ישיבת שעלבים

(25 אפריל 2026)

קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין - ׳’׳׳™׳•׳ ׳ ׳™׳¡׳ ׳×׳©׳¢׳‘

חזרה למאמרי המעין

שמו של חודש ניסן על-שֵׁם הניסים / הרב יעקב ישראל סטל

הרב יעקב ישראל סטל

שמו של חודש ניסן על-שֵׁם הניסים

שמות החודשים המשמשים בימינו מקורם בשמות בבליים שאומצו בזמן גלות בבל ^{^[1]}. בתקופות מוקדמות יותר ניתנו לחודשים העבריים שמות מִספריים, כשניסן הוא החודש הראשון, ואדר הוא החודש השנים עשר. אך למרות ששמות החודשים של ימינו מקורם מעמי בבל, מכיוון שנתקבלו בישראל, וחלקם אף נזכרו בספרי הכתובים[2], היו שיצאו לדורשם ולהסביר מדוע ניתן לכל חודש שמו[3]. כן כותב מחבר לא ידוע, שפעל בשלהי תקופת הראשונים, בחיבורו 'ספר קושיות':

תיקשי לך: מפני מה נקראים שמם של החדשים: 'ניסן' ו'אייר' וגו'?

תירץ: ניסן - משום שבו עשה הקב"ה ניסים לישראל. 'אויר' לשון אייר, שאינו לא חום ולא קור ^{^[4]}...

וכך הוא ממשיך לדרוש את שאר שמות שנים עשר החודשים עד תומם[5].

מסורת דרשנית זו אינה מצויה בספרות חז"ל שהגיעה לידינו, אך הכירוה הפייטנים הקדומים. כבר ר' אלעזר בירבי קליר, גדול פייטני ארץ ישראל, מפייט בשבעתא לפרשת החודש: "הַחוֹדֶשׁ אֲשֶׁר הֵכִין יְדִידִי / אָמוּר נִיסָן בְּנִיסָּיו לְעוֹדְדִי"^{^[6]}. כלומר: החודש אשר הכין הקב"ה, נקרא (='אָמוּר') 'ניסן' על שם הניסים שנעשו בו לעודד ולשמח את ישראל. וכמאה שנה אחריו כותב ר' פינחס הכהן, פייטן ארצישראלי נוסף: "נִיסָן גִּילוֹ לְשֶׁעָבַר וְלַבָּא לְנוֹסְסָן / דָּבוּר לְשֵׁם נִיסִּן נִקְרָא נִיסָן"[7]. בין שני פייטנים אלו ובסמוך לזמנו של הקלירי פעל בארץ ישראל הפייטן ר' יהודה, וב'קדושתא' לפרשת החודש הוא רומז את ענייננו של ניסן, ואף דורש את 'ניסן' כמין חומר לעניינים נוספים:

81 הָאוֹתִיּוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת לְפָנֶיךָ הֶעֱבַרְתָּה

עִבּוּר זֶה חֹדֶשׁ עֵת עִבַּרְתָּה

אוֹתוֹתֵי כָל חֳדָשִׁים וְגַם מַזָּלוֹת

רָשַׁמְתָּה בְּעַד כָּל מִפְעָלוֹת

85 אוֹת הַחֹדֶשׁ נִיסָן בְּאוֹתוֹת אוֹ הֲנִיסָּה נִתְיַחֵס

נִיסָן בְּשִׁבְעָה נִסִּין בְּאוֹת הֲנִיסָּה נִתְנוֹסֵס

נִיסָן נִתְנַסָּה בַעֲנָמִים

נִיסָן יִתְנַסֵּא בְנֵס אֻמִּים

וְהָעוֹמֵד לְנֵס עַמִּים

90 יַעֲמוֹד בְּנִיסָן וּבִמְעוּטֵי עַמִּים לְנוֹסְסָן

נִיסָן מְנַסָּן

נִיסָן מְנוּסָן

נִיסָן כִּנֻּסָן

הוּא נוֹסְסָן

95 לְשֵׁם נוֹרָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ ^{^[8]}.

