[1] כתוב במדרש תהלים (יח, בד"ה השני) 'אתה מוצא שלא הניח דוד אבר שלא קילס בו להקב"ה, קלסו בראשו, שנאמר (שם כג, ה) דשנת בשמן ראשי, קלסו בעינים, שנאמר (שם כה, טו) עיני תמיד אל ה', קלסו בפיו, שנאמר (שם עא, טו) פי יספר צדקתך, קלסו באזניו, שנאמר (שם מ, ז) אזנים כרית לי, בגרונו, שנאמר (שם סט, ד) יגעתי בקראי נחר גרוני, בלשונו, שנאמר (שם לה, כח) ולשוני תהגה צדקך, בשפתיו, שנאמר (שם קיט, קעא) תבענה שפתי תהלה, בלבו, שנאמר (שם מה, ב) רחש לבי דבר טוב, בכליותיו, שנאמר (משלי כג, טז) ותעלוזנה כליותי, בידיו שנאמר (תהלים קמג, ו) פרשתי ידי אליך, ברגליו, שנאמר (שם כו, יב) רגלי עמדה במישור, במעיו, שנאמר (שם מ, ט) ותורתך בתוך מעי. סוף דבר קלסו בכל איבריו בכלל, שנאמר (שם לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. בנפשו, שנאמר (שם קג, א) ברכי נפשי את ה', בנשמתו, שנאמר (שם קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. אמר דוד, אעפ"י שקלסתיך בכל אלה עדיין אני צריך לקלסו, שנאמר (שם עא, טו) פי יספר צדקתך'.

[2] במדרש תהילים נמצא פירוש על הפסוק (תהלים יז, יג) 'פלטה נפשי מרשע חרבך' וכו' [דוד המלך מבקש מהקב"ה שימלט אותו] מאותה החרב שהיא חרבך [של הקב"ה] ועתיד אתה לרדות (להעניש) בה עולמך, כמה דאמר (ישעיה י, ה) 'הוי אשור שבט אפי'. ופירושו: שכשהקב"ה צריך להעניש את בני ישראל הוא משתמש באשור כשבט (מקל), כמו שהוא משתמש בחרבו של הרשע להעניש עוברי רצונו. וכאן הפייטן מבקש מהקב"ה שיצילנו מהגויים שהם שבטו (מקלו) של הקב"ה.

[3] בדפוסים המקובלים היום 'אַל דֳמִי לָךְ' (במקום 'אַל תֶחֱרַשׁ אֵל') בסיום כל הבתים. אמנם בארבעה עשר כתבי יד ובדפוס ישן אחד הענייה של הפיוט הזה היא 'אל תחרש אל' כמו שכתבנו למעלה, ומצאתי רק שני כתבי יד (מחזור נירנברג וסט. פטרסברג) שבו הענייה היא אל דמי לך, ועוד כת"י (ארלינגן) שבו הענייה בכל החרוזים היא 'אל תחרש' ורק בשני החרוזים האחרונים 'אל דמי לך'. נראה שר' זליגמן בער, פרופ' אברהם מאיר הברמן ואחרים נסמכו על מקורות אלו ושינו את הענייה ל'אל דמי לך', וכך מקובל היום.

[4] 'גבר' - כן הוא בכל כתבי היד, אע"פ שבערוגת הבשם ובדפוסים ישנים תיקנו ל'גברה', שהרי גלות היא ל"נ כמ"ש (עמוס א, ו) גלות שלמה. אך נראה שהפייטן סמך על הפסוק (עובדיה א, כ) וגלות החל הזה, והוא ל"ז (ועי' בפירוש ראב"ע שם), וא"כ התיבה 'גלות' משמשת בשני המינים.

