תרומות על הבאר
(15 נובמבר 2018) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

"ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" / אביעזרי פרנקל

 

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה? (ר"ה לב, ב)

 

הגמ' מתארת את ריבונו של עולם יושב בדין בר"ה וביו"כ. "ספרי חיים" שפתוחים לפניו הם הספרים שבהם נחקק גורלם לשנה הבאה של בני אדם שחיים עתה; האם ב"ספרי מתים" הכוונה לאלו שחיים עתה אך נידונו למיתה, או שמא למתים עצמם? רבי חיים מוולוז'ין (דרשה של א' דסליחות, תקע"ב) סבור שמדובר במתים עצמם. אך הדברים תמוהים, הרי אלו כבר נידונו בעודם בחיים, ומה יש לדונם שוב? ויש להסביר את הדברים עפ"י דברי רבי יצחק למפרונטי בספרו האנציקלופדי "פחד יצחק" בערך "תשובה": ההשלכות של מעשיו של הנפטר אינן מסתיימות בהכרח עם פטירתו. אם היה בעל השפעה רחבה על סביבתו למעשיו אולי יש המשך, ועל השלכות אלה הוא ממשיך להיות נידון כל שנה, הן לטוב והן למוטב.

על דרך זו ניתן להסביר את התמיהה בדבר מנשה מלך יהודה שחטא והחטיא את הרבים בע"ז, אשר בעטיו הביא ה' רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו (מל"ב כא, יב). בדהי"ב לג כתוב שמנשה שב בתשובה שלמה והסיר את הע"ז מירושלים, ובסדר עולם (פרק ד) ובמס' סנהדרין (קג, א) מובא ששלושים ושלוש שנים מתוך חמישים וחמש שנות מלכותו הוא ישב בתשובה, אך לכל זאת אין כל זכר בספר מלכים. מדוע? לפי דברי "פחד יצחק" הענין ברור: באותו זמן תשובתו לא נתקבלה, כי העם המשיך לחטוא בע"ז בגלל ההשפעה הרעה המתמשכת של המלך מנשה; לאחר חורבן הבית, כאשר בני ישראל הבינו שהחורבן בא בגלל חטא ע"ז, והם צעקו אל ה' שיהרוג את יצר הרע של ע"ז וה' נענה להם (יומא סט, ב), רק אז נתקבלה תשובתו. לכן בספר דה"י, שנכתב לאחר חורבן הבית[1] כשהשלכותיו הרעות של מעשיו נפסקו, תשובתו של מנשה סוף סוף תפסה[2].

מטרת רשימה זו להביא סיוע ממקומות אחדים לדבריהם של רבותינו ר' חיים מוולוז'ין ור' יצחק למפרונטי זצ"ל להסבר הנ"ל של "ספרי מתים".

הגמרא בר"ה (יז, ב – יח, א) מסיקה שתשובה מועילה לאחר גזר דין של הקב"ה אם היא תשובה של ציבור (כגון אנשי נינוה): כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו (דברים ד, ז); אך ליחיד היא מועילה רק בעשרת ימי תשובה: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה, י) אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ[3]. על מסקנה זו מקשה הטורי אבן (בר"ה שם), שהרי מצינו שעל חזקיהו המלך נגזרה גזרה שימות, ולאחר תפילתו הקב"ה הוסיף לו חמש עשרה שנה על שנותיו, למרות שחוליו ותפילתו ארעו שלושה ימים לפני מפלת סנחריב שהיתה בליל פסח, ולא בעשרת ימי תשובה[4]! בתירוצו השני אומר הטורי אבן שלמלך יש דין ציבור, כדאמר שלמה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל (מל"א ח, נט). דומה שניתן להוסיף על כך סיוע מהפסוק על אתר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה' (מל"ב כ, ה). ה' קיבל את תפילתו של חזקיהו כי הוא הנגיד על עם ישראל, אחרת לא היה נענה לו. ואכן, למלך השפעה רבה על העם, הן לטוב והן למוטב, כפי שראינו מחזקיהו וממנשה; אשר על כן השפעה זו נמשכת גם לאחר מותם, ותופס במלך הדין של "ספרי מתים". ולמעשה כבר הרשב"א כתב רעיון זה (שו"ת הרשב"א חלק א, סימן קמח): "ואף על פי שתמצא בחזקיה שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה (ישעיהו לח, ה), המלך כציבור; שהציבור וכל ישראל תלויין".