קשה לעמוד בבירור על הרמיזות הסתומות שבפיוט, אך נראה ששיעור הדברים הוא כזה: בשעה שברא הקב"ה את העולם ^{^[9]} העביר לפניו את הדורות הראשונים ואת מאורעות העתיד ועל-פיהם קבע את שֵׁמות החודשים והמזלות, שכל אחד מהם נקבע כנגד העתיד להיות בו ('בְּעַד כָּל מִפְעָלוֹת'), ושמו של חודש ניסן^{^[10]} נקבע על שום הניסים העתידים להתרחש ביציאת מצרים ('אוֹ הֲנִיסָּה') ובזמנים אחרים ('בְּשִׁבְעָה נִסִּין').

כאן עובר הפייטן לנקודת הזמן שלו, שאחרי ניסי העָבָר (של יציאת מצרים וזמנים אחרים), ודורש את 'ניסן' מלשון 'הִתנשׂאות', שבניסן הִתנשׂאו ישראל בעָבָר, ביציאת מצרים, ויתנשׂאו בעתיד, בביאת המשיח (המקביל, במדרש ובפיוט, לגאולת מצרים [11]), שאז, בחודש ניסן, יהיה זמן נישׂואם ('נִיסָן מְנַסָּן'), מִשגבם ('נִיסָן מְנוּסָן') וכינוסם מהגלויות ('נִיסָן כִּנֻּסָן'), ש'הוּא', המשיח, 'נוֹסְסָן', יְנשׂא ויגדל את ישראל.

היינו, גם פייטן זה הכיר את האגדה שהשֵׁם 'ניסן' נקבע על שום הניסים, אלא שבהמשך הוסיף להקיש את 'ניסן' ל'התנשׂאות', שבחודש זה הִתנשׂאו ישראל בעָבר ויתנשׂאו לעתיד[12].

הפייטן האחרון, ר' יהודה, לא הסתפק בנתינת טעם לשֵׁם 'ניסן', אלא יצא להסביר על שום מה זכה החודש להִיקרא בשלושה שמות נוספים - 'אביב', 'ראש' ו'ראשון'[13]. ואלו דבריו בפיוט ה של הקדושתא, המשכה הישיר של המובאה דלעיל:

אָז כָּל חוֹדֶשׁ קִבֵּל נִיסּוֹ וְהָלַךְ / וְזֶה חוֹדֶשׁ - קִבֵּל נִיסּוֹ וּמָלַךְ

בְּכֵן, כָּל חוֹדֶשׁ שֵׁם אֶחָד נִקְרָא לוֹ / וְזֶה - אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ

גְּדוֹלִים הֵם שְׁמוֹתָיו בְּאוֹתוֹת וּמַסּוֹת / וַעֲלֵיהֶם רְמוּזִים אַרְבָּעָה כוֹסוֹת

[...]

הַנִּקְרָא 'אָבִיב' - הֱיוֹת אָב וְחָבִיב / וְ'נִיסָן' - לְנֵס נִיסָּא הוּשַׂם וְחֻסַּן

וְ'רֹאשׁ' נִקְרָא - לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים / 'רִאשׁוֹן' יְהִי לְמוֹלֵךְ עַל מְלָכִים וּדְגָלִים[14].

כלומר: 'אביב' הוא מלשון 'אב' ו'חביב'[15], שהחודש הוא 'אב' וראשון לכל החודשים וחביב מכולם, שמזגו נוח 'לא חם ולא צונן'[16]; 'ניסן' - על שום שנעשו בו הניסים; 'ראש' - כי בו ראש השנה למלכים ולרגלים; 'ראשון' - שהוא ראשון לכל החודשים ומולך על 'מלכיהם' ו'דגליהם'[17].

