המעין - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½

חזרה למאמרי המעין

'לא אוי ולא אבוי' / הרב עמיחי כנרתי

הרב עמיחי כנרתי

'לא אוי ולא אבוי'

אי הרגשת הכאב בנהרגים על קידוש השם

ראיות ממדרשים

התפילה שבספר השל"ה

מקורות סותרים ופירושם

עדויות היסטוריות

אי הרגשת הכאב בנהרגים על קידוש השם

כתב בספר תשב"ץ קטן, פסקי והנהגות מהר"ם מרוטנבורג, סי' תטו[1]:

מהר"ם ז"ל אומר, כשהאדם גומר בדעתו לקדש השם[2] [ויצא מפיו רוח טהרה, ובורר הדבר שהוא אמת מאת השם כל הגזירות שיגזרו עליו - מעת שגמר בדעתו לקדש השם[3]] וימסור נפשו על קידוש השם, כל מה שעושין לו, הן סקילה הן שריפה הן קבורת חיים הן תליה, אינו כואב לו כלום[4].

והביא ראיה מן המסורת[5], הכוני ב' במסורת - הכוני פצעוני[6], הכוני בל חליתי[7]. כלומר, כשהם היכוני ופצעוני בל חליתי, כלומר לא היה כואב לי.

ומביא ראיה מספר  היכלות[8], שרבי חנניא בן תרדיון היה במקום קיסר שישה חודשים והרג שיתא אלפי דוכסים והגמונים, ולסוף שישה חודשים נלקח למעלה, ושרפו אחד כדמותו במקומו[9].

ותדע שכן הוא, שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע באצבע קטנה באש [שלא] היה צועק, אפילו אם היה בדעתו לעכב עצמו לא היה יכול, ורבים מוסרים עצמם לשריפה ולהריגה על קידוש השם יתברך ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי.

וגם[10] אומרים העולם, כיון שמזכיר שם המיוחד תחילה[11] מובטח הוא שיעמוד בניסיון ולא יכאב לו.

וכ"כ בספר יוסף אומץ, לרבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן מפפד"מ, סי' תפב[12]:

את זה העתקתי מכתיבת יד האלוף הר"ר יוזלמן רוסהיים השתדלן הגדול[13].

אם חס ושלום בא לידי ניסיון לעבור איזה עבירה, מובטח שיחזק השם את לבו לסבול יסורין קשין ממיתה[14] לכבוד בוראו[15], שהרי אמר וכתב הרי"ף ז"ל[16] שאם כיון בן אדם, איש או אשה, שם גדול המיוחד בדעתו מתחילה לקדשו, מובטח שיעמוד בניסיון ולא יכאיב, ורמז מן הכתוב הן יציל או לא לאלהיך לית אנן פלחין[17], כאשר ידוע שמימים רבים מוסרין את עצמן לשריפה ולהריגה על קידוש השם ואינם צועקין לא אוי ולא אבוי. וכמה נצלבין אשר אני הכותב ראיתי, גם הייתי כאשר יצאו להריגה, קיבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה רבה אף שסבלו כמה יסורים, וחיו עד עשרה ימים ולילות ולא פרקו עול עד שיצאה נשמתן בטהרה. ואשר ראיתי כתבתי באמונה. גם עוד ראיה מן הבתולה אשר באה ביד אנסה לענות נפשה עם יתר נפשות בכמה מיני עינויין, ואף על פי כן לא המירה כבודה, ועמדה גם היא גם שלושה נשים ואיש אחד עמדו בנסיון בשנת פ"ק[18] ר"ט[19]. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל[20] מי שגומר בליבו לקדש השם אינו טועם טעם יסורין, ואסמכוהו מן הכתוב[21] היכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי[22]. ואולם טוב להזכיר הפסוק[23] בזמן אונס ועינוי בתנאי שיגמור בלבו לעמוד על קידוש השם בלתי ספק.

