המעין - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½

חזרה למאמרי המעין

אור וצל וים הִקִיפוה

הרב שאול בר אילן

[*]אור וצל וים הִקִיפוה*

[*]הארות בענין מאבקו של מרן הראי"ה קוק זצוק"ל לתיקון צביונן של חגיגות הפורים בתל אביב וביישוב החדש

• [*]הקדמה
• קרנבל הפורים בתל אביב שנתכנה 'עדלאידע'
• מרן הרב קוק ותל אביב
• הקצבת שכר
• קדושת המחנה
• המודעה בישיבה
• מכתבי הרב אל פרנסי רחובות ופתח תקווה
• התיאטרון בראשון לציון ובלונדון
• סיכום

הקדמה

אור חדש הופיע, לשמחת כל הנאחזים בשיפולי גלימתו של מרן הרב זצ"ל, עם יציאתה לאור של המהדורה המחודשת של ספרו של הרב נריה זצ"ל 'מועדי הראי"ה' (ספרית בית-אל תש"ע). מהדורה זו משתבחת בכללי עיצוב עקביים, בעדכון הציונים ומראי המקומות הקיימים ובהוספת ציונים רבים חדשים, וכן בהוספת תמונות ומסמכים שלא היו במהדורה המקורית[*]. כך בעמ' 255 מודפס לראשונה צילום כתי"ק של מרן הרב במודעה שכתב לבחורי ישיבת 'מרכז הרב'. וזה לשונה[*]:

ב"ה יום י"ב לחדש אד"ש תרצ"ב
הנני בזה דורש מכל בני ישיבתינו הקדושה היקרים שליט"א שלא יהין שום אחד מהם להפרד מחבורתינו הקדושה בשמחת פורים בכל יום י"ד וט"ו הבע"ל, ולא ללכת לת"א בשום אופן וענין. והנני בטוח בע"ה שכולם ישמעו לאזהרה זו. והשי"ת ישמחנו במאור קדושת התורה ואור קדושת ישראל וארץ חמדתינו, כצפית אוהבכם הנאמן המצפה לתשועה קרובה ושלמה במהרה בימינו בקרוב.

הרגיל בלשונו של מרן הרב מתקשה להבין בשל מי הסער הגדול הזה, מה ראה להזהיר בלשון כה חד-משמעית את בחורי הישיבה שלא יהין שום אחד מהם להיפרד מהחבורה ולנסוע בימי הפורים לתל אביב; במה נשתנתה תל אביב מכל עיר וכרך, ובמה נשתנו ימי הפורים משאר ימות השנה, שדווקא בימים הללו יש להיזהר מלנסוע תל אביבה?הקורא הערני ישים ליבו גם לכפל תארי הקדושה המתייחסים לישיבה ('ישיבתינו הקדושה', 'חבורתינו הקדושה'), וגם ישפיל עיניו לסיפיה דקרא: 'והשי"ת ישמחנו במאור קדושת התורה ואור קדושת ישראל וארץ חמדתינו', ויבין שאף כי אין במודעה גילוי לטעם כתיבתה - מרמזת היא לו על כך בכמה מקומות ברמז עבה כקורת בית הבד[*].

[*]קרנבל הפורים בתל אביב שנתכנה 'עדלאידע'

וסוגייה זו כיוון דאתיא לידן נימא בה מילתא.
שלמה שבא, הביוגרף החצי-רשמי של העיר תל אביב, מתאר בסגנונו הקולח את תולדות 'קרנבל הפורים' שהתקיים בת"א בשנות המנדט[*]. ודאי שצורת חגיגה זו היתה לזרא לכל אשר רוח התורה בקרבו, ולבטח שלא היה לה מאום עם רוחו של חג הפורים שקיימו היהודים וקבלו עליהם ועל זרעם. אך ישראל קדושים הם, ואף ריקנין שבהם אינן מקולקלים כאומות העולם; בספר המתאר את התקופה נכתב[*] ש"על אף השם 'עדלאידע' - לפי כל העדויות שבכתב ובתמונה נשמרו העליזות והעליצות הפורימיות במסגרת של התנהגות 'נאותה' בהחלט", וסופר מאנשי התקופה מספר[*] ש"מי שראה את הקרנבל הנוצרי.. יתפלא ל'טוהר' שבקרנבל העברי… 'טוהר' זה אכן נשמר בקפידה רבה, עד כדי ויתור של העיריה על שירותי סטודיו למחול"...
[*]ברם, האירוע המרכזי בקרנבל בתקופת השנים  תרפ"ז-תר"צ היה 'טכס בחירת מלכת אסתר'[*]. כצפוי, הטקס עורר פולמוס ציבורי נוקב. הוא היה כרוך בהצגת האשה הנבחרת במלוא הדר מחלצותיה קבל עם ועולם, ותוכנן כך שימשוך צופים רבים ככל האפשר, כולל תיירים שהזדמנו לעיר מן הארץ ומחו"ל.הצידוק העיקרי לקיום הטקס במתכונתו היה כלכלי – הכנסות  לקופת העיר ולסוחריה, בהשראת אירועים דומים שהתקיימו במקומות שונים בעולם כולו: טקסי הכתרת נשים למלכות-של-יום-אחד היו עמוד התווך של קרנבלים ופסטיבלים בעולם כולו.