אך נראה שיש להקשות טובא על דבריהם אלה של הרשב"א ושל הטורי אבן, כי מהגמרא  משמע במפורש שלמלך דין יחיד: בברכות יב, ב שנינו שכל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, וההוכחה מהפסוק לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה' אלקים (יחזקאל טז, סג), המסיים את הפרק בו מודיע הנביא לירושלים את כל תועבותיה[5]. הגמרא שואלת, שמא לציבור שמתבייש מוחלין אך ליחיד לא? ומתרצת הגמרא שכאשר בעלת האוב העלתה את שמואל לשאול המלך, שאול פונה אליו בהכנעה: צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹקִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי; עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה (שמ"א כח, טו), אך לא הזכיר שגם לא נענה באורים ותומים – שאול ביקש גם מהם כפי שמוזכר שם בפסוק ו -- כי התבייש שהרג את תושבי נוב עיר הכהנים. והגמרא מוכיחה בשתי דרכים שונות שאכן כל עוונותיו נמחלו לו לעוה"ב. על כל פנים רואים אנו שהמלך נחשב ליחיד!

אולם יש לתרץ שבעת ההיא לשאול לא היתה כבר השפעה על העם, היה זה לאחר שרוח ה' סרה ממנו ובמקומה שרתה עליו רוח רעה (שמ"א טז, יד) והנשים כבר לעגו לו, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו (שם יח, ז), וזה נודע גם לעבדי אכיש מלך גת ולפלשתים אויבי ישראל, שחזרו על אותה אימרה (שם כא, יב; כט, ה). גם דוד כבר נמשח למלך בהיחבא (שם טז, יג), ועליו צלחה רוח ה'. שאול כבר חדל להיות בדרגה של "ספרי מתים", כי מעשיו של העם כבר לא נגזרו ממעשיו. לכן הוא נחשב כיחיד אעפ"י שעדיין נהג בגינוני מלך, ואף נלחם יחד עם העם.

לעיתים גם איש שאינו מלך מגיע לדין של "ספרי מתים". בין הדברים שאבֵל נאסר בהן הוא "לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, במדרש ובהלכות ובתלמוד ובאגדות. ואם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע" (מו"ק כא, א), וכך נפסקה ההלכה[6]. באו"ח סי' קיט מביא המחבר שבתפילת העמידה ניתן להוסיף בקשות פרטיות; לצורך יחיד לא יאריך בהן, אך לרבים מותר. והמגן אברהם (שם ס"ק ד) היקשה שכאשר חלה המהרי"ל גזרו תענית, ואמרו סליחות, והרי הוא יחיד? ומתרץ המג"א ששונה המהרי"ל שרבים צריכים לתורתו ולכן נחשב כרבים. מהו הנימוק לדחיית הלכות אבל ותפילה בגלל "רבים צריכים לו"? מסתבר שהשפעתו של הרב החכם רבה על שומעיו, ולהוראותיו השלכות לאורך שנים, כך שהוא מגיע לכדי דין של "ספרי מתים" לטוב, ואין למנוע את הטוב המתמשך מעצמו ומן הציבור.

כיון שעסקנו בחזקיהו, נזכיר שבמל"ב יח–כ מתוארים ימי מלכותו, שעשה הישר בעיני ה'. דברים אלה כתובים גם בדהי"ב כט–לב, ובפרק ל שם מסופר באריכות על הפסח שחזקיהו ציוה לעשות בירושלים. לשם כך הוא העביר איגרות בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן (שם ו) לעשות את הפסח בירושלים. חלק מהשבטים צחקו ולעגו לקריאתו של המלך, "אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן" (שם יא)[7] נענו לקריאה ובאו לירושלים. אך אין שום זכר לפסח זה בספר מלכים. הכיצד? מסתבר שהעם עדיין נהר אחרי ע"ז, ששטופים היו בה בני ישראל מאז עלותם ממצרים. המעשה של אליהו בהר הכרמל היה אחד האירועים המעטים בהם העם עזב לשעה את כמיהתו לע"ז. ישעיהו, שעיקר נבואתו היתה בימי חזקיהו, כתב על מנהגי העם בע"ז בין השאר: וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ (ישעיהו נז, ח). המדרש מסביר את הדברים כך: ליצני הדור מה היו עושים? חצי צורה (של דמות ע"ז) בדלת זו, וחצי צורה בדלת זו, והיה משלח שני תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, והיו נכנסין ולא היו מוצאין כלום (איכה רבה פרשה א)[8]. נחזור לפסח חזקיהו: אפילו אלה שנענו לקריאתו של המלך ועלו לירושלים, התמהמהו להיטהר כדין: כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ... כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד (שם יז-יח). לכן בדומה למלכותו של  מנשה, דין "ספרי מתים" של אחז וקודמיו עדיין לא נתבטל, ותפילתו של חזקיהו לא התקבלה עד אשר העם התנער כליל מע"ז[9].