וכאן מוסיף בעל 'יוסף אומץ':

נראה לי דרצונו לומר שלא יסמוך בלבו שעומד בנסיון אדעתא שלא יכאיב לו, רק יגמור בכל לבבו שרוצה לסבול יסורין קשין לאהבת קדושת השם יתברך. וכמדומני שכן מצאתי[24].

ראיות ממדרשים

ראיות למסורת הזאת, אפשר למצוא במידה מסויימת גם בדברי חז"ל.

בספר גבעת פנחס[25] הביא ראיה לדברי מהר"ם מהירושלמי בברכות פ"ט ה"ה, שרבי עקיבא בשעת מיתתו קרא קריאת שמע ושחק, עד שחשדו הרשע שמא הוא מכשף, ומשמע שלא הרגיש כלל ביסוריו[26].

ובסנהדרין יד, א מובאים דברי רבי יהודה בן בבא לתלמידיו כשרדפו השונאים אחריהם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין", וכתב המהרש"א בחידושי אגדות שם דהיינו שלא ירגיש צער, כאבן הזאת שאין לה הרגש.

יתכן שגם מהמדרש רבה (ב"ר סי' סה) ניתן להביא ראיה מסוימת למסורת הנ"ל:

יוסף משיתא, בשעה שביקשו שונאים להיכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחילה. אמרין ליה עול, ומה דאת מפיק דידך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך, ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס, נתנו לו מכס שלוש שנים ולא קיבל עליו. אמר, לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה. מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו, היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי.

מפשטות הדברים משמע שלא צעק מחמת יסוריו הנוראים, אלא רק על שהכעיס בוראו.

התפילה שבספר השל"ה

בספר השל"ה הקדוש (מסכת תמיד, פרק נר מצוה סי' קכט-קל) הביא תפילה שכתב "אחד מהמדקדקים הדבקים בה', וסידר סדר ותפילה לעצמו לכל ענין המצטרך לו, והכל יפה בעתו"[27]:

כתוב בזוהר (ח"א דף קכ"ד ע"ב), המוסר את עצמו למיתה בעבור קדושת השם, ועושה במחשבתו הסכמה חזקה בעת קבלת עול מלכות שמים 'ואהבת וגו' בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך (ברכות סא, ב), נחשב כאילו היה הדבר בפועל, ונחשב כעקידת יצחק. ובתנאי זה כשיהיה צדיק בכל דרכיו, כי בקרבן 'מום בו לא ירצה'. וראוי לאדם לבקש רחמים ולהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיהיה עמו ויעזרהו לקדש שמו ברבים בעת אשר יבוא וילך בדרכי עשרה הרוגי מלכות הקדושים, ויתר קדושים מישראל לאלפים ולרבבות, ובפרט בתענית צדיקים יתפלל, וזה נוסחו, לאחר ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים[28]:

אתה קדוש ושמך קדוש, וקדושים מקדושי ישראל הקדישו וקדשו ויקדישו שמך, לסבול סקילה שריפה הרג וחנק ובכל עינויים קשים ומרים בעבור קדושת שמך, ובעבור הצלת אומה ישראל.

אנא האל הקדוש, באם יהיה רצונך להביא אלי ניסיון, קדשני וטהרני, ותן במחשבתי ובפי לקדש את שמך ברבים, כמו שעשו הקדושים עשרה הרוגי מלכות ואלפי ורבבות מקדושי ישראל. כי אתה ה' אלהי, אתה ידעת מצפון לבי, כי הנני מוכן ומזומן למסור את עצמי ובשרי וגידי ודמי וחלבי לארבע מיתות ולכל העינויים הקשים והמרים שבעולם בעבור יחודך. כי אתה ה' אלהינו ה' אחד אחד האמיתי, ובעבור תורתך הקדושה תורת אמת שהיא אחרית ונצחיית, ובעבור עמך ישראל גוי אחד בארץ גוי קדוש וטהור, ענני ה' ענני, ויתגלגל קדושה על ידי.