[*]מרן הרב קוק ותל אביב

בשנת תרס"ד עלה מרן הרב קוק זצוק"ל לכהן פאר כרב הקהילה היהודית בעיר הקודש יפו[*]. בחול המועד פסח של שנת תרס"ט נוסדה שכונת אחוזת בית ע"י יוצאי יפו ושכונת נווה צדק, בהגרלת המגרשים המפורסמת[*]. מרן הרב הוסיף על תורתו את קומת תורת ארץ ישראל ונתעלה מעלה מעלה, ובמקביל אף אחוזת בית צמחה ופרחה, והפכה לתל אביב המתאחדת עם השכונות נווה צדק ונווה שלום הוותיקות ועם שכונות נוספות, ומביטה בגאון ובחמלה על הקהילה היהודית המתדלדלת ביפו.
למרות המתאם ההיסטורי, ההיכרות הוותיקה והקרבה הגיאוגרפית עד עלות הרב לירושלים, מעט, אם בכלל, נכתב עד עתה על מרקם היחס בין מרן הרב קוק לעיר תל אביב, לפרנסיה ולדַבָּריה, ואף על פי שמרן הרב היה זה שחזה את תפארתה של העיר ואף המריץ את דיזנגוף להקימה[*], על אף שמִתווה בניינה הראשוני של אחוזת בית לא היה בהכרח ברוח ישראל סבא[*]. את היחס המקרב קבע הרב, כנראה, מכמה מניעים: אמונה והשתדלות שהבניין קבוע והפגמים זמניים[*]; הערכה אישית למייסדי אחוזת בית שאת כולם הכיר הרב מרבנות יפו[*], שהיוותה המשך להערכתו את בעלי הבתים שהעלו אותו ארצה והכתירו אותו לרב עליהם[*]; וכמובן, גם מתוך הבנת הצורך של הישוב המתחדש בארץ במבנה התיישבותי שייסוד תל אביב הביא עימו[*].
אף אנשי יפו והעיר העברית הראשונה שצמחה לצידה השיבו מצידם אהבה למרן הרב. כותב ר' ישראל חבס ז"ל בשבועון 'היסוד'[*]:
השפעת רבינו בעשר שנות ישיבתו ביפו היתה גדולה מאד, כל אנשי היישוב החדש היו מעריצים אותו. החיים הדתיים ביפו והסביבה התגברו והלכו, וההשפעה עברה גם לתל אביב הצעירה שהתחילה אז להבנות...  גם ביפו היו אז חוגים שונים, חרדים קנאים וחפשים קיצונים, אבל אף אחד לא העיז למרר את לב הזהב של רבינו, פאר הישוב והדרו, המלא אהבה עצומה לכולם. גם בני הישוב החדש אשר עלו לארץ, לשם בניינה ופיתוחה, לא רצו בשום מקרה להעציב את האיש המסור בכל עומק נשמתו הגדולה לבנין ארץ הקודש... והרבה יותר מזה היה המצב של רבינו והשפעתו כל זמן ששכן כבוד בלב הישוב החדש.

