המעין - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½

חזרה למאמרי המעין

על ההדרת הספר 'חדושי רבנו חיים הלוי' / הרב אליהו סולוביצ'יק

הרב אליהו סולוביצ'יק

על ההדרת הספר 'חדושי רבנו חיים הלוי'

1. פתיחה
2. הספר וההדרתו
3. קטע ערוך מהלכות חמץ ומצה
4. בירורים
5. סוף דבר

פתיחה

גדול הוא רבנו חיים הלוי מבריסק זצ"ל האיש, באישיותו, בתורתו, ובדרכי חשיבתו. ירושתו אף היא רבתה וגדלה ברבבות בני ישיבה שעסקו ועוסקים יומם ולילה בתורתו ובתורת תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ובדור ישרים יבורך המתהדרים באצטלתו ומבקשים לילך בדרכיו. סופרים רבים תיארו אך מקצת גדולתו, בתורתו, בהנהגתו הציבורית, ובהלך רוחו בעירו ובביתו.

אבל נדמה 'שהחידוש' של רבי חיים מבחינת שלשלת המסורה בתורה שבעל פה הוא לא רבי חיים האיש, אלא דרך חשיבתו התורנית המיוחדת. הצעד הראשון הנדרש להבנת דרכו התורנית והכרת צורת חשיבתו היא העיסוק המרובה בדברי תורתו והבנתם אחת על אחת. לימוד כזה יוצר אצל ההוגה בהם התרשמות חזקה באשר לצורת החשיבה הטמונה בהם, ומרגילה אותו לצעוד על פי גישתו הייחודית בהבנת סוגיות הגמרא ודברי מפרשיהן.

אולם הכרה מקיפה יותר של שיטתו של רבי חיים והבנה עמוקה יותר של דרכי חשיבתו התורנית דורשת לדעת גם מה שלא נכתב בספר. כשהאחרונים מתרצים את שיטת הרמב"ם ורבי חיים אף אינו מזכירם, זה מלמדנו משהו. כשהרמב"ם בתשובותיו מסביר את שיטתו ורבי חיים אינו מסכים לדבריו, יש לנו לדרוש ולדעת מה זה ועל מה זה. כשרבי חיים אומר שמהסוגיא מוכח כך וכך, ואנו לא רואים כלל את 'המוכח', זה אומר לנו משהו על הדרישה של רבי חיים מרמת התבונה של הלומד. כשאנו רואים את רבי חיים חותר לחדד הגדרות בניגוד למפרשים אחרים ש'מעגלים' אותן, אנו אמורים 'לחדד' לעצמנו מהי דרכו של רבי חיים כאן, וכו' וכו'. ובשורה אחת: כדי לעמוד אפילו על תחילת דעתו של רבי חיים אין להסתפק בהבנת סוגיות מקומיות על פי שיטתו, אלא יש להניח את סוגיית שיטתו של רבי חיים 'על השולחן', להקיף אותה ולהתעמק בה ולדון בה באופן מפורש, להשוותה לשיטות לימוד והבנה של קודמיו, וכו'.

הספר וההדרתו

הספר 'חדושי רבנו חיים הלוי' נדפס עשרות פעמים, ורבבות רבבות בני תורה עוסקים בו הן פחות והן יותר. אבל הספר לא זכה עדיין לההדרה חדשה בדרך המקובלת בדור האחרון בהוצאת ספרי קדמונים וגדולי הדורות וכפי שזכו לה ספרי עיון וחידוש אחרים, ההדרה שתכלול ציונים, הגהות, הערות והארות, ומבוא גדול שיעסוק בכל מה שנוגע לספר באופן כללי - גלגוליו בכתב ידו של ר' חיים עד שהגיע לצורתו שבדפוס, מהדורותיו, אופן כתיבתו של רבי חיים, דרכי השימוש שלו במטבעות לשון מסויימים, והשוואת החידושים שבספר וסברותיו למחברות חידושי תורתו מתקופת וולוז'ין ולשיעוריו שעל הדף בבריסק ולשאר החידושים הרבים המתגלגלים בבית המדרש בשמו, כולל עיונים על מושגים שחידש, על יחסו לפשט ול'דחק', לפלפול ולישרות, ועוד כהנה וכהנה.

