המעין - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½

חזרה למאמרי המעין

מהי "תורת ארץ ישראל"?

מהי "תורת ארץ ישראל"?*

במאמר הסקירה אודות ספרו של הרב אליעזר מלמד שליט"א פניני הלכה - ברכות, שנתפרסם בגיליון 202 של "המעין" (תמוז תשע"ב [נב, ד] עמ' 69 ואילך), ניסה ר' יצחק שיזגל הי"ו להוכיח שמגמת פסיקתו ההלכתית של הר"א מלמד ראויה להיות מכונה "תורת ארץ ישראל". אין בדעת כותב השורות להתפלמס עם טענה זו, אף שבקלות ניתן להפריך את ראיותיה; מטרתנו היא להתבונן בתופעת הספרות ההלכתית מעין זו של ספרי "פניני הלכה" מנקודת מבט רחבה יותר, ומתוך כך תובן מאליה אי ההסכמה עם דבריו של ר' יצחק שיזגל במאמרו.

לדוגמא, הכותב מעלה על נס את העובדה שר"א מלמד משתדל שלא תיבטל אמירת ברכות עקב חששות מרובים. ואכן, כלל גדול הוא בהלכה ש"ספק ברכות להקל", ואף על פי שהפוסקים הספרדים נותנים משקל רב לדברי מרן בעל השו"ע בהלכה - הם סוברים שאומרים סב"ל כנגד דעת השו"ע אם יש דעה באחרונים החולקת עליו, ולפי זה ייתכן באמת מצב בו סעיף של השו"ע ייבטל מההלכה לגמרי[*]. הרב חח"ם בעל "שדי חמד"[*] מעיר שמרן בעל השו"ע עצמו לא סבר שאמרינן סב"ל מחמת דעה בראשונים שסוברת שלא לברך, שהרי הוא עצמו הכריע כשנים מתוך שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש גם כאשר נחלקו בהלכות ברכות. האם נאמר ששיטת הפסיקה לאור "תורת ארץ ישראל" עמדה לנגד עיניו של מרן בעל השו"ע, ואילו הפוסקים שאחריו חלוקים עליו בכך? ודאי שאין הדבר כן. אלא ברור הדבר שבכל המקרים של ספקות בברכות שהועלו בפני הפוסקים לדורותיהם הדיון היה לגופו של עניין, ויש שפוסק מוצא שפוסק אחר בדורות שלפניו העלה ספק מסוים שמחמתו הכריע שלא לברך, ואילו לפוסק המאוחר יותר סברא זו אינה נראית כלל, ולכן אינה נחשבת בעיניו כספק, ויש כמובן מצבים הפוכים. קיצורם של דברים, העובדה שר"א מלמד אינו מתייחס לכל סברה שהועלתה בספרי ההלכה השונים והמרובים שנמצאים בשוק כחשש שמחמתו נאמר סב"ל מובנת מאליה, וקשה לייחס לו עקב כך שיטת פסיקה שהיא תוצאה של "תורת ארץ ישראל".

עובדה נוספת שמעלה ר' יצחק שיזגל היא שר"א מלמד משתדל עד כמה שניתן לצמצם את הבדלי הפסיקה בין העדות השונות. ראשית כל יש להעיר על טעות נפוצה לייחס כל סברא שהעלה פוסק מבני עדות המזרח להיותו "ספרדי", ומנגד לייחס כל סברא שמעלה פוסק מבני אשכנז להיותו "אשכנזי"; מרן בעל השו"ע והרמ"א ודאי סיכמו בשו"ע ובמפה את מנהגי הפסיקה של הספרדים ושל האשכנזים נכון לזמנם, אולם אחריהם, לדוגמה במחלוקת בין המג"א והפר"ח, אין זה נכון שהאשכנזים בהכרח נוהגים כמג"א והספרדים כפר"ח. גם באשר לפוסקים בני דורנו נכון הדבר: האם במחלוקת בין שו"ת "אור לציון" לשו"ת "ציץ אליעזר" מוטל על כל ספרדי לנהוג כראשון ועל אשכנזי כאחרון? ברור שאין הדבר כן[*]. למען האמת, גם במחלוקת מרן בעל השו"ע והרמ"א ישנם מקרים רבים בהם פוסקים ספרדיים מאוחרים נוטים לפסק הרמ"א, ולהיפך - פוסקים אשכנזים המאוחרים לרמ"א שדוחים את דבריו מפני דעת השו"ע. אף כאן, רב שעומדת לפניו שאלה שבה לדעתו ישנה פסיקה עקבית של גדולי הפוסקים האשכנזים מצד אחד, ומנגד שורה של פוסקים ספרדיים שפוסקים אחרת, מן הסתם יתחשב גם בנתון זה, אולם זהו רק נתון אחד שיש לתת עליו את הדעת בין מכלול הנתונים האחרים. היות וקהל הקוראים של ספרי ר"א מלמד איננו הומוגני מבחינה עדתית, לכן באופן טבעי משתדל המחבר שלא להרבות בהדרכות מפורטות לבני העדות השונות עמ"נ שלא להעמיס על קהל קוראיו, מה גם שכפי שהזכרנו אין זה הכרחי שראוי מצד ההלכה תמיד לנהוג כן. שוב מתברר שאין לייחס גישה זו למה שכינה ר' יצחק שיזגל "תורת ארץ ישראל".