אף עם עלות הרב ירושלימה לא ניתק החבל[*], ובכל עת המשיך הרב לעמוד על משמר העיר תל אביב[*]. חשוב לציין כי מעמדו של הרב בענייני תל אביב לא היה רק כשל צופה ומשגיח מרחוק; באיגרתו לוועד הנכבד לעירית תל אביב[*], בברכה על קבלת מעין חוק עזר עירוני בדבר קדושת השבת, אנו מוצאים את המשפט דלהלן:
ואם כי אמת הדבר שהביטוי 'קדושת השבת' מבלעדי התיבה 'הדתית' אינה מחסרת מאומה מכל תוכן המעשי והמוסרי… בכל זאת נצטערתי על ההשמטה הזאת אחרי שכבר הוכנסה מלה זו בהצעת הנוסחה עפ"י הסכמתי[*].

על פי דרכנו נמצאנו למדים שמעורבות מרן הרב בהחלטות הוועד - ולפחות באלו שהיו חשובות בעיניו - הגיעה עד כדי שותפות בקביעת נוסח הצעות החלטה טרם שתובאנה לפני הוועד להצבעה. משתי אגרות נוספות - אחת אל מרן הרב ואחת ממנו - ושמועדן הוא כחודשיים קודם לאגרת הנזכרת, אנו למדים כי ההתייעצות עם הרב עליה רומזת האגרת הנזכרת, שנתפרסמה בתמוז תרפ"ג, היתה, כנראה, עקב בקשת ועד העיר מהרב להשפיע על תושבי השכונות הסמוכות לתל אביב שיסכימו להסתפח ולהתאחד עם העיר, ותשובתו של הרב שכן ייעשה רק אם דרישותיו המוקדמות בעניין נוסחו של 'חוק השבת' בתל אביב תתקבלנה[*].

בי"ט אלול תרצ"ה התקיימה ישיבת אבל לזכרו של הרב קוק באולם ועד הקהילה של תל אביב. בהספדו הזכיר הרב עוזיאל[*] ש'בחדר זה שאנו מספידים עכשו את רבנו הקדוש, השתתף בחייו הרבה פעמים בישיבות לרגלי עניינים חשובים ומכריעים בחיי עמנו בארץ ישראל'. נמצאנו למדים שלא רק בענייני תחיית הרוח נשמעה דעתו של הרב בישיבות פרנסי תל אביב - אלא גם בעניינים שבבניין הארץ[*], ואף אחר עלות הרב ירושלימה - שהרי בית ועד הקהילה של תל אביב (העומד עד היום בשדרות רוטשילד מס' 42) הוקם רק בשנת 1924!

וכאן המקום להעלות את זכרם של רבניה של תל אביב. על היחס המיוחד שהיה לרב עם הרב שלמה אהרונסון זצ"ל שישב על כסאו כאב"ד יפו ניתן ללמוד ממכתב הברכה ששלח לו הרב לרגל היבחרו[*], שמלבד הברכה החמה שבו, והבעת התקווה ש'בשמחת ידידות נעבוד שכם אחד לטובת עם ה' ונחלתו', ניתן ללמוד ממנו שטרם המינוי נועצו אנשי יפו ברב, והוא שחיזק את ידיהם לבחור ברב אהרונסון. ביום כ' אדר ב תרצ"ה נפטר הרב אהרונסון, והרב, על אף המחלה הקשה שכבר קיננה בגופו, התאמץ ובא במיוחד לתל אביב להספידו[*].

עם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל היחסים היו עמוקים אף יותר[*]. באלול תרע"א נתמנה הרב עוזיאל מטעם הסולטן כחכם באשי ליישוב החדש, והרב עוזיאל בתבונתו ובענוותנותו הכיר במעלת הרב המכהן, והכריז בדרשת ההכתרה שנשא בשב"ק ו' מרחשון תרע"ב בביכנ"ס 'קהלת יעקב' ביפו כי יתחום את פעילותו  לשדה המדיני בלבד, וזאת כדי לא להסיג את גבולו של הרב קוק[*]. בפתיחת ההספד הקצר שנישא בישיבת האבל של ועד הקהילה של תל אביב, שממנו הובא כבר לעיל, אמר הרב עוזיאל עוד:
כשנקראתי בשנת תרע"א לכהן כרב ביפו נמשכתי אליו באהבה, בהערצה ובהוקרה. קבלתי ממנו הדרכה לא רק בענייני הלכה אלא גם בשאר העניינים. נהניתי ממנו עצה ותושיה, ובכל פעם שביקרתיו יצאתי ממנו מלא שפע. עכשיו אני קורא כתלמידו: 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'[*]!