איני יודע אם דרשה מרובעת זו מקורה במדרש כלשהו שאבד ברבות הימים, אך ברור שאין פייטננו הראשון לגלגל בה, שכבר קדמו ר' אלעזר בירבי קליר בקדושתא לפרשת החודש. בפיוט זה הוא מונה את הניסים שנעשו לישראל בחודש זה במשך הדורות, ולבסוף חותם בדברים הבאים:

כָּל גְּאֻלּוֹת וְנֶחָמוֹת וִישׁוּעוֹת / אֲשֶׁר מֵאָז וְעַד אָז מוֹשִׁיעוֹת / בְּקֵץ חוֹדֶשׁ זֶה נוֹשָׁעוֹת / וְכָל בְּשׂוֹרוֹת וַאֲמָרוֹת וּשְׁמוּעוֹת / אֲשֶׁר מֵעַד וְעַד עַד נִשְׁמָעוֹת / לְאוֹתוֹת זֶה חוֹדֶשׁ מַשְׁמִיעוֹת

הֻנְקַב 'אָבִיב' - לְשֵׁם אֲבִיבוֹתָיו

יֻחַס 'רִאשׁוֹן' - לְשֵׁם רִשְׁיוֹנוֹתָיו

הוּחַק 'רֹאשׁ' - לְשֵׁם רֹאשׁוֹתָיו

נִקְרָא 'נִיסָן' - לְשֵׁם מַסּוֹתָיו.

לִיצִיאַת אֲסִירִים הֻכְשְׁרוּ נְתִיבוֹתָיו / לְגָזֵי גַּלִּים נִתְכְּנוּ אָרְחוֹתָיו / לְרֹאשׁ שָׁנִים יֻשְׁרוּ מְסִילּוֹתָיו / לְשֶׁבֶת מְלָכִים כּוֹנְנוּ אֲשׁוּרוֹתָיו - - -[18].

גם כאן נדרשו ארבעת שמות החודש, אלא שאת הסברו לשלושה הראשונים קשה להבין מפאת הלשון הקצרה והסתומה שנקט פייטננו, וגם השוואתם לדברי ר' יהודה הפייטן אינה מועילה הרבה. אולם ברור, שבנוגע לשֵׁם 'ניסן' הושוו מדותיהם, ושני הפייטנים מסכימים כי שֵׁם זה ניתן לו על שום הניסים.

מסתבר, שראיית השֵׁם 'ניסן' משורש 'ניסים' מקורה במדרש ארצישראלי שעמד לפני הפייטנים, שכידוע, שִמרו תכנים מדרשיים רבים שאבדו מקבצי המדרשים שהגיעו לידינו^{^[19]}; אם כי אין לקבוע בכך מסמרות, שכן פייטנים לא נמנעו מלכלול ביצירותיהם עניינים שדרשו מדעתם הרחבה^{^[20]}. כך או כך, בין אם דרשת 'ניסן'='ניסים' היא יצירת בעלי המדרשים ובין אם חידשוה הפייטנים, ברור כי מוצאה ארצישראלי, ומשם היא נתגלגלה לארצות אחרות, כפי שנראה להלן.

צא וראה שהמקור הבבלי היחידי הדורש את הַשֵׁם 'ניסן' מסיעו לענין אחר לגמרי^{^[21]}. בתלמוד הבבלי (ברכות נו, ב) מסופר על ר' ישמעאל שפתר את חלומות בן דמא אחיינו. החלום האחרון שחלם בן דמא היה: "חזאי דאמרי לי: באדר מיתת וניסן לא חזית", כלשון החולם; ור' ישמעאל פתרו: "באדרותא מיתת, ולא אתית לידי נסיון". היינו, 'ניסן' נדרש מלשון 'נסיון' ולא מלשון 'ניסים'; ואף ההקש ל'נסיון' אינו נועד להסביר מדוע נקבע לַחודש שֵׁם זה, אלא הוא רק רמז-דרושי כדי לפתור את החלום "מעין חלמֵיה"^{^[22]}.