דומה שהרעיון שדנים את המתים ונפרעים מהם מצוי בגמרא במפורש. הגמ' בברכות (סב, א) אומרת שכשם שנפרעין מן המתים - כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן. הרא"ש (מו"ק פרק ג) מפרש שיש ליזהר מלהפליג בתוספת שבח וכבוד לנפטר, ומותר רק להוסיף מעט על כל מידה ומידה טובה שהיתה בו, וכל המוסיף לו מידות טובות שלא היו בו או מפליג יותר מדי באלה שהיו בו גורם רעה לעצמו ולמת, שהוא להם למזכרת עוון. ודומה שפירוש הדברים כך הוא: כשם שנפרעים מן המתים על ההשלכות המתמשכות של מעשיהם הרעים, כך נפרעים מן הספדנים והעונים אחריהם שגורמים להנציח את המעשים הרעים של הנפטר, כי העם המאזין להספד ילמד שראוי לדבוק במידותיו של אותו חוטא ולהמשיך בכך את דין "ספרי המתים".

וכן: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה: מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו - זהו סימן יפה למת (סנהדרין מז, א). ואכן כך מצינו שחזקיהו המלך גרר עצמות אביו המלך אחז שהיה עובד ע"ז[10], כלומר הביאו לקבורה על מיטת חבלים ולא על מיטת כסף וזהב[11]. בכך סימן לעם שאל לו ללכת בדרכי אביו, ובכך היטיב אתו ועם אביו, שכן אם סמל זה שבא מאת המלך ייקלט ע"י העם - "ספרי המתים" של אחז, דהיינו השלכות מעשיו הרעים, עשויים להסתיים.

לסיכום, הדין של "ספרי מתים פתוחים" נובע מכל הדברים שאדם עושה בחייו ומשפיעים על אחרים שהחרו והחזיקו אחריו, בין לטוב ובין למוטב. ולכן על האדם להרהר היטב בכל מעשיו, לא רק אם אותו מעשה הוא מצוה או חלילה עבירה, אלא גם מה השפעת מעשיו על הסביבה שלומדת ממנו ומושפעת ממנו. וה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד.



[1]  עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו (ב"ב טו, א).

[2]  דברים אלה נכתבו בטוב טעם ודעת בספר היפה "הגיוני הלכה" לר' יצחק מירסקי מהדורה שנייה מתוקנת, מוסד הרב קוק, תש"ן בפרק "מעשה איש ופקודתו".

[3]  אך "רבי יצחק אמר, יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין"; עיין שם בכל הסוגיא.

[4]  רש"י מל"ב כ, א, וטורי אבן בר"ה שם. וכן יסד הפייטן "יעץ מחרף לנופף אווי הובשת פגריו בלילה" על מפלת סנחריב בליל הפסח בפיוט "אז רוב נסים הפלאת בלילה" שאנו אומרים בליל הפסח.

[5]  בושה וכלימה, ואח"כ כפרה.

[6]  רמב"ם הל' אבל פרק ה הט"ז; יו"ד סי' שפד סע' א.

[7]  ואילו שם בפסוק יח נזכרים גם אפרים ויששכר, אך אשר לא נזכר; ועיין דעת מקרא שם (שמשום מה מתעלם מיששכר).

[8]  כי הדמות הפכה שלמה רק עם סגירת הדלתות. אמנם מדרש זה מתייחס לימי יאשיהו, שמלך בעת נבואתו של ירמיהו, לא של ישעיהו, אך הפסוק נאמר ע"י ישעיהו, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. עיין גם בקינה "ויקונן ירמיהו על יאשיהו" של הקליר: "דבק בו חטא ליצני הדור אשר אחר הדלת קמו לסדור".

[9]  מחלוקת היא האם העם היה טמא בטומאת ע"ז או טומאת מת, מה טיבה וחומרתה של טומאת ע"ז (שבת פב, א- פג, ב; ירושלמי פסחים פ"ט ה"א), ומה היה טבעו של החטא שחזקיהו ביקש עבורו כפרה. אין כאן המקום לישב על מדוכה זו, אך עיין, לדוגמה, בגמ' סנהדרין דף יב ובמרגליות דנפקו מפומיה דרב ראובן מרגליות זצ"ל במרגליות הים שם. אנו פירשנו לפי הפשט הפשוט המשתמע מהמקראות.

[10]  ברכות י, ב; פסחים נו, א.

[11]  וגם לא הביאו את עצמותיו לקברי מלכי ישראל (דהי"ב כח, כז).