בהספד שנדפס בכתובים באותה תקופה כותב הרב עוזיאל על הרב קוק דברי שבח מופלגים אף יותר[*]: "יחיד בדורו היה רבנו ומאורנו מרן הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל נשיא הרבנות הראשית לארץ הקודש, ולכן אין אנו מוצאים ביטוי מתאים והולם לעצם האבדה הגדולה שאבדה ארץ ישראל בפרט והיהדות בכללה במותו". ואין דעתו של הרב עוזיאל נחה עד שהוא ממשיך בתיאור דמותו של הרב, כפי שהכירה מהיכרותו האישית:
ברגעים אלה שאני מהרהר בזכרוני מתייצבת לפני כמו חיה דמותו הענקית. רואה אני את ענוותנותו המרובה ועמדתו התקיפה שאינה נרתעת מפני כל, בת צחוק של אהבה וענוה על שפתיו, עיניים נוצצות ובהירות חודרות למעמקי הנפש ושלהבות וזיקוקין דינורא יוצאין מפיו בזה אחר זה כשטף מים רבים, והנני עומד ועושה אזני כאפרכסת נדהם ומתפלא למשמע אזני ולמראה עיני... ובאמת הוא נדמה למלאך ה' צב-אות בכל הליכותיו, ומי יתן לנו תמורתו ומי יתן לנו חליפתו. חשך השמש בצהרים ובטל זיו החכמה.

הדברים מתאימים ליחסו של הרב אליו. בהסכמה לספר התשובות של הרב עוזיאל כתב הרב[*]:
...אשר מאז נתאגדנו יחד לעבוד עבודת הקודש שכם אחד, למשא עם ד' היושב על אדמת הקודש, גדלה ועצמה אהבת-אמונים המקשרת את נפשותינו בחיבת קודש של תורה ויראת ד' טהורה, באהבת אומן לחיבת ארץ קדשינו... ועבודת ידידי הנאמנה הנה לי תמיד למשיב נפש וששון לב...

אין ספק שאף למערכות היחסים של אמון, הערכה הדדית, ושיתוף פעולה שהיו בין הרב קוק לרב אהרונסון, ובמידה רבה אף יותר בינו לרב עוזיאל, היה תפקיד נכבד, אף כי לפעמים סמוי[*], בשמירת מעורבותו של הרב קוק והעצמתה בענייני הרוח והחומר של תל אביב.
גם את המשורר חיים נחמן ביאליק נכון להזכיר לענייננו. ודאי, שההיכרות הארוכה של הרב עם המשורר[*], והיחס המעריץ והחם של ביאליק אליו, עם השפעתו הרבה של ביאליק על תרבותה של תל אביב[*], הגבירו את השפעתו של הרב על העיר[*], ובהיזון חוזר גם דירבנו אותה.

[*]הקצבת שכר

כשנתבקש הרב להיות רבה של ירושלים נקבעה משכורתו על ידי ה'וועד הכללי' (הוא ועד כל הכוללים של ירושלים). בחודש אב תרפ"א נתעלה להיות רב ראשי לארץ ישראל, ואף על פי כן לא נתווסף ולא כלום למשכורתו: מממשלת המנדט הבריטי לא הסכים הרב לקבל מאום עד יום הסתלקותו כדי שלא יהיה תלוי בה, וכדי שגם ראשיה ידעו שאין הוא תלוי בהם[*], ואף מה'וועד הלאומי' (ה'ממשלה' של המדינה שבדרך) לא הסכים הרב לקבל שכר, ואף לא תמיכה לצורך טיפוליו הרפואיים בימי מחלתו האחרונה[*] - ומסתברים הדברים שהוא הדין והוא הטעם.
והנה, למרות שתושבי תל אביב ופרנסי העיר לא היו צריכים לתמוך ברב כלל - שהרי כבר מזמן פסקה כהונתו כרבה של יפו, ומשכורתו אמורה היתה להיות נקצבת מ'האורגאנים הטבעיים' שאף היו מוכנים לשלם אותה, אף על פי כן הרגישו פרנסי תל אביב מחויבות להקצות מכספי הציבור המצומצמים-תמיד קצבה קבועה להשלמת משכורתו של הרב[*], וזאת ללא הגבלת זמן[*]!
מכתב ועד הקהילה העברית של יפו ותל אביב מיום כ"ו לחודש אלול תרצ"ג מבשר למרן הרב[*]:
אנו שמחים להודיע לכ"ג שועד הקהלה הקציב לרשות כ"ג סך חמש עשרה לירות לחדש לשנת תרצ"ד, עד אשר יסודרו הענינים התקציביים של הרבנות הראשית לישראל.
ברגשי כבוד והערצה לכ"ג ובברכת שנה טובה, שנת חיים ושלום, שנת עליה בחמר ורוח.

