המעין -

חזרה למאמרי המעין

'אלוקים יראה לו' / הרב איתי אליצור

הקדמה

פרשנויות שונות לביטויים בעקידה

התוכנית המקורית

הניסיון והעמידה בו

סיכום

נספח: 'אנא זכור' – פיוט 'עקידה' חדש

הקדמה

פרשת עקידת יצחק מעלה שאלות רבות, ופירושים רבים נאמרו בה. הקדמונים מחברי הפיוטים הוסיפו כדרכם על פשטות דברי המקרא דברים מתוך מדרשי חז"ל, ואולם השאלה באיזה מדרשים בוחר הפייטן להיתלות תלויה בשאלה איך הוא רואה את הפרשה, ואיזה מסר הוא מבקש להעביר לאומרי הפיוט. בשורות הבאות נעיין בכמה משפטים מתוך חמישה מפיוטי העקידה[1].

פרשנויות שונות לביטויים בעקידה

הפסוק 'אלוקים יראה לו השה לעולה בני' הוא פסוק מפתח בפרשת העקידה. האמירה הזאת מביאה בסופו של דבר את אברהם לקרוא למקום 'ה' יראה', הוא המקום 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. כלומר: הפסוק הזה 'אלוקים יראה לו' קבע את 'המקום' למקום הבחירה, ובו באה לידי ביטוי לא רק בחירת המקום להשראת השכינה לדורות - אלא גם בחירת ה' בזרעו של יצחק; זהו המקום שאליו יבוא זרעו להיראות את פני ה'[2].

לְמה התכווין אברהם בתשובתו 'אלוקים יראה לו'? מה הבין יצחק? ואיך לעומת אלו מתפרש הפסוק על ידינו? גם שאלתו של יצחק 'איה השה לעולה' ניתנת לפרשנויות שונות, ונראה שהתורה בכוונה אינה מבהירה אותה. אפשר לפרש שיצחק אינו מעלה על דעתו שהוא הקרבן, אלא שואל שאלה פשוטה, שאך טבעי שתישאל. לפי זה גם תשובתו של אברהם אך טבעית ופשוטה היא - ה' הוא זה שיתן לנו קרבן, מה שאכן התרחש בסופו של דבר. מעין פירוש זה אפשר לראות בפיוט "אם אפס", המבאר שתשובתו של אברהם נועדה להרגיע את יצחק: "מלין השיבו מלהבהילו, ענה אביו ואמר לו" וכו'. ואולם גם הוא מסיים בפסוק "וידע ה' את אשר לו", כלומר האמירה שאלוקים יראה לו השה באה לרמוז שלא רק את השה יבחר ה', אלא גם את ה'קרבן' הנבחר, ואת זרעו - העם אשר לו. המקום הופך בסופו מ'ה' יראה' - ל'בהר ה' יראה': תהליך העקידה לא נועד להביא להקרבת האיל, אלא עמידתו של אברהם בניסיון מובילה לבחירתו ובחירת יצחק וזרעו לעם סגולה, לבחירת מקום השראת השכינה לדורות ולשבועת ה' לאברהם ולזרעו.

כמובן שנקודה זו בולטת פי כמה בפיוטים המפרשים שיצחק מבין היטב שהוא הקרבן[3], ואף תשובתו הסתומה של אברהם באה לרמוז שה' יבחר בו ויחפוץ בו. כמו למשל המשפט: "כי הוא אשר יראה לעולה השה, דע כי כל אשר יחפץ אלוקים יעשה". פיוטים רבים מדגישים גם את העובדה שיש כאן בחירה ביצחק לדורות: "וזכרו לדורות הניחו לכם למשמרת עד הבוקר", או "ואני בחרתיו, קום משחהו".

התוכנית המקורית

העובדה שה' אינו מדבר ישירות אל אברהם תוך כדי העקידה אלא שולח מלאך, מוצאת את ביטויה בפיוטים רבים; הם מציגים את פניית המלאך אל אברהם 'אל תשלח ידך' כשינוי בתוכניתו המקורית של ה', כאילו מלכתחילה ה' אכן התכווין שאברהם ישחט את יצחק, ורק התערבותם של המלאכים מנעה זאת[4]. לכאורה אין זה פשט הפרשה; הפרשה פותחת ואומרת שהאלוקים ניסה את אברהם, כלומר: אין תכלית הציווי להקריב אלא רק לנסות את אברהם, ומשעמד בניסיון אפשר לגלות לו שלא היה זה אלא ניסיון[5]. אבל רוב הפיוטים בחרו להציג את הציווי "והעלהו שם לעולה" כציווי אמיתי, ולא כציווי שמלכתחילה נועד להתבטל כשישלח אברהם את ידו אל המאכלת; בזמן שציווה ה' את אברהם שיקריב את יצחק הוא אכן התכווין שיצחק יעלה לעולה. הצגה זאת של הדברים מבארת למעשה שה' בחר ביצחק, ובמעשה העקידה ה' הקדיש את יצחק ובניו לעבודתו; וגם אם יצחק לא נשחט בפועל, הרי הוא ובניו מסורים ומוקרבים לה' לדורות מרגע שיצחק עלה על גבי המזבח.

