המעין - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½
חזרה למאמרי המעין
על כתיבת 'העמק דבר' ועל פירוש 'חסידיך'
בגיליון 201 עמ' 94-95 כתב רא"מ גלנצר על קושי בפירוש הנצי"ב על התורה שהובא לידיעת עורכי המהדורה החדשה של 'העמק דבר', וסופם של דברים שהעורכים הסתמכו על פתקה בכתב ידו של הנצי"ב שתוכנה כלל לא היה ברור כדי להשמיט את אותו פירוש מוקשה. לדעתי, כל צורת הטיפול באותו פירוש היתה רשלנית. אך בטרם ניגע בפירוש עצמו, חובה להקדים הסבר לתהליך עריכתו של פירוש 'העמק דבר'.
הפירוש נכתב בארבעה שלבים: א. הכתיבה הראשונית. ב. ההכנה לדפוס. ג. הערות שנוספו לנצי"ב במהלך השנים. ד. הכנה לדפוס נוסף.
ואפרט: פירוש העמק דבר נכתב ע"י הנצי"ב ע"פ שיעורו היומי בישיבת וולוז'ין, כפי שהוא מעיד בעצמו: "וזכות הרבים עמדה לי שפירשתי בכל יום הפרשה לפני היושבים לפני ה' בית התלמוד עץ חיים אשר נטע אביר הרועים הגאון מוהר"ח [=מורנו הרב ר' חיים] זצ"ל". גם ר' ברוך עפשטיין, אחיינו של הנצי"ב, הזכיר כבדרך אגב: "אחר תפילת שחרית, ואחר שהגיד 'שיעור' פרשה חומש מסדר פרשיות השבוע, כדרכו יום יום...", ותלמיד ישיבת וולוז'ין באותם ימים מספר כי: "בוולוז'ין היה נהוג ללמוד גם חומש... יום יום אחרי תפילת שחרית היה הנצי"ב בכבודו ובעצמו מסביר לתלמידיו, שנתאספו סביב לשולחנו, פרק בפרשת השבוע". מעניין להשוות שיעור זה לשיעור שהעביר הנצי"ב בגמרא: "השיעור היה מין עבודת-הקודש, וראש הישיבה היה בבחינת כהן-גדול. הזמן היה תמיד קבוע ועומד. נכנס ראש הישיבה, היו הכל קמים לכבודו... היו כולם יושבים בשקט ובמנוחה, אזניהם קשובות עד תום השיעור; וראש הישיבה היה יוצא מתוך חשיבות כמו שנכנס". סביר כי שיעור פרשת השבוע שהעביר הנצי"ב מדי יום, היה קיים במשך עשרות שנים, בטרם הועלו דברים מתוכו על הכתב ע"י הנצי"ב.
רק בשנת תרל"ט לערך החל הנצי"ב להפוך את השיעורים שמסר בעל פה לפירוש סָדור וערוך. אחת הנקודות המאפיינות שלב זה הוא איתור המקורות לחידושיו. כלומר, מטבע הדברים בשיעור הנמסר בע"פ ניתן למסור שמועות ששמע מוסר השיעור מאחרים, או לציין חידוש ללא מקור, אם מתוך חוסר ידיעה ושכחה ואם בכוונת מכוון. בהקדמתו ציין הנצי"ב: "ואם עפ"י מקרה מצאתי כדברי בספר אחר, לא החדלתי ע"פ רוב לציין שמצאתי בזה הספר". ואכן אנו מוצאים הערות בסוף פירוש כזה או אחר של הנצי"ב (לעיתים בסוגריים עגולים או מרובעים) "אח"כ ראיתי בספר... שכתב כן", כמו גם ציונים סתמיים: "זה מצאתי" או "שמעתי".
כאמור, הנצי"ב העלה על הכתב גם חידושים ששמע באוזניו ולא היו כתובים בספרים. השפעתם של כל אלה על אחידות החיבור גדולה. ניתן להבחין בכך מתוך השוואה בין 'העמק דבר' לחיבור אחר של הנצי"ב שהודפס שבע שנים מאוחר יותר המצטיין בקוהורנטיות שלו – 'מטיב שיר' על שיר השירים, המכונה ע"י הנצי"ב גם בשם 'רִנה של תורה'.