וכמים הפנים לפנים: עם כל זהירותו הידועה והמפורסמת של מרן הרב בענייני ממון, ועם זהירותו מלקבל סיוע אף מהוועד הלאומי, לא מצא הרב שום חשש בקבלת ההקצבה שהוענקה לו מוועד קהילת תל אביב[*]! אמור מעתה, שבמכתב זה קיימת ראיה מובהקת לקשרים העמוקים שנטוו וטופחו בין הרב לתושבי תל אביב לאורך השנים, עד שנתו האחרונה בהאי עלמא[*].
[*]כתב הרב נריה זצ"ל[*]:
בחורף ההוא (=תרצ"ה) כבדה אותו עירית תל-אביב ותתארהו בתואר 'אזרח כבוד'. ויאמר הרב אל דיזנגוף, ראש העיריה: אינני מאוהבי התארים, אולם בשני תארים אני מתגאה, האחד - תואר הכהונה, והשני - תואר אזרח כבוד בעיר העברית שלנו… ויזכירהו דיזנגוף נשכחות ויאמר לו, כי הראשון אשר דבר אתו לפני שלושים שנה על הצורך לבנות עיר חדשה בישראל היה הרב!

[*] 

קדושת המחנה

כצפוי, אף בענייני קדושת המחנה ערב הרב קוק לענייני העיר תל אביב[*]. כבר בתאריך כ"ב באלול שנת תרע"ג[*] מחה מרן הרב בפני הועד הנכבד בתל אביב על שתיקת הוועד בנוגע להנהגה בלתי מוסרית של איזו מבנות תל אביב. כוונתו כנראה למה שנזכר בגליון 'המוריה' מס' 322 מיום כ' באלול באותה שנה (יומיים קודם למכתב הנזכר), שיש מנשות ישראל בתל אביב המטיילות בריש גלי עם מוסלמים ונוצרים[*].
כעבור עשרים שנה לפחות כותב מרן הרב לעיריית תל אביב[*]:
בידים רועדות הנני כותב דברי אלה אליכם. הגיעוני ידיעות בדבר פריצת גדר הבושה האנושית בקשר עם הרחיצה שעל שפת הים[*] בעיירתנו היקרה אשר עליה כבודנו וגאותינו… ובצדקה הסירו את ההפקרות המנוולת ממנו…

ובענין הקרנבל המדובר מביא ר' יוחנן ישמח ז"ל בספרו כרוזי ראי"ה מתוך הבטאון קול תורה מחודש טבת-שבט תר"ץ[*]:
מתוך הבולמוס של 'נהיה ככל הגויים' התחילו בשנים האחרונות לחקות בפורים את חג הקרניבל, וכמעשי הגרועים שבאו"ה נסדרו נשפי מסכות ובחירת מלכת היופי להתמרמרותם של כל חוגי היראים… בקשר עם זה נערך המכתב הבא לראש עירית תל אביב… ליד הדרת כבוד מר מ. דיזינגוף, ראש העיריה, שלום. הננו בזה מתכבדים להודיע לכ"ה שאנחנו מכירים את העניין שהנהיגו חלק מהצעירים לעשות בחירות בשם 'מלכת היופי' בימי הפורים שהוא לגמרי נגד רוח ישראל, תורתו ומוסרו, והוא מביא עלבון גדול על כללות הישוב באר"י בעיני כל ישראל ובעיני הטובים שבאוה"ע, ועושה אותנו לבוז ולקלסה, ומתעורר משטמה רבה עלינו בין יושבי הארץ, וביחוד בשנה הזאת אשר בעוה"ר לוקינו בה בכפלי כפלים. ע"כ אנחנו דורשים בכל תוקף בכח תוה"ק למנע את המנהג העלוב הזה… החותמים ברגשי כבוד: אברהם יצחק הכהן קוק; משה מרדכי עפשטיין; איסר זלמן מלצר[*]. המכתב הזה… פעל את פעולתו, ובתשובה שנתקבלה… מודיעים שמצד העיריה לא יתנו השתא יד לעריכת הקרניבל בחירת 'מלכת היופי'.