הניסיון והעמידה בו

רוב הפייטנים בחרו להדגיש את גדולתם של אברהם ויצחק, המקיימים את ציוויו של ה' בזריזות, בלי הרהור ובלי פקפוק. המחיר שמשלם הפייטן כשהוא מדגיש בדרך שירית את גודל העמידה בניסיון, הוא שהוא איננו מדגיש דיו את גודל הניסיון עצמו[6]. מסתבר שהפייטנים סומכים בענין זה שנבין בעצמנו את גודלו של ניסיון מעין זה. מבחינה זו חריג הפיוט "עת שערי רצון", שבחר להבליט דוקא את קושי הניסיון; אולם המחיר שהוא שילם על כך הוא שהזריזות וההליכה בלי פקפוק לא מובלטים מספיק. ביטויים כמו "ויהי מאור יומם בעינם ליל, עין במר תבכה"[7] וכד' אינם נמצאים בפיוטים אחרים; בהם אין בכי, אלא יש שמחה של מצוה. מטעם זה בחר כותב הפיוט הנ"ל לתאר בהרחבה את התייחסותה של שרה, אע"פ שהיא איננה מופיעה בפרשה זו כלל, כשהוא נעזר במדרשי חז"ל. נראה שדוקא משום כך הפיוט הזה מעורר רגשות ודמעות יותר מיתר הפיוטים; שורה כמו "קח עמך הנשאר מאפרי ואמרת לשרה זה ליצחק ריח", אינה יכולה להשאיר אותנו אדישים.

פיוטים שונים מתארים שתוך כדי העקידה אברהם אמר ליצחק שיתפלל לה' להצלתו. גם פיוטים שמדגישים את גודל העמידה בניסיון, ואת שמחת המצוה שבה הולכים אברהם ויצחק לעשות רצון קונם, רומזים על תפילה שמתפללים אברהם ויצחק לעזרה[8]. כגון בפיוט "אז בהר מור", שבו נאמר "סוקר ספונות בני שועך יקשיב, ישלח עזרך מקדש". וזה תמוה, אם ההדגשה היא על קיום המצוה בשמחה, "זך בשמעו לבו לא דאב, חפץ צורו חשק ותאב" וכד' - איך אדם שהולך לקיים מצוה מתחנן לפני ה' שלא יהיה לו צורך לקיימה? אולי אפשר לראות כאן רמז לכך שהעקידה היא מודל למסירות נפש בכל הדורות, שבה ישראל מוסרים את נפשם באמת ומוכנים למות על קידוש השם; הם עומדים בניסיון והולכים בשמחה - אבל יחד עם זה הם מתפללים עד הרגע האחרון להצלתם.

מעניין שהשבועה שה' נשבע לאברהם כגמול על העקידה נעדרת מרוב הפיוטים. גם פיוטים שמתייחסים אל השבועה הזו מתעלמים מתוכנה, ומסיבים את השבועה לשבועה על סליחה אע"פ שהסליחה לא נזכרה בפרשה; כנראה שהפייטנים רצו להדגיש שתפקידנו הוא לעקוד את עצמנו לפני ה' לשם שמים, שלא ע"מ לקבל פרס.

סיכום

לא לחינם תופסת עקידת יצחק מקום מרכזי בתפילות הימים הנוראים. עקידת יצחק איננה אירוע חד פעמי בתולדות ישראל - היא הפתיחה לכל ההיסטוריה של עם ישראל. הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה מחייב לא אחת את עקידתנו למענו, ומאידך דווקא נכונות ההקרבה העצמית של ישראל, שבאה לידי ביטוי באירועים רבים בתולדות ישראל, היא המגלה שישראל הם הנבחרים ע"י ה' והם עדיו בעולמו. הם העם ששם ה' נקרא עליו, ומקום העקידה הוא מקום שכינת כבוד ה'. מתוך העקידה אנו מבקשים מה' שינהג עמנו לפנים משורת הדין, כי אנו נושאי שמו בעולמו: "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו". פרשת העקידה מוליכה למדרגת בחירת ישראל: "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

נספח: 'אנא זכור' – פיוט 'עקידה' חדש[9]

אָנָּא זְכוֹר אֶת אָבִינוּ וְאַל תִּתְעַלָּם, כִּי יְדַעְתּוֹ לְמַעַן יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו כֻלָּם, לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם

בָּחַרְתָּ בוֹ מִכָּל בְּרוּאֶיךָ, מָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, הִפְקַדְתּוֹ עַל גַנֶּךָ, עַל אַרְצְךָ וְעַל נַחֲלָתֶךָ

