הרב יעקב קאפל רייניץ
לשון 'עשייה' בתורה שלא כפשוטה
הקדמה
א. יחוס המעשה למצווה לעשותו
ב. 'עשייה' כתיקון והכנה
ג. 'עשיה' בפעולה הנעשית מאליה
ד. לשון 'עשיה' בשב ואל תעשה
ה. 'כאילו עשאה'
סיכום
הקדמה
לשון 'עשייה' שלא כפשוטה מצאנו בחמישה אופנים: א. יחוס המעשה לַמְצַוֶה לעשותו ולא למי שעשה אותו בפועל; ב. כינוי התִיקון וההכנה למעשה 'עשייה' כאילו היה מדובר בעשיית המעשה עצמו; ג. פעולה שנעשית מאליה ובכל זאת נחשב כאילו עשאוה; ד. 'שב ואל תעשה' שנחשב כמעשה; ה. פעולה שאינה 'עשייה' ובכל זאת נקראת עשייה, כאילו עשה אותה העושה. חלק מן הלשונות מתפרשות בכמה אופנים, לעיתים אף ע"י אותו מפרש.
א. יחוס המעשה למצווה לעשותו
על תופעת ייחוס המעשה למצווה, למרות שלא הוא עשה אותו בפועל, העמיד אותנו הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית לז, כה):
וכל מעשה בכתוב, פעם יספר אותו במושל הַמְצַוֶה בו [המצווה לאחרים] ופעם בשליח שיעשנו בידיו [המוציא לפועל את השליחות], כענין שנאמר (דברים יא, ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה [ה' ציוה למשה לעשות], וכתוב אחר אומר (שם לד, יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל [בשליחותו של ה'][1]. וכן אמר (מל"א ז, נא) וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה', וחירם עשאה, כדכתיב (שם ז, יד) וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ. וביוסף עצמו אמר (להלן לט, כב) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם [האסירים] הוּא הָיָה עֹשֶׂה, נותן המעשה לשנים, למְצַוֶה בו ולעושה אותו[2].
וכ"כ בספר הכתב והקבלה:
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (שמות לא, יז), ר"ל בהמשך זמן ששת ימים השפיע הוא ית' כח העשיה להתנועע ולהוציא את כל הנבראים שהיו מושפעים בכח החומר הראשון. ולפי שיציאת הנבראים מן החומר הראשון לא הייתה רק מרצון ציוויו ית', נתיחסה פעולת הבריאה אליו ית' ונאמר עשה ה', כי בכל הפעולות, אף הנעשות ע"י אמצעי, מיחסים אותה אל המסבב אותה בציוויו, כמו וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית יח, ח) הנאמר באברהם, אף שלא נעשה ממנו בעצמו רק ע"י נערו, ככתוב (בפסוק הקודם) וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, וכן ביוסף וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה, כתרגומו [במימריה הוה מתעבד], הוא היה מפקד לעשות.
ב. 'עשייה' כתיקון והכנה
בארבעה מקומות מצאנו בפירוש רש"י שמפרש "עשה" במובן תיקון והכנה, ואלו הם:
- א. וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ (בראשית א, ז). תקנו על עמדו, והוא עשייתו[3], כמו וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כא, יב).
- ב. ויַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ (בראשית א, כה). ויעש. תקנם בצביונם ובקומתן.
- ג. וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה (שם יח, ח). אשר תקן, קמא קמא שתיקן וכו'.
- ד. וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ (שמ"ב יט, כה). ולא עשה רגליו לשון תיקון הוא, העברת שער שבין הרגלים.
וכן ברמב"ן על 'ועשתה את צפרניה' הנ"ל:
והמפרשים אמרו כי טעם עשיה תיקון, וכן וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ (בראשית יח, ז). וכך פירש הכתוב "אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, יב), וטעם אשר עשה משה שהכין[4] והראה לעיני כל העם, כלשון וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן[5] (בראשית יב, ה), וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ (שם יח, יז), לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה, טו), כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול רק הכין אותם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל.
וכן פירש ראב"ע את הכתוב (שמות לא, טז) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת", כמו וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ [לשון תיקון]. ובפירושו לתהלים (טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם. עושה אלה כולל מצות עשה ומצות לא תעשה, כמו לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כי הטעם כדרך תיקון, כמו וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. עכ"ל. וע"ע ברד"ק שרש עשה.
וכך פירש ב"אור החיים" את הפסוק (במדבר לא, טז) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת":
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יא, ח) אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה הרי ישראל וכו'. עד כאן. הנה כי השבת חסר פרט מפרטי השלימות, ותיקונו הוא על ידי שישמרו ישראל, והוא אמרו "ושמרו בני ישראל את השבת", מה טעם, "לעשות את השבת", לשון תיקון, שבזה יתקיים מעשהו של שבת, ונמצא לו בן זוג.