כותבת אחת מחוקרות התקופה[*]: 'הקרב על פורים החילוני במהדורתו הציונית הנזכרת הוכרע בניצחון המתנגדים, בהם הרב קוק והאורתודוקסיה הלא-ציונית... ב-1931 התקיים קרנבל פורים בלא מלכה רשמית'. צודקת הכותבת בתארה את סיום המאבק כניצחון, אם כי חלקי, של הרב, אך מכל המובא עד עתה ברור שניצחונו של הרב לא היה ניצחונם של ה'אדוקים מירושלים' - אלא ניצחונו של מי שגם היה שותף לייסודה של העיר, ואף היה שותף פעיל ותומך בבניינה, שלא בחסד בא אל הפרנסים אלא בזכות.

המודעה בישיבה
בפורים תר"ץ נפסקה, כאמור, התמיכה התקציבית של העירייה בטכס בחירת מלכת אסתר, ובפורים תרצ"א בוטל הטכס לחלוטין. המודעה שהוזכרה בראש המאמר נכתבה לקראת פורים תרצ"ב. יתכן שיש קשר בין הדברים: כל עוד נתקיים טכס בחירת מלכת אסתר לא התעורר החשש שבחור מהישיבה יציג כף רגלו בקרנבל התל אביבי; אך למן הרגע שפסגת הקרנבל נגדעה, ועמה פריצת הצניעות שנלוותה לה, גבר החשש שסקרנותו של אי-מי מתלמידי הישיבה תגבר לחזות בפלא הקרנבל המושך אליו רבבות, אף על פי שגם במתכונתו ה'צנועה' לא היה הקרנבל אירוע הולם את תוכנם של חיי התורה. יתכן גם שמאן-דהוא עלול היה לדייק מן העובדה שמאבק הרבנים התמקד בטכס בחירת 'מלכת אסתר' שכלל אירועי הקרנבל כשרים וראויים, ויתכן גם שעצם המאבק סביב קיומו של הטכס, מאבק שמרן הרב נטל בו חלק פעיל, עורר הדים באולמה של הישיבה, והעיר את יצר הסקרנות הטבעית בלבו של בחור ישיבה זה או אחר להצטרף לרבבות הצופים, כדי להבין ולחזות בעצמו על מה ולמה יצא הקצף. על כן נתלתה המודעה לקראת פורים תרצ"ב להזהיר את התלמידים מלנסוע תל אביבה בימי הפורים באזהרה חמורה וגורפת בניסוחה, שרק משום כבודה של העיר תל אביב, ולמניעת קטרוג עליה ועל יושביה, נחתמה בלשון המרמזת על תכליתה, אך בלא לפרש.
אמנם, יש לשים לב שהאיסור שהטיל הרב על תלמידיו לנסוע לתל אביב בימי הפורים הוא לכל צורך שהוא. כנראה חשש הרב שנוכחותו של בן תורה בקהל – ואפילו ייקלע אליו במקרה, ואפילו לא יצפה כלל בחגיגות - תיתן מעין 'הכשר' לקרנבל, ותשים ללעג את טיעוני הרבנים בדבר כיעורו.

[*] 

מכתבי הרב אל פרנסי רחובות ופתח תקווה

בתאריך י' אדר תרס"ו שלח מרן הרב מכתב לוועד המושבה רחובות[*]:
אבן מעמסה מונחת על לבבי, אומר לנפשי אשיחה מעט וירוח לי. הידיעה קיבלתי זה לא כבר, שעושים הכנה במושבה לתיאטר בימי פורים הבע"ל. האמת אגיד לכבודם, אחי היקרים, שכרעם בגלגל הלמו הדברים הללו את מוחי ולבבי. כמעט שאיני מאמין אם יש בהם אמת ממשית. היתכן הדבר… שבעת כזאת, שדמי רבבות אחינו האהובים, שנשפכו כמים ברחבות ובשוקים, עוד טרם הודחו מבית מטבחם[*]… ולא נדע בושת להראות לכל העולם שהננו אכזרים יותר מיענים במדבר, ובמנוחת לבב נתקבץ יחד ונתענג על מחזה של תיאטראות... גם המה אקוה ישובו ונחמו, ולא ידאיבו את לבב אחינו המתמוגגים ביגונם בעת צרה ליעקב[*]....