כדוגמא למלאכת ההדרה הראויה לספר זה אני מציג כאן קטע קטן מתוך הספר 'חידושי רבנו חיים הלוי' על הלכות חמץ ומצה בתוספת הערות וציונים כנהוג, עם פיסוק, פתיחת ראשי תיבות והשלמת סופי תיבות וכד'. מטרתי העיקרית היא בירור נקודה מסויימת כפי שהיא עולה בשני מקומות (עי' בעיקר הערה 2 והערה 7), ויתר ההערות הם עדיין בשלב של טיוטה, ועוד מועד לחזון. בסוף הדברים אדון בכמה נקודות עקרוניות הקשורות להבנת סגנונו של הגר"ח זצ"ל.

אני מקווה שעבודה בראשיתית זו תעורר ותדחוף להתחלת פעילות ההדרה מתוקנת בספר 'חידושי רבנו חיים הלוי' על הרמב"ם, לתועלת עולם התורה כולו.

קטע ערוך מהלכות חמץ ומצה

פ"א ה"ג: אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה בה מעשה. עכ"ל.

וכבר הקשו[1] דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא והרי בפסחים דף צ"ה [ע"א] מבואר להדיא[2] דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו, וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה, וצ"ע.

...ולפי זה הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם דלוקין על לאוי דלא יראה ולא ימצא. דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צריך לומר[3] דהוא משום דסבירה ליה דהך תשביתו עיקרו[4] הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ, והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ולא תעשה[5] דלא הוי ניתק לעשה.

ואם כן[6] לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכל דבר, וכמו שנתבאר דלמ"ד השבתתו בכל דבר עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ. מה שאין כן אם נימא דמצוותו בשריפה, אם כן הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה...

ולפי זה הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמרא בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא קיימא אליבא דרבי יהודה וכמבואר בסוגיא שם[7] , ולרבי יהודה דס"ל דמצוותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה[8]. מה שאין כן הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה [הי"א] דהשבתתו בכל דבר, ואם כן ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, על כן שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עליה, וכמו שנתבאר.

בירורים

בהערה 2 ציינתי שרבי חיים משתמש בביטוי "מבואר להדיא" כשהדבר אינו מפורש אלא הוא רק מוכח מהסוגיא, ובהערה 7 ציינתי שרבי חיים משתמש בביטוי "מבואר בסוגיא" כשהדבר רק מוכח בדרך עיונית ועל פי הנחה למדנית.

השאלה היא מה עומד מאחורי עובדה זו[9] ? האמת היא שתשובה ברורה נוכל לקבל רק לאחר עבודה מקיפה ויסודית בכל כתביו של רבי חיים, הן אלו שבאו בדפוס והן אלו שעדיין בכתב יד. בפרט חשוב לבחון את המהדורות הראשונות של החידושים שנדפסו לבסוף בספר, שעל קיומן מספרים בניו בהקדמתם לספר.

בכל זאת כנקודת התחלה אני מציע לראות את הדברים משתי זויות:

1. א.      רבי חיים היה רואה דברים מתוך בהירות וחדות בלתי משתמעת לשני פנים[10] , וברגע שהכריע שכך וכך הפירוש בסוגיא - נהפך אצלו הדבר 'למבואר בסוגיא'. אומרים בשמו של רבי חיים כי אין אצלו 'חקירות', אלא שלפעמים אינו יודע אם זה הפשט או זה הפשט ואז הוא מציג את שני צדדי הספק. יעיד על כך מיעוט-שאינו-מצוי של מילים שמשמעותם הסתפקות, כמו 'אולי', 'אפשר' וכדומה, בספר חדושי רבנו חיים הלוי.
2. ב.      ביטויים כמו 'כמבואר בסוגיא' וכדומה להם, יש להתייחס אליהם כאל קיצורים ותמציות של חומר רחב ומקיף יותר. כלומר, הדברים שבחיבור הם 'הפירוש הקצר' (וליתר דיוק 'החידוש הקצר'), שבמקביל אליו קיים 'פירוש ארוך' שבו מרחיב המחבר ומקיף את הנושא לצדדיו השונים.

סוף דבר

מכאן קריאה לכל צורבא מרבנן שביאור תורתו של רבי חיים נוגע ללבו, ושחפץ להיכנס לעובי הקורה בבירורים עמוקים ויסודיים בדרכי חשיבתו, לקום ולהתחיל במלאכת קודש זו של ההדרה מחודשת ומתוקנת של ספר 'חידושי רבנו חיים הלוי' במסירות ובהכנעה כיאות.