דיין אמת ושופט צדק, לימדונו חכמינו ז"ל המוסר את עצמו בלב שלם לקדושת שמך אז אין מרגיש הצער הגדול. אמנם אי אפשי[29] בתקנת חכמים הנ"ל, יהיה מה שיהיה, רק היה תהיה עמדי שלא יעכבני הצער מלהיות מחשבתי דבוקה בך, ואהיה שמח בלבי בעת היסורין, ותוסף בפי כח הדיבור לדבר ולקדש בחכמה ובתבונה ובדעת ברבים גלוי ומפורסם לכל, ונקני מחטאי ועוונותי ופשעי, ותן חלקי עם הקדושים הדבקים בקדושתך. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

ויש לדון מה כוונתו באמירה: "אי אפשי בתקנת חכמים הנ"ל". ונראה שהכוונה שאינו בטוח שהוא ראוי לנס של אי הרגשת הכאב בגלל התנאים הנדרשים לכך כמבואר בתחילת דברי המהר"ם לעיל, ולכן הוא מכריז שהוא גומר בלב שלם לקדש את השם ויודע שהכל אמת מאת השם 'יהיה מה שיהיה', אפילו יצטער ויסבול. וכן כתב לעיל ביוסף אומץ שמוסר נפשו ממש ולא על מנת הנס וכו'.

מקורות סותרים ופירושם

א. "כי דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים" (תהילים ט, יג). יתכן שהיא צעקת התפילה, ולאו דוקא צעקה מיסורין.

ב. "אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא" (כתובות לג, ב, מפני שמלקות קשה ממיתה). ולכאורה לפי המסורת אודות אי הרגשת הכאב, מדוע לא היו מחזיקים מעמד.

קושיה זו נמצאת בהגהה קדומה על התשב"ץ קטן (שם), ונדפסה במהד' הר"ש שניאורסון. ושם בתירוצו חילק בין מיתה ליסורין, והיינו שלגבי יסורין לא קיים הפלא הנ"ל. ועוד חילק בין עבודה זרה ממש, שאז היא מסירות נפש על יסוד הדת, לבין המקרה של חננאל מישאל ועזריה שהיה רק אנדרטי בעלמא[30] ולא מסירות נפש מוכרחת. לשני תירוצים אלו כיוון מדעתו גם מרן הראי"ה קוק בספרו אגרות הראי"ה (ח"ד, איגרת א-שלד), והרחיב בסברא.

ג. בסוף ברכות (דף סא עמוד ב) מובא המעשה ברבי עקיבא:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד".

משאלת התלמידים 'רבנו עד כאן' משמע לכאורה שהרגיש יסורין ובכל זאת היה מקבל עליו עול מלכות שמים, ותלמידיו תמהו על יכולתו לסובלן באהבה; מכאן שגם מי שמוסר עצמו על קידוש השם מרגיש בייסוריו! ותירץ הגר"י ענגיל, "דרבי עקיבא בגודל קדושתו ומדרגתו רצה ביותר בהרגש הייסורין מבהימנע ההרגש, כי אדרבה רצה לסבול גם יסורין עבור חיבת קדושת שמו יתברך, ועל כן לא ניטל ממנו ההרגש כי הוא בעצמו לא רצה בכך, רק אדרבה רצה בהרגש" (גליוני הש"ס, ברכות סא, ב). כעין זה כתב גם באגרות הראי"ה (שם), שגדולי ישראל באהבתם העליונה לקב"ה רצו בדווקא לקבל יסורין וצער במסירות נפש, והיא מדרגה גבוהה יותר, עיי"ש שהאריך.