עד כאן נתבאר מדוע קביעתו של ר' יצחק שיזגל איננה מוכרחת, או לכל הפחות התבאר היאך ניתן להביט על אותם הנתונים מנקודת מבט שונה. עתה ברצוננו להביא שתי דוגמאות לדברים שנכתבו ע"י ר"א מלמד שמהם יכול היה לכאורה להסתייע ר' יצחק שיזגל עמ"נ לאשש את טענתו, ולהראות עד כמה סברות מעין אלו הן שבריריות  מכדי שיהוו שיטה שעל פיה ניתן לפסוק.

הראשונה: בספר "פניני הלכה ברכות - הרחבות" פרק טו – ברכות הראיה, בדין ברכת "עושה מעשה בראשית" על הרים וגבעות (עמ' 213), אומר ר"א מלמד כדבר פשוט ש"הואיל וחכמים שתיקנו ברכות על הרים וגבעות דיברו בארץ ישראל ונקטו לשון רבים, הרי שעל ההרים המפורסמים שבארץ ישראל בוודאי מברכים". כוונתו, כאמור, לברכת עמ"ב שצריך לברכה על ראיית ההרים גמלא, ארבל, מצדה, סרטבא ותבור וכד', וכוונתו בזה לשלול את הדעה שהובאה על ידו שם שאין לברך עמ"ב על אף הר בא"י מלבד הר החרמון (שו"ת אור לציון ח"ב). לכאורה, מה יותר "תורת ארץ ישראל" מזה? מ"מ לכותב השורות ישנה קושייה אלימתא על סברה זו: הרי חכמים תיקנו ברכה על ראיית הים "שעשה את הים הגדול", ולדעת חלק מן הראשונים ברכה זו נתקנה אך ורק על האוקיינוס, שכידוע לא גובל בא"י בשום מקום[*]; אם כן אין זה מן הנמנע שחכמים תיקנו לברך ברכה זו רק על ראיית הרים וגבעות שבחו"ל, כיון שאין בא"י הרים מיוחדים שעליהם ראוי לברך את הברכה. לגופו של עניין, יש מקום לדון באשר לקריטריונים שקבעו חכמים להר שניתן יהיה לברך עליו, וייתכן שיש לברך ברכת עמ"ב גם על הרים נוספים שבא"י מלבד החרמון, אולם, כאמור, קשה לפשוט ספק זה לפי הסברא שהעלה ר"א מלמד.

הדוגמא השניה היא מספר "פניני הלכה תפילה", שפרק ו בו עוסק ב"נוסחים ומנהגי עדות": בסעיף ח דן המחבר באשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי (עמ' 93-95), ומביא את דברי הפוסקים בדורות האחרונים שדנו במעבר של אשכנזים להגייה הספרדית המדוברת בארץ. ר"א מלמד מציין את העובדה כי חשובי הפוסקים ובראשם מרן הראי"ה קוק זצ"ל התייחסו בשלילה לשינוי ההגייה, אך הוא כותב שמכמה טעמים אין לאשכנזי לחזור ולהתפלל כהגייה האשכנזית בה התפללו אבותיו אם התרגל כבר להגייה הספרדית. לכאורה אף דברים אלו היה ראוי להביאם כראיה לכך ש"תורת ארץ ישראל" בפיו של ר"א מלמד, שכן אחד הטעמים שהוא מזכיר להוראה זו היא העובדה "שבני העדות השונות יכולים להתפלל יחד, והאחדות גוברת"[*]; כמו-כן לעיל מיניה באותו הפרק בסעיף ו -  שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה, בהערה מס' 6 (בעמ' 91), כותב ר"א מלמד: "אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות". אולם הדבר ניכר לעין שהוראה זו, כפי שמדגיש ר"א מלמד, ובצדק, היא דיעבדית ביותר מבחינת ההלכה, ואם נחשיבה כתוצאה של "תורת ארץ ישראל" לא על כך תהיה תפארתה...

סוף דבר, ר' יצחק שיזגל פתח את מאמרו בדברים הבאים: "סדרת הספרים פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד שליט"א, ראש ישיבת הר ברכה ורב היישוב, נראית במבט ראשון כעוד סדרת ספרי הלכה המיועדת לציבור הרחב. ספרי הלכה ומנהג מסוג זה נפוצים בקהילות ישראל מזה שנים רבות, וכל אחד מהם מחדש משהו בתחומו". הגדרה זו יפה היא וקולעת אף לספרי ר"א מלמד. את הצלחתם היחסית של ספריו יש לזקוף, כמדומה, להתאמתם המדויקת לקהל היעד העושה בהם שימוש, ומחמת סיבה זו עצמה הם מוכרים פחות בחוגים אחרים[*]. זכה וזוכה הרב אליעזר מלמד שליט"א שע"י ספריו הבהירים רבים הם שמתוודעים לעולמה של ההלכה ומקיימים אותה, ומחמת עובדה זו לכשעצמה ראויים ספריו להוקרה, ודי בכך.

איתיאל אמיתי