המשותף לשני השלבים הראשונים שתיארנו זה עתה, הוא שכל מה שהוכן אכן הודפס בספרי 'העמק דבר', שנדפסו בווילנה תרל"ט-תר"ם. אך "בשעה שכל תלמיד החכמים שבדור ישבו ונהנו מהחומש התורני "העמק דבר", הוסיף הוא, המחבר, לשבת על האובניים. איננו מחבר במובן של שם התואר, אלא במובן של בינוני פועל. כאילו עוד לא ראה הספר אור. ממשיך ומוסיף – לבינה ללבינה ואריח לאריח. הפרוציס של הבנין עדיין בעצם תוקפו. הארמון עוד לא על משפטו יושב. זקוק הוא ל"תוספת השפעה"...". ואכן הנצי"ב המשיך לחדש בפירושו לתורה. הוא סיפר כי "נכספתי מאוד לשוב ולהדפיס החומשים עם העמק דבר, כי רבים מבקשים אותם ממני, וגם יש לי הוספות הרבה, אבל אין לי עצה להשיג הוצאות הדפסה". את ההוספות שהיו לו כתב הנצי"ב על גבי העותק היחיד שהיה בידו, והערות אלה מצאו את מקומן בהדפסה השניה של העמק דבר. הדפסה זו בוצעה על ידי בנו, ר' מאיר בר אילן-ברלין רק שנים רבות מאוחר יותר – בירושלים תפרח"י (-תרצ"ח). הערות אלה נוספו כנספח בסופו של כל חומש, בסה"כ כאלף חמש מאות הוספות.
אך נראה שבשנת תרנ"ב – לאחר סגירת ישיבת וולוז'ין – כשהכין הנצי"ב את ספרו לדפוס מחדש, היו בידיו גליונות אחרים נוסף לעותק שבידו. הרב א"ד רבינוביץ-תאומים (האדר"ת) מספר כי "העירותיו [את הנצי"ב] כמה דברים בביא[ו]רו על התורה שהיה מגיהו להדפיסו מחדש". חידושים אלה לא הודפסו במהדורת תפרח"י, וגורלם היה להמתין שנים ארוכות, עד שצאצאיו של הנצי"ב הואילו להכין את 'העמק דבר' להדפסה מחודשת (ירושלים תשנ"ט). בהדפסה זו הם שילבו הן את ההערות שנוספו במהדורת תפרח"י, והן את הערות שהיו בידם בכתב יד.
אלא שנראה שהצאצאים עשו בשל הנצי"ב כבשלהם; כך קרה שהוספה של הנצי"ב שלא מצאה חן בעיניהם הושמטה לחלוטין! באחת ההוספות במהדורת תפרח"י מביא הנצי"ב ראיה ארכיאולוגית מתוך מאמר מחקרי שנדפס ב'הצפירה'. כך היא לשונו: "ונהר מצרים אינו כעת בעולם, אלא שהיה אז נהר מפסיק שם. כ"ה [=כן הובא] בצפירה תרמ"ב נומר 32 בשם לוחות חרטומי מצרים". כותב המאמר שממנו הביא הנצי"ב ראיה, הוא לא אחר מאשר נחום סוקולוב. במאמר הנ"ל, שנתפרסם בסדרת המשכים, הוא נעזר בידיעות ההיסטוריה והארכיאולוגיה של מצרים להוכחת דברי ספר בראשית והבנתו, ומביא חוקרים ונסמך או מתפלמס עמם. ובקטע הרלוונטי, אליו הפנה הנצי"ב, כותב סוקולוב:
המקרא הקצר 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת', אשר לא מצאו בו המפרשים ידיהם ורגליהם, נתבאר בביאור מספיק ע"י לוחות החרטומים סיפורי נצחונות המלך תותמס (לעפסיוס דענקמאלער III 31) כי הנהר ההוא איננו היאור הנודע, אך פלג מים אשר הגביל בין מצרים ובין כנען בעת ההיא...
נראה כי עורכי המהדורה החדשה נרתעו מהאפשרות שייוודע לציבור שלא זו בלבד שהנצי"ב מסתמך בפירושו על ממצא ארכיאולוגי - אלא אפילו על כתביו של נחום סוקולוב, לימים מראשי הציונות; לכן עורכי המהדורה השמיטו את המשפט הנ"ל.