ולפי זה יוצא, שאין המסורת שבידנו על אי הרגשת הייסורין מתקיימת תמיד, שהרי לעיתים אין האדם בדרגה שראוי לכך (כמבואר לעיל בתפילת השל"ה), ולעיתים להיפך, מרוב דרגתו העליונה ראוי הוא לסבול יסורין למען שמו יתברך. ורק אל עליון יודע מה ראוי לכל אחד מהמוסרים את נפשן על קדושת שמו.

עדויות היסטוריות

למעשה נמצאים בכתבי קורות העיתים עדויות מפורשות על התקיימות המסורת שבדברי הראשונים[31]. נביא כאן שתי דוגמאות:

א. ספר מנהגות וורמייזא לר"י קירכום[32] עמ' רנב הגהה ג, ע"פ כתב יד שמצא הכותב בשנת שע"ו:

בחייהם ובמותם לא נפרדו [מתוך תפילת 'אב הרחמים' על הקדושים, ע"פ שמואל ב, א, כג], ר"ל אפילו בשעת מיתתן לא נפרדו חד מחברו, ונתנו נפשם על קידוש השם, והלכו יחד להריגה כמו שהיו הולכים למשתה ולשמחה. כמו שאירע בהקהל הקדוש נורטהויז"ן, שקידשו את השם ביום ג' פרשת בהר, וביקשו מורי ורבי הרב ר' יעקב ובנו הרב ר' מאיר הי"ד מן העירונים שיתנו להם רשות לתקן עצמם נגד הקידוש, והעירוניים נתנו להם רשות. אז לקחו טליתותיהם ותכריכיהם אנשים ונשים בשמחה, והנה כרו להם שוחה בבית הקברות וחיפום לעיל בנסרים ארזים, ואש בערה סביב סביב. והנה החסידים והישרים והטהורים בקשו להשכיר להם משחק [כלי זמר] לחול במחולות, כדי לעבוד את ה' בשמחה ולבוא לפניו ברננה. אז אמרו: 'בית יעקב, לכו ונלכה באור ה''. ולקחו איש את ידו ביד רעהו, אנשים ונשים, מפזזים ומכרכרים בכל עוז לפני השם יתברך... ושרים כחוללים אל תוך הבור... וישליכו אש למעלה על גב הנסרים, ויצאו נשמתם בבת אחת בלא אוי ואבוי. כל זה העיד השליח של ר' אליעזר בן הר"ר יעקב הי"ד עליהם, כי ביקשוהו לבונן[33] שמה לבשר שאחד מהם לא נותר. ואפילו אחד מן הילדים לא אמר אוי ואבוי, ואפילו לא בכו.

ב. עדות מתקופת השואה האיומה, מעדותו של זלמן קליינמן במשפט אייכמן[34]:

סגן מפקד הצריף ניגש לאחד הדרגשים, והילד שהיה שם כבר ידע וחיכה לו. הסגן אמר לו "תרד", הוא ירד והתכופף, והתחילו להלקותו. אנחנו קבוצת נערים שעמדנו מסביב הסתכלנו וספרנו כל אחד לעצמו את המלקות. הילד לא בכה ולא צעק, אפילו לא נאנח. מאד התפלאנו, לא ידענו מה זה... והוא ממשיך, עברו כבר 25 המלקות, בדרך כל היו מלקים 25 מלקות, והנה כבר עברו שלושים. כשעבר המכה את הארבעים, הפך את הנער והתחיל להלקות אותו על הרגלים על הראש. הילד לא נאנח, לא בכה – שום דבר – ילד בן 14 ולא בכה.

החייל התרגז מאוד וגמר את החמישים ועזבו. הרמנוהו. אני זוכר סימן אדום גדול שהיה לו על המצח ממכה אחת בצינור הגומי. שאלנו אותו למה הלקוהו. אז ענה: "זה היה כדאי, הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה", ושום דבר לא הוסיף יותר. קם, עלה על הדרגש והתיישב.

ודאי הבקי בכתבי העיתים יוכל למצוא עוד כהנה, על הפלא הגדול שמסייע הקב"ה למקדשי שמו באהבה.

* * *