ג. 'עשיה' בפעולה הנעשית מאליה
וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כא, יב) פירש"י : "תגדלם כדי שתתנוול" (לפי רבי עקיבא בספרי, וכן תרגם אונקלוס, וראה במפרשי רש"י. אך עיין ברמב"ן שמפרש 'ועשתה' תקצצם, כדעת רבי אליעזר). אע"פ שהן גדֵלים מעצמן, מייחס הכתוב את הגדילה לה. "ויקרא הכתוב הקציצה עשייה, בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם" (רמב"ן שם. ויש להסמיך לזה מ"ש [סוכה יא, א] קציצתן זו היא עשייתן).
"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים", ר"ל שתגדל התבואה בכמות כזאת שתספיק לשלוש השנים, "כי הצמיחה תקרא עשייה" (רמב"ן שם). ועיי"ש שמשווה ל "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" אליבא דר"ע.
ד. לשון 'עשיה' בשב ואל תעשה
על משמעות הפוכה זו של עשיה למדנו מדברי בעל 'אורח חיים' על הפסוק וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת (שמות לא, טז):
עוד ירצה לומר כי משונית שמירה זו מכל שאר שמירות המצות, כי שמירה זו נחשבת בגדר עשיה, והוא אומרו ושמרו לעשות, הרי שלך לפניך שקורא לשמירה עשיה. ואולי כי הטעם הוא ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו (קידושין לט, ב) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה בגמרא בבאה עבירה לידו ולא עבר. עד כאן. וכמו כן ביום המקודש אין לך באה עבירה לידו של מלאכות כזה, כי בכל עת מזדמנים לפניו מלאכות הרבה מהארבעים ותולדותיהם, בפרטי המחובר ובפרטי הבישול ובפרטי מקח וממכר שהאדם רגיל בהם כל היום ומזדמנים באין מספר, והוא נשמר מהם, לזה יחשב להם כעושה מצוה.
כיוצא בזה מובא בספר "דברי דוד" לט"ז בשם אחיו הגאון מו"ה יצחק הלוי ז"ל "שאמר רמז לזה ["דהמנוחה נמי איקרי מלאכה"] בפסוק (בראשית ב, ג) "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת", דהכי קאמר, גם ביום השביעי לא שבת ממלאכה אלא "לעשות", כלומר מלאכה של עשיה שבת ממנה, אבל מלאכה של מנוחה לא שבת ממנה אלא היתה גם ביום השביעי". וכן הוא בפירש"י (קהלת א, ב) שבעת הבלים כנגד מעשה שבעת ימי בראשית. על פי דברי נגידים אלה יתפרשו גם הפסוקים (דברים כד, כ-כב): "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ... כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה'.
ה. 'כאילו עשאה'
בגמ' סנהדרין (צט, ב) דרשו כמה וכמה מקראות על דרך "כאילו עשאה", ואלו הן:
אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו[6], שנאמר (בראשית יב, ה) וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן [דמתרגמינן דשיעבדו לאורייתא בחרן. וקרי ליה עשייה. רש"י].
רבי אלעזר אומר כאילו עשאן לדבר תורה [לאותו דבר מצוה. רש"י], שנאמר (דברים כט, ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם[7].
רבא אמר כאילו עשאה לעצמו, שנאמר ועשיתם אותם, אל תקרי "אותם" אלא "אתם"[8]. וכן הוא בתנחומא (כי תבוא א): אמר רבי יוחנן כל העושה תורה לאמיתה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשה את עצמו, שנאמר (דברים ד, יד) וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. "לעשות אותם" לא נאמר אלא "לעשותכם אותם", מכאן שמעליו עליו כאילו הוא עשה וברא את עצמו.
ובמדרש (ב"ר לט, יד)9: אמר רבי אלעזר בר זימרא, אם מתכנסין כל באי בעולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה, ואת אמר (בראשית יב, ה) " וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ"? אלא אלו הגרים שגיירו, ואם כן שגיירו למה אמר "עשו", אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגוי ומגיירו כאילו בראו [ובפירש"י: 'כאילו עשאום'[9], ונקט לשון הכתוב "אשר עשו"].
בתורה תמימה (שם אות יא) מעיר בשולי המדרש: "ועדיין צריך ביאור למה לא אמר "אשר בראו"[10]? ואפשר לומר משום דלשון "עשו" מורה בעלמא על תיקון הדבר וכו', ולכן תפס כאן לשון עשייה שכולל גם ענין תיקון, והיינו שמקודם לא היו מתוקנים והם תקנום, וזה יותר מכוון מלשון בריאה שיונח רק על יש מאין. ודו"ק. ואכן כך פירש הרמב"ן (בשם "המפרשים") לעיל סעיף ב בכוללו את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" בתוך הני שפירושם עשייה ותיקון.
סיכום
[[הפועל 'לעשות' מופיע בתנ"ך אלפי פעמים, ולעיתים קרובות אין פירושו לגמרי כמשמעו. מצאנו כאן חמישה סוגים של משמעים שבהם נאמר על דבר שהוא נעשה או שעושים אותו - ואין הדברים לגמרי כפשטם....