גַּם הִתְהַלֵּך לְפָנֶיךָ כָּל הַיָּמִים, דְּבָרְךָ קִיֵּם וְהָיָה תָּמִים, נִסִּיתוֹ וְנִמְצָא תָמִים, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים

דִּבַּרְתָּ הֱיוֹתוֹ לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם, כָּל הָעֵדָה כֻלָּם, כָּל הָאָרֶץ גּוֹרָלָם, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם

הֶאֱמִין בה' וְנֶחְשָׁב צְדָקָה, וּפָקַדְתָּ הָעֲקָרָה וְשָמַעְתָּ צְעָקָה, וַתִּקַּח אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁיתֵהוּ בְחֵיקָהּ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכַיו וּלְדָבְקָה

וַיְהִי אַחַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים, צִוִּיתוֹ לְהַעֲלוֹת זֶרַע יְשָׁרִים, אֲשֶׁר הִבְטַחְתּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, עַל אַחַד הֶהָרִים

זַרְעֲךָ אֲשֶׁר יִקָּרֵא לְךָ, אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, נַחֲלָתְךָ תּוֹלַדְתְּךָ וּבֵיתְךָ אַחֲרֶיךָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ

חָבַשׁ חֲמוֹרוֹ וּלְמִצְוָתְךָ מִהַר, לַעֲבוֹד אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר, רוּחוֹ חִדֵּש וְלִבּוֹ טִהַר, גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר

טַפּוֹ לָקַח וַיָּשֶׂם פָּנָיו, אֶל מוּל זְבוּל מְעוֹנָיו, אֶל מְקוֹם הַשְּכִינָה נָשָׂא עֵינָיו, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדוֹנָיו

יָמִים שְׁלֹשָה הָלַךְ וְלֹא נִלְאָה, לִקְרָאתְךָ בְּאַהֲבָה מְלֵאָה, וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשָׂא עֵינָיו בְּיִרְאָה, מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה

כִּרְאוֹתוֹ לָקַח אַהֲבַת נַפְשׁוֹ, וַיִמְשַׁח אוֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ, וְיַחְדָּו יִהיוּ תַּמִים אֶל רֹאשׁוֹ, וְהִשְׁתַחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ

לָקַח אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדָיו, וְהָעֵצִים נָתַן עָלַיו, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו

מְאֹד תָּמַהּ אַיֵּה הַשֶּה, וְכִי נֵרָאֶה רֵיקָם הַיֵּעָשֶׂה, עָנָה בְּצֵל שַדָּי חוֹסֶה, כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר ה' נַעֲשֶׂה

נִרְאָה לוֹ בִּמְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וַיִּבֶן אֶת הַמִּזְבֵּחַ מִיסוֹדוֹ, וַיַּעֲקֹד אֶת יְחִידוֹ, וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ

סָמַכְתָּ יָדְךָ עָלַיו וְצִוִּיתוֹ, לְבַל יִשׁלַח יָד לְשָׁחטוֹ, הִנֵּה אַיִל אַחַר קַח אוֹתוֹ, וְיָצָא בַיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ

עוֹד הִשְׁלַחְתָּ אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל, לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל, אִם יְקַדְּשׁוּ שֵׁם הָאֵל, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת בָּא הָאֵל

פְּדוּיֶיךָ שָלְחוּ יָדָם בְּנֵיהֶם לִשְׁחוֹט, לְבַל יִכְרְעוּ לֶאֱלִיל לִשְׁחוֹת, כְּאִשָּה שֶׁעקידה שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת, וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת

צִוִּיתָנוּ לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמֶךָ, וְלָרֶשֶׁת אֶת אַרְצֶךָ, וְעָלֶיהָ מוֹסְרִים נַפְשָׁם בָּנֶיךָ, וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ

קוֹל מַלְאָךְ מִשָּׁמַיִם לֹא קָרָא, וּבָנֶיךָ פָּשְׁטוּ צַוָּארָם בִּמְהֵרָה, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, דָּרַך קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָה

רַחֵם עָלֵינוּ וְיָדְךָ אַל תִּשְׁלַח, שָׂא חַטָּאתֵנוּ וְלַעֲווֹנוֹתֵינוּ סְלַח, אָנָּא ה' הוֹשַע וְהַצְלָח, כָּל עַמְּךָ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָךְ

שַׁעַר אוֹיְבֵינוּ הוֹרִישֵׁנוּ גַּם בָּרֵך תְּבָרְכֵנוּ, וְהִתְבָּרְכוּ כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ בָּנוּ, וְכַחוֹל וְכַכּוֹכָבִים הַרְבֵּנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ

תְּשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וְעָנְיֵנוּ רְאֵה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ וּבְבֵיתְךָ הִתְנָאֶה, וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה, בְּהַר ה' יֵרָאֶה