המסורת הארצישראלית הרואה את סיבת השֵׁם 'ניסן' כזכר לניסי הגאולה ממצרים המשיכה להתגלגל בקרב פייטנים ארצישראלים אחרים, ואף בקרב פייטנים שפעלו בחוץ לארץ אשר הושפעו מהפייטנות הארצישראלית. בין היתר הזכירה ר' יוסף החבֵר, שפעל בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה סביבות השנים ד'תת"ל-תת"ע (1110-1070), ב'יוצר' לפרשת החודש: "אֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ שָׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים, וּלְשׁוּם נִסָּיו נִיסָן יֶשׁ לוֹ יִתְרוֹן"^{^[23]}. כלומר: החודש נקרא 'ניסן' על שום הניסים שנעשו בו, המעניקים לו יתרון על פני כל החודשים. גם בפיוט מאוחר יותר, שנועד לשימושה של הקהילה הארצישראלית שבפוסטאט ונתחבר לכל המוקדם במאה האחת-עשרה, מופיעה מסורת זו: "וְנִיסָן לְשֵׁם נִסִּים / נִקְבַּע לַעֲמוּסִים"^{^[24]}. ושמא אף ר' יוסף אלברדאני, פייטן בבלי מסביבות אמצע המאה העשירית, הכיר את דרשתינו, שכן הקיש את 'ניסן' ל'ניסים': "נִיסָן נִסִּים בּוֹ כְּעָשׁ לְעַם מַאֲמִין"^{^[25]}.

אמנם, בצמוד למסורת הארצישראלית המקישה את 'ניסן' ל'ניסים' ורואה בכך טעם לשֵׁם החודש, התהלכו בספרות הארצישראלית הֶקשים נוספים, ל'נסיון'^{^[26]}, ל'מנוסה'^{^[27]} ול'הִתנשׂאות'^{^[28]}. אך הֶקשים אלו אינם אלא דרשנות בדרך 'לשון נופל על לשון', ולא באו לתת טעם לשֵׁם החודש.

מסורת הפיוט והמדרש הארצישראלית המשיכה לאיטליה וממנה לאשכנז וצרפת, ועמה הדרשה שלפנינו שהובאה בסתם ב'מדרש לקח טוב', פירושו-מדרשו של ר' טוביה ב"ר אליעזר מביזנטיון: "...הוי למד, שהחודש הראשון הוא ניסן, וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה (אסתר ג, ז): 'בחודש הראשון הוא חודש ניסן'; ניסן, שבו נעשים נסים לישראל, ובו יצאו מעבדות לחירות"^{^[29]}. אמנם כאן, דרשת השֵׁם 'ניסן' עברה פיתוח והרחבה. כל המקורות הקדומים דרשו את 'ניסן' על שום ניסי העָבָר, אלו שהיו בגאולת מצרים, ואילו המקור האחרון דורשו גם על שום ניסי ההווה (והעתיד, כנראה ^{^[30]}), דבר שהמקורות הארצישראלים לא הזכירו.

צא וראה, שהפייטן ר' יהודה הרואה ב'ניסן' שתי הוראות-דרשניות: 'ניסים' ו'התנשׂאות', ומסיע את ההוראה האחרונה הן על העָבר והן על העתיד ('נִיסָן נִתְנַסָּה בַעֲנָמִים / נִיסָן יִתְנַסֵּא בְנֵס אֻמִּים'^{^[31]}), אינו משליך את ההוראה הראשונה גם על ניסי העתיד אלא אך ורק על ניסי העָבר, אלו שהיו בגאולת מצרים ובאירועים אחרים מהעָבר^{^[32]}. משמע, שבמקור המדרשי שכנראה עמד לפניו נזכר רק שהשֵׁם 'ניסן' הוא על-שם ניסי העָבר, והוא הקפיד שלא לסטות ממקורו.

אמנם אין בעל 'מדרש לקח טוב' יחיד בכך, שכן כבר רש"י, בן זמנו המבוגר, הכיר את הדרשה המורחבת, ובפירושו לתלמוד כתב: "שעל ידי נסים נקרא ניסן", כפירוש ל"ניסא מתרחשי לך", הוא הפתרון שהציע בר הדיא לרבא שחלם "אקריון הללא מצראה בחלמא" (=הקריאו לי בחלום את ה'הלל המצרי')^{^[33]}. כי אם שֵׁם 'ניסן' לא ניתן גם על שום ניסי ההווה, אלו שבזמן הזה, מדוע בכלל טרח רש"י להזכיר את טעם השֵׁם 'ניסן' בפירושו לפתרונו של בר הדיא לניסים העכשוויים שיהיו לרבא? נראה אפוא, שאף רש"י הכיר את הניסוח הרחב הדורש את 'ניסן' גם על הניסים שבהווה, והבין כי בר הדיא סמך בפתרונו גם על הפרט ש'הללא מצראה' נאמר בפסח, היינו, בחודש ניסן הרומז גם לניסים שבהווה, כפי ש'הבטיח' בר הדיא לרבא בפתרון חלומו^{^[34]}.