אמנם היות שמאז הדפסתו הראשונה של 'העמק דבר' בשנים תרל"ט-תר"ם עד הדפסת המהדורה השניה בשנת תרצ"ח עבר למעלה מיובל שנים (!), יתכן מאוד שהמהדורה הנוספת של ההוספות שכתב הנצי"ב אכן נכתבה בגליונות נפרדים ולא הגיע לידי הרב בר אילן, ורק המהדורה הראשונה של הוספותיו שנכתבה על העותק הבודד שהיה ברשותו היתה בשימוש ר"מ בר אילן לצורך הכנת המהדורה השניה. כך גם נראה מהשוואת הגרסאות השונות והשינויים הקלים בהוספות. כיון שלטענת עורכי מהדורת ירושלים תשנ"ט "במהדורה זו באו כל ההוספות והתיקונים שעל גליוני חומש מרן הנצי"ב זיע"א אשר הגיה בכתי"ק, וגם מכת"י העתקה של ההוספות והתיקונים משולבים להפירוש" (כפי שהיא מופיעה בפתיחה לכל חומש במהדורתם. ההדגשות לא במקור), ניתן לכאורה לומר שהשמטת החידוש הנ"ל נעשתה ע"י הנצי"ב עצמו, בהנחה שהתוספת אכן חסרה בגיליונות שכתב הנצי"ב.
* * *
עד כאן ביחס למהדורות השונות וההוספות עליהן, מכאן נפנה את הדגש להערתו של ר' אברהם מאיר גלנצר, שהתייחס להשמטת הפירוש על 'לאיש חסידֶךָ' בדברים לג, ח.
רא"מ גלנצר סיפר שהסב את תשומת ר' צבי שפירא לכך כי: "הרי חסידך בפסוקנו אינו לשון רבים, כי הוא חסר יו"ד אחרי הדל"ת, והסגול באה כי טעמו אתנחתא שדינו כסוף פסוק!". בן שיחו סיפר בתגובה כי במהלך עריכת המהדורה החדשה של העמ"ד "פיתקה אחת שנמצאה בין ההערות על ספר דברים לא ידעתי להולמה, וזה לשונה: 'חסר יו"ד במקרא, וצריך להשמיט ולתקן'. במשך דורות חיפשו בני המשפחה בעשרות אלפי המילים שכתב הנצי"ב איה מקומו של 'חסר היו"ד'... ממילא צריך להשמיט את כל הפירוש שבנוי על לשון רבים"... ואכן במהדורת חומש העמק דבר המתוקנת שהודפסה ע"י נכדי המחבר... השמיטו את כל הפירוש הזה".
נראה כי דרך ההתנהלות הרשלנית של צאצאי הנצי"ב פעלה גם במקרה שלפנינו. אם הם היו בודקים הם היו מוצאים שהפירוש הזה של הנצי"ב אינו יחידאי, ושקיימים לאורך העמ"ד עוד שלושה פירושים זהים בתבניתם, נוסף לפירוש שהושמט. יודגש כי כל הפירושים האלה הופיעו כבר בדפוס תרל"ט-תר"ם:
א. "הודיעני נא את דרכך... ואמר 'דְרָכֶךָ' בל"ר [בחסרון יו"ד ע"פ מסורה] ולא 'דַרְכֶּךָ', משום שיש שני דרכי הנהגת ישראל, היינו פרנסה והגנה" (שמות לג, יג).
ב. "ובאשר יש הרבה אופני אנשי מלחמה... משום הכי כתיב 'ובעמך' בסגול לשון רבים, ויו"ד הרבים חסר ע"פ מסורה".
ג. "לא תקח לִבְנֶךָ. לְבִנְךָ מיבעי. ובא לרמז דהנושא גויה בכרת, והיינו מיתה לפני זמנו, ונישאת לבנו השני, שהרי איסור אשת אח אין כאן, משום שאין קידושין תופשין בה" (דברים ז, ג). כלומר, הנצי"ב מפרש את צורת הכתיב 'לִבְנֶךָ' המצויה בסוף פסוק, כאילו כתוב 'לְבָנֶיךָ'. ייתכן שהנצי"ב מתבסס על היותה של צורה זו יחידאית בכל התורה.