[5] מדרש תהלים (שוח"ט ט) על הפסוק 'ויהי ה' משגב לדך' (שם י): 'א"ר יוחנן, כל מקום שנאמר דך, עני ואביון, מך, בישראל הכתוב מדבר, שאין עניות זזה מהם משחרב בית המקדש'. וכן הוא בספרי (ראה קלב) 'בזמן שאתם  עושים רצונו של מקום אביונים באחרים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם'. ולכן סמך הפייטן הגלות לעניות. ואע"פ שב'גלות' כאן יש משמעות כללית של הגלות מא"י, אך יתכן שיש בכך רמז לזמנו של ר' שמעון הגדול, כי בשנת ד"א תתע"ב (1012) גירש המלך הנרי השני (קיסר 'הממלכה הרומית הקדושה') את היהודים ממגנצא. ר' שמעון שהיה שתדלן גדול הצליח לבטל את הגזירה ולהחזיר את היהודים למגנצא כנראה תמורת תשלום שוחד, ובגלל הישג זה ועוד שכמותו היו אומרים בכל שבת בקהילות אשכנז במשך מאות שנים "יזכור אלקים את נשמת רבנו שמעון הגדול ואת חבריו בעבור שתקנו ויסדו שירות ותשבחות לאל והרביץ תורה בישראל והוציא אנוסים וספרי תורה מידי נכרים". רבנו גרשם מאור הגולה שחי במגנצא בשכנות עם ר' שמעון יסד סליחה 'אליך נקרא' (יום שישי לסליחות למנהג אשכנז, כ' סיון למנהג פולין) שבה הזכיר את גזירת הגלות הזאת בצורה יותר מפורשת. וז"ל: 'מבית תענוגיה סוכתה ומלונה / מגורשת עדתך לכל רוח ופנה'. הגויים היו מטילים מסים מיוחדים על היהודים (ראה תשובות בעלי התוספות סימן א). אע"פ שהיו באשכנז מספר יהודים עשירים, כמו ר' שמעון עצמו, רוב בני אשכנז וצרפת היו עניים. באותה תקופה החלו הגויים להגביל את עסקי היהודים, ועקב גזירות אלו התחילו היהודים להתרושש.

[6] יסד הפייטן 'כרום זלות' להורות על שלושה עניינים הנדרשים מפסוק זה (תהלים יב, ט), שאנו בנ"י צריכים להיות רמים ובמקום זה אנו שפלים, והגויים שהם בזויים וקטנים, כמ"ש על אדום (עובדיה א, ב) 'הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד', היום הם רמים ונישאים, ועוד שבגלות אנו עניים וצריכים לבריות, ועוד שהגויים הם כמו העלוקה המוצצת את דמנו. והכי איתא בגמרא: (ברכות ו, ב): מאי כרם זלת לבני אדם... אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום... רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו: כאילו נדון בשני דינים, אש (אדום) ומים (לבן), שנאמר: (תהלים סו, יב) הרכבת אנוש לראשנו [להיות נושה בנו, דמתרגמינן כנושה (שמות כב, כד) כרשיא] באנו באש ובמים. ובתוספות (ע"ז יב, ב ד"ה הבולע) עלקא כרום זלות (תהלים יב, ט) מתרגמינן כעלקא דמוצצת דמהון דבני אינשי.

[7] המלך הנרי השני הנ"ל גזר בשנת תתע"ב הנ"ל שיהודי שלא ישתמד ר"ל יגורש ממגנצא (וכנראה גם מערים אחרות). גם היו גזירות וגרושים בצרפת בשנת ד"א תתס"ז (1007) תחת המלך רוברט השני.

[8] יתכן שהפייטן רומז לכך שבאותה תקופה ניסו הגמוני מגנצא וורמייזא למסד מנהג שכמרים יטיפו לדתם בבתי הכנסת. אין ספק שיהודים נמנעו מלבקר בבתי הכנסת כאשר ידעו ש'אורח' כזה אמור לנאום בפניהם. יתכן שיש כאן גם רמז לעובדה שבדור שלפניהם היתה התכנסות כמרים בעיר Meaux אשר בצרפת, ובה גזרו שלא יבנו היהודים בתי כנסת חדשים; אמנם אין ידוע באיזו מידה קיבל המלך את הגזירות האלו.

[9] בשנת ד"א תתס"ה (1005) התגייר כומר חשוב בשם ווצלינוס, ובתגובה המלך הנ"ל ציווה לאחד מכמריו לכתוב כתב פלסתר נגד היהדות והיהודים. הכתב היה מלא חירופים, גידופים ושקרים, ועשה רושם רב בחצר המלוכה ובין הגויים. טענו בו בין השאר שגם הקב"ה התייאש כביכול מהעם היהודי, וזהו 'נשכחתם כמת מלב', כדאיתא במדרש תהלים (קיט, כ) על הפסוק (שם נא) 'זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי', 'מה הליצוני? מליצים הם! אומרים לי מי שהגלה אתכם עוד אינו משיב אתכם, וכה"א (איכה ד, טז) פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם, לכך נאמר זדים הליצוני עד מאד, ואעפ"כ מתורתך לא נטיתי'.