הסיכוי שמחזה תיאטר שיועלה בחג הפורים על במה במושבה קטנה בפלסטינה ימצא מקום כה משמעותי בעיתונות המופצת בעולם, עד כדי חילול כבוד עם ישראל לעיני העמים והדאבת לבבות הפליטים הנותרים מהפוגרום, לא נראה גדול. ודאי שהרב התנגד להצגת התיאטרון במושבה רחובות לא רק בגלל הטעם הגלוי, אלא גם - ובעיקר - בגלל טעם אחר[*]. אשר על כן, כנראה, הוסיף הרב בסיום האגרת לועד המושבה משפט נוסף:
'אשר על אחת כמדקרות חרב יחשב לו (=ליעקב, כלומר לעם ישראל) עכשו ביותר קול המולה של חבר עליזים בהיותה שלא כרוח ישראל ולא כדת של תורה'.

שנה וחצי אחר כך - ביום ד' תשרי תרס"ח - כותב הרב לוועד פתח תקוה[*]:
ההנהגות הטיאטרליות ביחש להמדות הטובות והקדושות שבהן יתפאר ישראל לנצח הנן בודאי למטה מכל בקורת, ביחוד כפי מה שנוהגים המשחקים וקהל המתענגים עליהם באופן גס ופרוע... ובזה מתחלל שם א"י לדאבון לב כל אוהביה באמת. הערה זו היא אמיתית בכל הזמנים, ומה נאמר לעת צרה ליעקב כעת הזאת, איך אפשר לשבת בסוד משחקים ולעלוז בשעה שדמי ישראל נשפכים בחוצות ובשוקים.

והנה, דבר פלא; שלוש אגרות של מרן הרב לפנינו: שתיים בעניין הצורך לצמצם את חגיגות פורים שלא נערכו באופן הראוי[*], ואגרת אחת בנוגע לתיאטרון חופשי באופן כללי[*]. שלוש האגרות נכתבו לאחר מאורעות דמים שהותירו חותם בל יימחה, האיגרות המוקדמות נכתבו לאחר פרעות קישינב, והאיגרת המאוחרת נכתבה חצי שנה בלבד לאחר פרעות תרפ"ט. אין ספק שפריצת גדרי הצניעות בתהלוכת הקרנבל בתל אביב היתה חמורה הרבה יותר מפריצתה ב'תיאטר' של בני המושבה רחובות או בתיאטרון של פתח תקווה, ואף מספר השותפים לפריצה צניעותית זו היה מרובה ממספר כל בני רחובות ופתח תקווה גם יחד בשנת תרס"ח.... ולמרות זאת: סגנון האגרת הראשונה הוא של 'דאגה בלב איש ישיחנה', הנימוק העיקרי לבקשה הוא הסולידאריות הנתבעת מבני רחובות עם הקרבנות היהודיים ברוסיה ולא פריצת גדר הצניעות, והמבוקש הוא ביטול כל מעשי התיאטר ברחובות. מאידך גיסא, הבקשה המועלית באגרת האחרונה היא בסגנון תקיף של דרישה מוחלטת, אך הבקשה מצומצמת - היא דורשת ותובעת אך ורק את ביטול טכס בחירת מלכת אסתר ולא את ביטול כל הקרנבל, ואף לשם בקשה 'צנועה' זו אין הרב מעלה את נימוק הסולידאריות שהיה, כאמור, הנימוק המרכזי באגרת שנשלחה לוועד מושבת רחובות (והוא הנימוק השלישי משלוש הנימוקים שנקט הרב באגרת שנשלחה לבני פ"ת). הרי אם נדוק נמצא שאמנם אף האיגרת המאוחרת לבני תל אביב מבוססת על טעם משולש כאגרת לבני פתח תקווה, אך הסולידאריות עם הקרבנות כלל אינה רכיב בהם:קרבנות המאורעות נזכרים, אמנם, לקראת הסיום ברמז וכבדרך אגב ('וביחוד בשנה הזאת אשר בעוה"ר לוקינו בה בכפלי כפלים'), אך לא לחיזוק טעם המבוסס על סולידריות - טעם שכאמור כלל לא נזכר במכתב זה - אלא לחיזוק טעם המבוסס על החשש להתגברות שפיכות הדמים בשל המשטמה שהטכס יעורר! ההסבר המתבקש הוא, שלמרות הנסיבות הזהות - הרי שסגנונה של כל אגרת והנימוקים הנזכרים בה הותאמו לציבור המקבלים, בתקווה שבכך תושג מטרתה[*].