ד. "ואמר 'לאיש חסידך' לשון רבים, כמו 'בשר חסידך' [תהילים עט, ב], ולא אמר 'לאיש חסידך' בשו"א, כמו 'לא תתן חסידך לראות שחת' [שם טז, י], אלא בשביל שיש חסיד בזה הפרט ולא בזה. ע"כ אמר דמלוי יצאו שני אופני החסידות, וא"כ הוא 'איש חסידך' – אבי החסידים" (דברים לג, ח)
נראה שהנצי"ב מתעלם מצורת הסיום בסוף הפסוק, שהרי צורת ההפסק דורשת שסיום המילה ישתנה. חשוב להדגיש כי אין לומר שהנצי"ב לא היה מודע לצורת ההפסק, משום שפירושיו על בסיס צורת ההפסק הם בודדים. נוסף על כך, לא ניתן לבטל לחלוטין מבחינה דקדוקית-פשטנית פירושים אלה, משום שלמרות שצורת ההפסק היא אחידה בכל התורה, קיימים גם יוצאי דופן שנותרים בצורת יחיד. כדוגמא לכך ניתן להביא את המילה 'וְכִגְבוּרֹתֶךָ' (דברים ג, כד), שפירושה לפי ההקשר וגם לפי צורתה הוא הגבורות שלך, למרות חסרון הי' לקראת סיומה של המילה.
צורת חסרון יו"ד הרבים היתה מוכרת לפרשנים אף שהיא חריגה, וכבר הזכירה הרד"ק בספרו 'המכלול'. אחת הדוגמאות שהוא מביא שם כדי להראות זאת היא לא אחרת מהמילה 'דרכך' בשמות לג, יג.
לענייננו - לענ"ד נראה כי הנצי"ב לא התכוון להשמיט את כל הפירוש, אלא רק לתקן את הדרוש תיקון בו, בדומה להערה שכתב בשני המקומות בספר שמות: "יו"ד הרבים חסר ע"פ מסורה". ייתכן שההשמטה והתיקון מתייחסת לפסוקים שהובאו ע"י הנצי"ב כראיות. אמנם בפסוק הראשון שהביא הנצי"ב (תהילים עט, ב) בכל הנוסחאות שלפנינו המילה 'חסידיך' מופיעה שם בצורתה המלאה, אך לעומת זאת מסתבר שדווקא המילה 'חסידך' בפסוק השני שהביא הנצי"ב כראיה לסתור, המילה מופיעה הן במקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ו והן במנחת שי בצורתה המלאה, בניגוד למקובל בידינו! ייתכן שתיקון פסוקי התהילים הוא הוא הדבר שאליו נתכוון הנצי"ב.
למעשה במהדורה השניה העורכים השמיטו את פירושו של הנצי"ב לפסוק זה תוך היתלות באילן גבוה – הנצי"ב עצמו! אלא שהיתלות זו בפתקה שאיש לא ידע את מקומה ואת פשרה, היא היא שגזרה לשבט את פירושו של הנצי"ב. חמור מכך, בעקבות ההערה של רא"מ גלנצר, נמחקו שתי ההערות שבספר דברים (ז, ג; לג, ח). זאת ועוד, ההשמטה משאירה את קורא הפירוש תמה: מדוע חשוב לנצי"ב להדגיש שיש שני סוגי חסידויות, ובשתיהן נתברך שבט לוי?!
שמריה גרשוני
ראה למשל: בראשית ב, יט; י, יב; מד, לד; מז, ט; מז, יח; שמות ז, יא (ב'הרחב דבר'); שמות כה, יח; ויקרא יד, כ; כה, כו; כה, לג; במדבר יד, כא; דברים יט, יט.
לא מן הנמנע שהיו לנצי"ב באותה תקופה עוד חומש או גיליונות נוספים מלבד זה שהיה בידו. מההפניות לשאגת אריה באותו פרק (שמות יב, מח ובהוספות לשמות יב, טו), נראה שבדק את מקורותיו שוב, כמי שמתכוון להוציא מהדורה חדשה.
|