[10] בשנת ד"א תתס"ז (1007) בצרפת תחת שלטון המלך רוברט השני רצו להכריח את יהודי צרפת להתנצר, ורבים נהרגו על קידוש השם.

[11] אולי הפייטן רומז על המעשה שעשה משומד אחד, שחוק בן אסתר, בעיר לימוז' שבצרפת בשנת ד"א תתנ"ד (994), שטמן צלם עשוי מדונג בארון הקודש, והעליל שהיהודים משתמשים בצלם הזה כדי לשחוק על יש"ו הנוצרי, וזה גרם ליהודים צרות רבות.

[12] בכל פעם שאירעה לגויים איזו צרה, כגון מות המלך הוגו קפט, או חילול כנסיית הקבר ע"י הערבים, או כיבושים מוסלמים בשטח צרפת, האשימו את היהודים.

[13] במדרש (שמו"ר נב, ה) 'משחרבה [ירושלים] ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ. מהו ערבה? חשכה, קבלה (חשכה ת"א קבל), כד"א (בראשית א, ו) 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'. בעולם הזה שבת משוש כל הארץ.

[14] נמצא במדרש תהילים על הפסוק (פו, ב) 'שמרה נפשי כי חסיד אני': 'הקב"ה נקרא חסיד, שנאמר (ירמיה ג, יב) חסיד אני נאם ה'. ודוד קרא עצמו חסיד. אמר רבי אבא בשם רבי אלכסנדרי, כל מי ששומע קללתו ושותק וספק בידו למחות, נעשה שותף להקב"ה, שכן הוא שומע לעובדי ע"ז שמחרפין אותו לפניו והיה יכול לאבדן בשעה אחת, ושותק. אף דוד כן היה שומע קללתו ושותק. לפיכך, שמרה נפשי כי חסיד אני'.

[15] כלשון הכתוב (ישעיהו יג, כב) 'היכלי ענג', והם ארמונות יפים העשויים לתפנוקים. ובשו"ע (או"ח קס, א): 'משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים'. והוא על פי הגמרא (ב"ב ס, ב), עיי"ש.

[16] במשנה (סוטה מט, א): 'בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים וכו' בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות'.

[17] נ"ל שהפייטן דייק בלשונו מאוד כשייסד מלות 'סוד סנהדרי ערער'. כי כשגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית פסקו מלדון דיני נפשות בכל א"י, וזהו שיסד 'זקנים שבתו משער', והכוונה מכל השערים שבערי א"י. ו'עורער' כוונתו שלא פסק לגמרי, אלא החל להתרופף ולהתמעט. וזה מורה על המנעותם מלדון דיני נפשות, אך שאר הדינים שאינם תלויים בלשכת הגזית המשיכו לדון, עד אשר ברבות השנים פסקו בתי הדין מלדון דיני קנסות וגם פסקו מלקדש החודש עפ"י הראיה. ומקור ענין זה בגמרא (ע"ז ח, ב) 'ארבעים שנה עד לא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות... שלא דנו דיני נפשות. מאי טעמא? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו'... משמע שתחילת התרופפות הסנהדרין היתה כשגלו ממקומם בלשכת הגזית. אך בסנהדרין (נב, ב) משמע שהיה משום ביטול הקרבנות, שכתב שם: דתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז, ט) בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. יש לציין שלמילת 'סוד' שני פירושים, האחד מלשון מועצה והתקהלות, כמו 'בסוד ישרים ועדה' (תהלים קיא, א), והשני מלשון עצה ותבונה נשגבה, כמו 'סוד ה' ליראיו' (תהלים כה, יד) וכמו שאנו אומרים 'מסוד חכמים ונבונים' וכו'. ושני המובנים יתיישבו כאן בדברי הפייטן, כי מילת 'סוד' מורה גם על העצה והחכמה שהיו לחכמי ישראל שנתמעטה כשחרב בית המקדש, כדאיתה בגמרא (מגילה יב, ב) ששאל אחשוורוש את החכמים מה לעשות במלכה ושתי וענו לו מיום שחרב בית המקדש וכו' ניטלה עצה ממנו. וגם פירוש זה יתיישב בפיוט.