ואולם, על אף שדרשת 'ניסן'='ניסים', שהתייחסה במקורה לניסי העָבָר בלבד, התפתחה על אדמת אירופה כמתייחסת גם לניסי ההווה והעתיד, עדיין נשתמרה המשמעות המקורית בחיבור אשכנזי מאוחר יחסית, הוא 'ספר קושיות', בו פתחתי את מאמרי, המסביר ששֵׁם החודש ניתן לו "משום שבו עשה הקב"ה ניסים לישראל".

[1] ראה: ירושלמי, ראש השנה א, ב: "שמות חודשים עלו בידם מבבל". וכך בבר"ר מח, ט. וראה בחידושי הריטב"א ראש השנה ג, א ד"ה 'חדא דשני'.

[2] ראה: נחמיה ב, א; אסתר ג, ז (ניסן); שם ח, ט (סיון); נחמיה א, א (כסלו); אסתר ב, טז (טבת); עזרא ו, טו; אסתר ג, ז ועוד (אדר).

[3] כיוצא בכך מצאנו בספרות חז"ל 'משחקים לשוניים' בצורתה של מילה יוונית על מנת ליצור עבורה משמעות בשפה העברית או הארמית. ראה: י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, רמת-גן 1991, עמ' 118-119.

[4] ספר קושיות, אות פח*, מהדורתי, ירושלים תשס"ז, עמ' עז.

[5] איני יודע מקור נוסף הדורש את שמותיהם של כל החודשים; בירושלמי (הנ"ל הע' 1) דרשו שלושה משמות החודשים קודם שנשתנו בידי שבי גלות בבל.

[6] ש' אליצור, בתודה ושיר: שבעתות לארבע הפרשיות לר' אלעזר בירבי קליר, ירושלים תשנ"א, עמ' 100, שו' 2-1; ומשם הביאור שבסמוך.

[7] ש' אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 689, שו' 4-3. ביאור (בעיקר ע"פ אליצור, שם): ניסן גילו: שמחת הגאולה שבחודש ניסן. לשעבר ולבא: ש'בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל' (מכילתא דרשב"י, שמות יב מב). דבור לשם ניסן: נקרא על שם הניסים שנעשו בו.

[8] ש' שפיגל, אבות הפיוט: מקורות ומחקרים לתולדות הפיוט בארץ ישראל, בעריכת מ"ח שמלצר, ניו-יורק וירושלים תשנ"ז, עמ' 240-239. סימון השורות כבמקור. תודתי לש' אליצור על ההפנייה למקומה הנדפס של ה'קדושתא'.

