השיניים." בתשובתו הרד"ע אינו טוען שבדיקה אם החיה מעלת גרה אינה מספיקה בכדי לדעת אם הבהמה טהורה כשהרואה מכיר את הארנבת, השפן והגמל, ושיש לוודא שאין להם שיניים; תשובתו היא ראיה שכשיש לחיה פרסות שסועות שאין לארנבת, השפן והגמל, וכשהחיה מעלה גרה, מספיקים סימנים אלה כדי לדעת שהבהמה טהורה למרות שיש לה שיניים למעלה.

הטור ולאחריו השולחן ערוך התייחסו לסימן השיניים בסוגיית הבהמה שאינה מוכרת רק באופן חד כיווני (יו"ד סי' עט סע' א): "וכל בהמה וחיה שאין לה שינים בלחי העליון ולא ניבים... בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר בן גמל... ולפיכך המוצא במדבר בהמה ואינו מכירה ופרסותיה חתוכות... אם אין לה שינים ולא ניבים למעלה בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר בן גמל".

על אף שלשו"ע היה ברור שסימן השיניים הוא חד כיווני, הפרי חדש ס"ק ג (הובא בדרכי תשובה ס"ק ו) כתב: "ר"ל כי אין לך בטהורים שיהיה לו שיניים מלמעלה... וכל שיש לו שינים מלמעלה בידוע שהיא טמאה", דהיינו שסימן השיניים הוא דו כיווני. וזו דעת הר"ן (כ, א בדפי הרי"ף): "ואם לאו [שיש לו שיניים] בידוע שהיא טמאה שאינה מעלה גרה".

התייחסות לסימן השיניים באופן דו כיווני מביאה לסתירה בדברי חז"ל באשר לשני סימני הכשרות שניתנו על ידם – השיניים, בהם דנו עד כה, והקרניים. לפי השולחן ערוך (יו"ד סי' עט סע' א) אם ידוע שבהמה איננה חזיר די בסימן הפרסות השסועות כדי לדעת שהבהמה כשרה, ובנוסף אם יש לה קרניים זוהי הוכחה ברורה שהיא איננה חזיר (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"א ה"י; וביאור הגר"א יו"ד סי' עט ס"ק ג). לפי סימן זה כל בהמה שמפריסה פרסה ובעלת קרניים – כמו האיל האדום – הינה כשרה. זוהי הלכה מפורשת בשולחן ערוך, ולא ניתן לסתור אותה ע"י הסקת מסקנות מדברים שאינם מופיעים בשו"ע. קרניים[15] ופרסה שסועה אמורים להספיק, בלי להתחשב בקיום השיניים, כמו שכתוב בשולחן ערוך שם: "אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר חזיר. יש לה קרניים יצאה מספק חזיר וטהורה", ולא הזהיר השו"ע שבנוסף יש לבדוק את השיניים.

כאמור הר"ן והפר"ח הגיעו למסקנה ש'סימן השיניים' הוא דו כיווני, אבל אין אחד שטען מפורשות שכאשר בהמה מעלת גרה, פרסותיה שסועות ובנוסף יש לה שיניים קדמיות בלסת העליונה – היא אינה כשרה. מכאן משמע שמקורות אלו נוקטים בשיטתו של רש"י, לפיה 'סימן השיניים' הוא משמעותי כאשר לא ידוע שהבהמה מעלת גרה. ניתן היה לטעון שמצב בו בהמה היא הן מעלת גרה והן בעלת שיניים קדמיות בלסת העליונה – הוא מצב בלתי אפשרי, משום ששיניים קדמיות עליונות הן סימן לבהמה שאינה מעלת גרה. אולם אף אחד לא טוען זאת מפורשות.

ישנה דעת יחיד קרובה לדעה הנ"ל. כתב רבינו סעדיה גאון: "...הסימנים המורים על האסור וההיתר הם בגוף, לא בפעולות, לפי שהסימנים הקרובים נראים לעין תמיד, והסימנים שבפעולות אפשר לראותם ופעמים אי אפשר. וכבר ידענו שפרסה סדוקה והעלאת גרה שבכללו היעדר טוחנות בלחי העליון שניהם סימנים בגוף... צריך לפי היקש זה לקבוע סימני העוף בגופו, ואנו מוצאים שהסימנים שקבלו אבותינו הם בגוף העוף - אצבע יתירה וזפק וקרקבן והכשר היד לדריסה"...[16] רס"ג אומר שעלינו להסתכל בסימנים שבמבנה הפיסי ולא בסימני התנהגות, לכן כשהתורה דורשת שהסימן לבהמה כשרה יהיה שהיא מעלה גרה הפירוש הוא היעדר שיניים עליונות. מספר בעיות עולות מדבריו של רס"ג: הראשונה בנושא סוג השיניים - המקור נכתב בערבית ותורגם נכונה ל"טוחנות" (באנגלית "molar"), אולם על פי ההלכה מדובר בשיניים הקדמיות, הניבים או החותכות. בעיה שניה היא לגבי הגדרת העוף הדורס; קיימות לפחות עשר דעות בראשונים[17] לגבי ההגדרה, ונראה שהסכמת הראשונים להגדרת הדורס היא לפי ההתנהגות ולא לפי מבנה פיסי. גם רש"י ורשב"ם מפרשים מעלה גרה בויקרא יא, ג באופן ברור כענין התנהגותי ולא פיסי, ההיפך מרב סעדיה גאון. אולם יתכן שהגדרתו של רס"ג בענין זה היתה כלי פולמוסי, כדרכו בעניינים שונים.