[18] הגמ' מפרשת (יומא לט, ב) על הפסוק (זכריה יא, א) 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך', 'אמר רבי יצחק בן טבלאי למה נקרא שמו לבנון, שמלבין עונותיהן של ישראל'. ובויק"ר (א, ב) מוסיף: 'ורבנן אמרי על שם (מ"א ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. אמר רב זוטרא בר טוביה למה נקרא שמו יער דכתיב (מ"א ז, ב) בית יער הלבנון לומר לך מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב, דאמר רב הושעיא בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר (תהלים עב, טז) ירעש כלבנון פריו, ומהן היתה פרנסה לכהונה. וכיון שנכנסו גוים להיכל יבשו, שנאמר (נחום א, ד) ופרח לבנון אמלל. ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו, שנאמר (ישעיה לה, ב) פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה, אכי"ר.

[19] איתא בספר יצירה (פ"ב מ"ד) 'תמורת ענג, נגע', ופירושו שהקב"ה ברא את עולמו ע"י כ"ב אותיות וה' דמנצפ"ך, והוא יכול לשנות ולתמרן את הליכות העולם ע"י שינוי קל באותיות שבהן ברא את עולמו. ודע שאינו בגירסא של ספר היצירה שבידינו, אך הרשב"ץ בספר מגן אבות (פ"ד משנה כו) הביאו בשם ספר היצירה, וגם הרמב"ן הביאו בפרושו עה"ת (דברים יח, ט) בלי לציין את מקורו בספר יצירה, ועיין שם היטיב שמפרש שורש הענין. ברור מתוך ההקשר וגם מספר היצירה שמילת 'עגן' כאן משמעה עצב ותוגה. ואולי הוא דומה ל'עגם', מלשון הכתוב 'עגמה נפשי לאביון' (איוב ל, כה) בחילוף המ"ם והנו"ן (ואין משמעותו בית כלא כמו שחשב אבן שושן ערך עגן). וגם במגילת אחימעץ יסד 'להעגן ולהאנח (עמ' כז) על אחיהם שמת', והפייטן שינה מ'נגע' ל'עגן' בעבור החרוז.

[20] במשנה (סוטה מח, א) 'משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין'. ובגמרא (שם) 'וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב? אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא (איכה ה, יד) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם'. ומתאים מאוד שר' שמעון הגדול פייט 'סוד סנהדרי ערער' ותכף 'מבית משתאות מנגן', משום שביטול השיר תלוי בסבת ביטול הסנהדרין. וכן יסד הפייטן בקינת 'אלי ציון': 'עלי הגיון מחוליה / אשר דמם בעריה', ותכף סמך לזה 'ועל ועד אשר שמם / ובטול סנהדריה'.

[21] במדרש (שמו"ר מד, א) 'פתח ר' תנחומא בר אבא (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע, למה נמשלו ישראל לגפן? אלא מה הגפן כשבעליה מבקשין שתשביח מה הם עושין? עוקרין אותה ממקומה ושותלין אותה במקום אחר והיא משבחת. כך כיון שבקש הקב"ה להודיע ישראל בעולם, מה עשה? עקרן ממצרים והביאן למדבר והתחילו מצליחים שם והתחילו מקבלין התורה, ואומרים (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ויצא להם שם בעולם שנאמר (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך'. כשהפייטן מקונן כאן על צרות הגלות הוא קורא לבנ"י גפן על שם הגלות. ובערוגת הבשם הביא כי 'גפן זאת' בגימטריא ישראל. 'כנתך' הוא מלשון הכתוב 'וכנה אשר נטעה ימינך' (תהלים פ, טז), והראשונים פרשוהו מלשון מכון (דונש) או נטיעה או גן (ר' שלמה פרחון). ואמרו (מפרשי התהילים) שהכוונה לא"י, לירושלים או למקדש. אך מלשון הפייטנים נראה שהוא כינוי לבני ישראל, וכן יסד ר"א הקליר ('טל תן לרצות') 'כנה אחריך משוכה'. ור"י אבן אביתור ('אימה בחר', שחרית ליו"כ מנהג פולין) 'אנא כנה'.