התיאטרון בראשון לציון ובלונדון

באגרות הראי"ה חלק א אגרת קטז נדפסה אגרתו של הרב לוועד ראשון לציון:
היום החרידה אותי השמועה, שנועזו איזה יחידים פועלים לחלל שבת בפרהסיה באופן מדאיב באמצע היום במושבה במלאכות להכנת תיאטרון. את האש, הבוערת בעמק פצע נשמתי משמועות כמו אלה, לא אוכל, אחי האהובים, למסור לכם על גליונות… חובת הועד היא להגן בעד כבוד קדושת אה"ק וכבוד האומה, שלא יתחלל שם שמים, וככל אשר תשיג ידו ייסר למשפט את מחללי הש"ק.

האגרת אינה ממוענת לפועלים מחללי השבת, אלא רק לוועד המושבה. גם ממנו אין הרב מבקש למנוע את הצגת התיאטרון - אלא רק את חילול השבת. נראה, שמבני ראשון לציון לא הרשה הרב לעצמו לבקש את שביקש מבני רחובות, פתח תקוה ותל אביב - יהיה הטעם לכך אשר יהיה[*], לכן הסתפק בדרישה להימנע ולמנוע את ההכנות בחילול השבת.[*] על זו הדרך יש, כנראה, להבין גם את אגרת תשפ"ב מו' אלול תרע"ו (אגרות ג) בה גם הצטמצם הרב לחשש חילול השבת בלבד[*]:
נתבקשתי מועד התמיכה בלונדון, לדבר באסיפתם... אבל מסופקני אם אוכל למלא המבוקש, מפני שמקום האסיפה הוא בבית תיאטר עברי, שכמובן הוא פתוח בעוה"ר גם בימי ש"ק.

סיכום
כשיצא האדר"ת מרבנות פוניבז' ועבר לרבנות מיר הציע לבני העיר שיכתירו במקומו את מרן הרב, וכך אמר להם: 'אני מעיד לכם, שאע"פ שהוא איש קדוש - עם כל זאת יוכל להחזיק מעמד ברבנות לא פחות ממני'[*]. כלומר, אף על פי שהרב קדוש ופרוש, מסוגל מרן הרב גם להיות מעורב בדעת עם הבריות כנדרש לשם הנהגה נבונה ונכונה של הרבנות. המקורות המובאים במאמר זה מזמנים לנו הצצה לקצות הנהגות הרבנות של הרב: הננו רשאים לנחש שלו היו הדברים תלויים ברב היו מבוטלים כל מעשי התיאטרון הפרוץ[*], ואף על פי כן בתקופות שונות ולקהלים שונים פונה הרב באותה סוגיא בסגנון שונה ובדרישות אחרות.

דומני שיש במובא לפנינו כדי ללמד אף על יותר מכך. הקרבה לא קטנה נדרשה מפרנסי תל אביב לקבל את בקשת הרב קוק לבטל את טכס הכתרת מלכת אסתר שהיה כבר כמה שנים חלק מן העדלאידע. לא רק הפסד ממון רב היה צפוי להיגרם מביטול הטכס, אלא שהיה להם לצפות גם לביקורת חריפה בדעת הקהל המקומי שתפיסת עולמו של הרב קוק היתה זרה לו, ואף היכרותו עם הרב קוק היושב בירושלים היתה קלושה. אף על פי כן, משעמדה בקשת הרב קוק על המאזניים היה ברור לפרנסי תל אביב לאן יש להטות את הכף. הדעת נותנת שלא מתוך גדלותו בתורה זכה הרב קוק למעמד זה בעיני הפרנסים, אנשים מעולם המסחר והמעשה שזיקתם לתורה ולמצוות קלושה, אלא מתוך נקיות דעתו בכלל ובענייני ממון בפרט, תרומיות מידותיו, אהבת ישראל שבו, ומסירות נפשו לכל יהודי - תכונות שהרב נודע בהם עוד מימיו ברבנות יפו.

אם נדבוק בדרכיו - אולי נזכה גם אנחנו ומנהיגינו לאוזן קשבת יותר אצל פרנסי הקהל והמדינה...