מה יכול להיות ההגיון לאסור בהמה על סמך 'סימן השיניים'? הגמרא כותבת (חולין נט, א): "ועוד, שינים מי כתיבי באורייתא?". הגמרא אינה עונה שיש מסורת ב'סימן השיניים', וגם לא טוענת שזו הלכה למשה מסיני, וכתגובה לשאלה משנה הגמרא את הבנתה של התוספתא. לכן כנראה שסימני השיניים מבוססים על מידע עובדתי שהיה לחז"ל, אולם התבססות על מידע עובדתי-אמפירי אין בה די כדי לאסור את מה שהתירה התורה; רק גזירה מפורשת של חז"ל יש בכוחה לעשות כן, ואין בידינו שום מקור שמצביע על כך ש'סימן השיניים' הינו גזרה שמרחיבה את תחום החיות האסורות באכילה. היה ניתן לומר כרס"ג שסימן השיניים הוא-הוא כוונת התורה באומרה 'מעלת גרה', אך כידוע דעתו לא התקבלה להלכה.

תרשים 5: לסת עליונה של כבשה ולסת עליונה של סוס; שים לב לשיניו החותכות

תרשים 6: לסת עליונה של גמל צעיר, ותמונה של פיו

תרשים 7: מימין – פה של גמל בן שנה, משמאל פה של איל אדום. המראה זהה: בלסת העליונה אין שיניים חותכות, אך קיים ניב אחד בכל צד.

תרשים 8: מימין פה של גמל בוגר,ומשמאל – החלק הקדמי של לסתו העליונה

ה. מה הם ה"ניבים" שבגמרא?

גם אם נרצה להחמיר ולחשוש לשיטה שהיא דעת מיעוט ושלא נתקבלה להלכה, הטוענת שסימן השיניים פועל בצורה דו כיוונית, האיל האדום עדיין יחשב מין טהור. מהו ניב שעליו דיברה הגמרא? בתחילה מצטטת הגמרא את רב חסדא האומר שאדם המוצא בהמה במדבר ופרסותיה  חסרות, יכול המוצא לסמוך על סימן השיניים כל עוד הוא מכיר גמל. לאחר מכן שואלת הגמרא "גמל ניבי אית ליה!", כלומר יש לגמל שיניים קדמיות עליונות, ואין לטעות בו כמעלה גרה כשר. והגמרא עונה שרב חסדא התכוון ל"בן גמל".

הגמל נולד חסר שיניים. בגיל חודשיים צומחות לו שתי "שיני לחי" (pre-molars) עליונות ותחתונות, ושתי שיניים חותכות(incisors)  תחתונות. הצורה בה מופיעות השיניים היא בדיוק כמו אצל מעלי גרה כשרים כגון בקר וצאן, אך עדיין ברור שזהו תינוק מכיוון שישנן עדיין רק שינים בודדות בפיו (ראה לעיל תרשים 6). בגיל שלושה חודשים יש לגמל בלסת התחתונה בשני הצדדים שלוש שיניים חותכות, ניב (ניב במונחים של היום) ושתי "שיני לחי", ובלסת העליונה בשני הצדדים ניב ושתי "שיני לחי". מראה פיו הינו כשל מעלה גרה בוגר, כולל האיל האדום (ראה לעיל תרשים 7), וישנה אפשרות לטעות בו כבעל חיים כשר, ויתכן מאוד שזהו המקרה של רב חסדא. בגיל שישה חודשים חלק מהגמלים יצמיחו שן חותכת עליונה, כמו שיש לגמל בוגר; אחרים יצמיחו את השן החותכת העליונה כאשר יוצאות השיניים הקבועות בגילאי 5-7 שנים. השן החותכת העליונה היא הדבר המבחין בצורה ברורה את מערכת השיניים של הגמל מזו של מעלי גרה אחרים, וכן ממערכת השיניים של גמל צעיר (ראה לעיל תרשים 8). מנקודת מבטו של משקיף מקרי בפיו של גמל בוגר אפשר להתרשם מנוכחות בולטת של שיניים חותכות עליונות (וניב גדול מאוד), דבר שבולט באופן ברור משאר מעלי הגרה. מנקודת מבט אנטומית, לכל מעלי הגרה כולל האיל האדום אין שיניים עליונות בעצם השיניים החותכות (the incisive bone), העצם הקדמית ביותר בגולגולת. כל השיניים העליונות נמצאות בעצם הלסת העליונה (the maxillary bone). יוצא הדופן הוא הגמל הבוגר, לו יש שן חותכת עליונה בעצם השיניים החותכות, ה'ניב' בסיפורו של רב חסדא[18].

הכלל הנלמד מהגמרא הוא שהשיניים העליונות של הגמל הבוגר הן הסימן המבדיל בין הטמא לטהור (מלבד בן גמל). 'ניבים' אלה של הגמל, השיניים החותכות, אינן קיימות באיל האדום. לאיל האדום בדיוק כמו לשאר מעלי הגרה אין שיניים חותכות עליונות, אם כי לו יש שני ניבים משני צידי הלסת העליונה מלפנים; אך לא לשיניים אלו התכוונה הגמרא.

סיכום

הסימנים להתיר אכילת בהמה או חיה הם העלאת גרה והפרסת פרסה שסועה. סימנים אלו בהירים, כפי שכותב הפרי מגדים (שפתי דעת יו"ד סי' פ ס"ק א): "וודאי אין [צורך ב]בקיאות להכיר מפרסת פרסה ומעלת גרה". ברור לכל כי האיל האדום מפריס פרסה ומעלה גרה; לכן לדעתנו גם האיל כשר ללא פקפוק[19], למרות שאין מסורת שאכלוהו בקהילות ישראל בעבר, ולמרות ששני ניבים צומחים בשני צידי לסתו העליונה.