[22] במדרש (ספרי האזינו ז) 'יעקב לא יצא ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו כשרים כמותו, שנאמר (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם יושב אהלים. מהיכן המקום מכיר את חלקו (עם איזה מהאבות הוא מזהה את בנ"י)? מיעקב, שנאמר (תהלים קלה, ד) כי יעקב בחר לו י-ה ישראל, ואומר (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. אין חבל אלא גורל שנאמר (תהלים טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים'.

[23] במדרש תנחומא (וילך ב) על הפסוק (ישעיה ה, א) 'כרם היה לידידי בקרן בן שמן' מפרש 'כרם זו ישראל שנאמר (שם כז, ב) כרם חמר ענו לה'.

[24] מלשון לזרז ולהאיץ, ומובנו שהקב"ה יזרז את בנ"י לקראת הישועה שהקב"ה יביא להם. ומצאנו שורש מהר במובן הזה כמו 'מַהרו את המן' (אסתר ה, ה), 'מַהרה מיכיהו בן ימלה' (מ"א כב, ט).

[25] בפסיקתא דר"כ (כא, ד) 'ר' הושעיה בשם ר' אפס [אומר] עתידה ירושלם לעשות קסילפנס (פנס ואבוקה העומדת על נס גבוה) לאומות העולם והם מהלכין לאורה, ומה טעם? (ישעיה ס, ג) והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך' וכו'. ולהלן (פסיקתא כא, ה) 'ר' שמואל בר נחמן [אומר] לפי שבעולם הזה מהלכין לאור החמה ביום ולאור הלבנה בלילה, אבל לעתיד לבוא אינן עומדין להלוך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה. ומה טעם? (ישעיה ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך, לאור מי מהלכין? לאורו של הקב"ה, הד"ה דכתיב (שם) והיה לך ה' לאור עולם'.

[26] במדרש (שמו"ר יח, ה) 'אמר ר' נחמיה בא וראה אהבתו של הקב"ה על ישראל, שהרי מלאכי השרת שהן גבורי כח עושי דברו עשאן הקדוש ב"ה שומרין לישראל, ומי הם מיכאל וגבריאל, שנאמר (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, וסיפיה דקרא כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו'.

[27] על הפסוק (תהלים מח, ג) 'יפה נוף משוש כל הארץ קרית מלך רב' נמצאים כמה מדרשים דומים המדברים ביופיה וחשיבותה של ירושלים, עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וצירפתים כדי למלאת החרבה: בפסיקתא רבתי (מא) 'א"ר יוחנן אף כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וחשבנותיהם היו יוצאים ועושים חוץ לירושלים תחת אותה הכיפה מחוץ לעיר [ובשמו"ר (נב, ה) מוסיף שלא יחשב (חשבונות עסקיו) בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ], והיו אוכלים ושותים ושמחים בתוך העיר. ובשמו"ר מוסיף וכל השבח הזה למה? שהיא קרית מלך רב. ומשחרבה [ירושלים] ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ וכו', וכשיבנה הקב"ה את ירושלים הוא מחזיר לתוכה את כל השמחה, שנאמר (ישעיה נא, ג) כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה'. וכן בקרובה של יום שני של ר"ה יסד ר' שמעון 'קרית משוש היכל ואולם / מזבח ישיב וכלי שרת כולם'.

[28] מפרש במדרש (שמו"ר לה, ה) 'שכל האומות מביאות דורון למלך המשיח ומקבלין מהם, ואח"כ מלכות אדום נושאת ק"ו בעצמה ואומרת ומה הללו שאינן אחיהם קבלו מהם אנו על אחת כמה וכמה, ואף היא מבקשת להביא דורון למלך המשיח, ואומר לו הקב"ה [למשיח] (תהלים סח, לא) גער חית קנה וכו', געור חיה הדרה בין הקנים שנאמר (שם פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער, ופרש"י (פסחים קיח, ב) דחזיר ביער זו אדום שכתוב בה (דניאל ז, ז) אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה [אוכלת ומכרסמת והיתר רומסת ברגליה] זה דרכו של חזיר'. ועיין רבנו בחיי על בראשית לו, לט.

