המעין - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½

חזרה למאמרי המעין

תפילה על אחרים שיחזרו בתשובה

ישראל איסר צבי הרצג
תפילה על אחרים שיחזרו בתשובה
הגמרא בברכות דף י, א מספרת את המעשה הידוע על רבי מאיר ואשתו ברוריה:
הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו, מאי דעתך, משום דכתיב יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים - חטאים כתיב; ועוד, שפיל לסיפיה דקרא, ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם. אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה.

והמהרש"א מקשה שם:
...לבקש רחמים על חברו להחזירו בתשובה מה יועיל בקשתו, הא אמרינן (לקמן לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ושאנו מתפללים 'והחזירנו בתשובה שלימה' כו' לא קשה כל כך, כיון שהוא כולל את עצמו. ויש ליישב. וק"ל.

הרב משה פיינשטיין מביא את קושית המהרש"א[2], ומתרץ: "צריך לומר שהתפילה היתה שלא יהא להם ניסיונות וממילא ישובו, שלא היו חוטאים אלא מחוסר פרנסה וכדומה. וגם שייך להתפלל שהשי"ת יזמין להם שישמעו דברי מוסר מאנשים צדיקים וישובו על ידי זה בתשובה"[2].

בתוך התשובה הרב פיינשטיין כותב:
ומה שתירץ [הרב גרינבלט]... דאולי ע"י תפלת האדם אין זה נקרא בידי שמים, הנה הוא דוחק גדול, ולא מסתבר זה כלל, דהא התפללה שהשי"ת יעשה שישובו בתשובה, וזה הא תמוה מאחר דהוא [=התשובה לפי שיטת הרב גרינבלט] בידי אדם.

אמנם כתירוצו של הרב גרינבלט מצאנו בגליונות החומש של החזון איש שנדפסו בסוף חלק או"ח (עמ' 516):
דברים ה' כ"ו מי יתן וגו'. המקום ב"ה מניח את הבחירה ביד האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו ית' בין בכפיה בין בפיתוי, ולא הוי ביטול הבחירה כיון דהמעשה עושה בבחירה, וכל ישראל כאיש אחד. והיינו מי יתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב כל העם לעבודתו ית'. אבל המקום ב"ה אינו נותן בלבם את הקירוב, דא"כ לא יתיחס הדבר לברואיו. אמנם אם יש מתפלל לפניו ית' על הקירוב ותפלתו נשמעת, (ו)מתייחס הקירוב שעושה הקב"ה לברואיו, כיון שנעשה ע"י תפלת נברא. והיינו דאמרו ע"ז ה' א' היה להם לומר אתה תן, ור"ל ועי"ז היה אפשר לו להקב"ה לעשות הקירוב כיון שהוא ע"פ תפלתם[3].

כשיטת החזון איש מצאנו גם בספר חסידים סי' עו: "אל תעניש ישראל ואל תקללו, אך תתפלל עליו שישלים הקב"ה לבו ויחזירהו למוטב".
ואם נתבונן נמצא שהמשנה במסכת מדות פ"ב מ"ב כבר נוגעת למעשה במחלוקת החזון איש והאגרות משה:
כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שארעו דבר שהוא מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל, השוכן בבית הזה ינחמך; שאני מנודה, השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך; דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי, עשיתן כאילו עברו עליו את הדין. אלא, השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך.

בהנחה שהמשנה זו נשנית לפני הספור של 'הנהו בריוני' שארע לר"מ ולברוריה אשתו, יש לומר שרבי מאיר לשיטתו שלא רצה להתפלל שאחרים יעשו תשובה. ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת החזון איש בין מדברי רבי מאיר ובין מדברי רבי יוסי, שלפי שניהם אפשר להתפלל על כך שאחרים יעשו דבר מסוים למרות בחירתם החופשית אם לעשותו או לא, ורבי יוסי אף סובר בפירוש שאפשר להתפלל שאחרים ישובו בתשובה!
ולפי האגרות משה לכאורה צריך לומר שאין כוונת התפלה אלא שהקב"ה יסדר את התנאים הנדרשים שבית הדין יבחרו מרצונם להתיר את הנידוי, או שהמנודה יבחר מרצונו לציית לדברי בית הדין.
קשה להכריע במחלוקת זו, שנוגעת לכוונה הרצויה בכל תפילת עמידה בתיבות 'והחזירנו בתשובה שלמה לפניך' בצד שמתייחס לאחרים. בכל מקרה צריך להתפלל מעומק הלב שישובו כל אחינו בתשובה, בין אם ישירות ע"י סייעתא דשמיא לכך כשיטת החזו"א, ובין אם בעקיפין ע"י שייפגשו החוטאים באנשים באמצעים ובנסיבות שיקלו עליהם את חזרתם בתשובה בעז"ה.