[29] רבה כחול צבאיה יסד כחול עפ"י המדרש (במ"ר ב, יג) בעוה"ז [בני ישראל] משולים כעפר [שהוא בזוי כמ"ש (מ"ב יג, ז) כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש] לימות המשיח הם משולים לחול הים [כמ"ש (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים] מה דרכו של חול מקהה שיניו [של אדם האוכל אותו] כך ישראל לימות המשיח מכלין כל האומות שנאמר (במדבר כד, יט) וירד מיעקב והאביד שריד מעיר, וכתיב (יחזקאל כה, יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל.

[30] מקורו בגמרא (ב"ב עה, א) אמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיהו ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה, מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו וכו'. מאי ועל מקראיה? אמר רבה א"ר יוחנן: לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא, ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה, של עולם הבא אין עולין אלא המזומנין לה' (והם הצדיקים, ולהם הקב"ה עושה חופות).

[31] במדרש (פסיקתא דר"כ שוש אשיש נ"ב) 'והלבוש שעתיד [הקב"ה] להלביש למשיח יהיה הולך ומבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה סא, י) כחתן יכהן פאר, וישראל משתמשים לאורו ואומרים אשרי שעה שמשיח נברא' וכו'.

[32] כל המלכים והאומות (חוץ מאדום) יביאו מתנות למלך המשיח, כבמדרש (שמו"ר לה, ה) 'וכן אתה מוצא לעתיד לבוא שכל האומות עתידין להביא דורון למלך המשיח, ומצרים מביאה תחלה וכסבור שלא לקבל מהם ואומר לו הקב"ה אכסניא נעשו לבני במצרים שנאמר (תהלים סח, לב) יאתיו חשמנים מני מצרים כוש תריץ ידיו לאלהים, מיד מקבל מהן. נשאה כוש קל וחומר: ומה מצרים ששעבדו בהן קבל מהם, אנו שלא נשתעבדנו בהן על אחת כמה וכמה! מיד (שם) כוש תריץ ידיו לאלהים. מיד כל המלכיות שומעות והן מביאות שנאמר (שם, לג) ממלכות הארץ שירו לאלהים. אך המשיח לא יקבל את  המתנה מאדום כנ"ל הע' 28.

[33] באגדת אסתר (א, ב בסוה"ד) 'ד"א על כסא מלכותו זה כסא שלמה שישב עליו ודן את ישראל, כענין שנאמר (דה"א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דוד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל. בא שישך מלך מצרים ונטלו מירושלים והביאו למצרים, בא מלך כוש ונטלו ממצרים וחזר והביאו לירושלים, עלה נבוכדנצר ונטלו מירושלים והביאו לבבל וישב עליו שבעים שנה שהיה הבית חרב, באה מלכות מדי וישבה עליו שתים וחמשים שנה, באה מלכות יון ונטלתו וכשבקשה לישב עליו נשברה רגל אחת מרגליו של כסא ולא ישבה עליו, ושלחה והביאה אומנין מאלכסנדריא ולא יכלו לתקנה, ונשארה שבורה ומונחת עד עכשיו. וכשיגיע הקץ יבוא משיח בן דוד ויתקנה' וישב עליו, ואין מלכות פוסקת לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר (ישעיהו טז, ה) והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. ונ"ל דלכן נקרא כסא מלך ישראל בשם כסא ה' שכשם שברור שה' הוא מלך כל העולם ולו יאתה מלוכה כן ברור שמלך ישראל הוא המלך הנישא והמכובד בעולם. (והרמב"ן (דברים יז, יט) פירש מה שפירש ע"ד הסוד).

[34] לפי המדרש (ספרי ברכה טו) הפסוק מדבר על העדי שניטל מעם ישראל אחרי חטא העגל שילבשו אותו לעתיד לבוא: 'ואשר חרב גאותך (דברים לג, כט), אמר לו הקב"ה, משה עתיד אני ליתן להם לישראל אותו זיין שנוטל מהם בחורב, כענין שנאמר (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, בשבועה נשבעתי שעתיד אני להחזירו להם, כענין שנאמר (ישעיה מט, יח) חי אני נאם ה' כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה'.