ביאור (ממני, בעיקר; ביאורו של שפיגל רחוק מלספק): 81 האותיות: העתידות. ע"פ ישעיה מא, כג; מד, ז; מה, יא. ומצוי בפייטנים, כמו ב'קדושתא' לפרשת שקלים ליניי, שו' 1: "אוֹתִיּוֹת הַבָּאוֹת שַׁרְתָּה" (מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, ב, מהדורת צ"מ רבינוביץ, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 244), ושיעורו: את המאורעות העתידות ראית. וקדמוניות: דורות ראשונים. ושיעור הטור כדוגמת ישעיה מא, ד: 'מי פָעַל ועשה קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון, ואת אחרונים אני הוא'. | 82 עבור: בזמן, כמו ויק"ר יט, ה: 'כמה ימים וכמה שנים, כמה קיצים וכמה עיבורים'. זה חודש: ניסן, ע"פ שמות יב, ב: 'החודש הזה לכם'. עת עברתה: כשבראת את העולם. ודימוי בריאת העולם לעיבור והריון מצוי, כמו 'הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם' (מחזור לראש השנה, מהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תש"ל, עמ' 244). ושיעור הטור: כשנברא העולם בחודש ניסן (עי' בר"ר כב, ד לדעת ר' יהושע; ועי' להלן, הערה 9). | 83 אותותי כל חדשים: שֵׁמות כל החודשים (על 'אותותי' בהוראת 'שֵׁמות', ראה מאמרי [שבכתובים]: 'אות=שֵׁם ולהפך'), ושמא כוונתו: האותיות של שמות החודשים. | 84 רשמתה: קבעת. בעד כל מפעלות: כנגד כל המאורעות העתידות להיות בהם. | 85 אות החדש ניסן: שֵׁם חודש ניסן. באותות: כנגד האותות והניסים העתידים להיות באו הניסה: ביציאת מצרים, עליה נאמר: 'או הניסה א'להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים... ככל אשר עשה לכם ה' א'להיכם במצרים' (דברים ד, לד). נתיחס: נקבע. | 86 ניסן בשבעה נִסין: וכנגד שבעת הניסים העתידים להיות בחודש זה (וראה ביאורו של שפיגל, לאלו שבעת ניסים כיוון). באות: לשון רישום וכתיבה (ואולי 'אות' משמעותה 'תיבה', אמנם לא מצאתי הוראה כזו בלשון הפייטנים אך היא מצויה בספרות הראשונים). הניסה: שבפסוק 'או הניסה א'להים...', עי' בביאור לשו' 85. נתנוסס: נתגדל. ושיעור הטור: השם 'ניסן' נקבע כנגד שבעת הניסים העתידים להיות בו שנרמזו בתיבת 'הניסה', בהם החודש נתגדל. ועי' ביאורו של שפיגל. | 87 ניסן נתנסה: ניסן נתגדל. בענמים: במצרים, והכוונה ליציאת מצרים. | 88 יתנסא: יתנשׂא, יתגדל. בנס אֻמים: ע"פ ישעיה מט, כב (דברי הקב"ה על אחרית הימים): 'הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי, וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה'. | 89 והעומד לנס עמים: המשיח, ע"פ ישעיה יא, י; בר"ר צט, ח; תנחומא מהד' בובר ויחי, י; מדרש תהלים כא, א. | 90 יעמוד בניסן: ש'בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל' (מכילתא דרשב"י, שמות יב, מב). ובמעוטי עמים: בתוך ישראל (ע"פ דברים ז, ז), בשביל לנוססן: לגדלם. | 91 מנסן. מנשׂאן, את ישראל, שבחודש זה נגאלו ועתידים להגאל. | 92 מנוסן: משגבם, מלשון תהלים נט, יז: 'כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי'. | 93 כנֻסן: בו יתכנסו הגלויות. ועי' בביאורו של שפיגל. | 95-94 הוא נוססן: המשיח ינשא ויגדל לישראל לשם נורא מרום וקדוש: לשמו של הקב"ה.

[9] כך גם נראה מפיוט ה של ה'קדושתא', המשכו הישיר של הפיסקה המצוטטת בגוף המאמר: "אָז כָּל חוֹדֶשׁ קִבֵּל נִיסּוֹ וְהָלַךְ / וְזֶה חוֹדֶשׁ קִבֵּל נִיסּוֹ וּמָלַךְ" (שפיגל, שם, עמ' 240, שו' 97-96). כלומר: 'אז', בבריאת העולם, לאחר ש'אוֹתִיּוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת לְפָנֶיךָ הֶעֱבַרְתָּה', כל חודש קיבל את 'נִיסּוֹ', דגלו, הוא שמו (ואולי הכוונה למזלו), 'וְהָלַךְ'; אבל חודש ניסן ('וְזֶה חוֹדֶשׁ') קיבל את שמו 'וּמָלַךְ' על כל החודשים, שהוא הראשון להם. שתיבת 'אז' בלשונות הפייטנים מתייחסת פעמים רבות לבריאת העולם או לקודם הבריאה.

[10] אין פייטננו דן בסיבת השמות של כל חודשי השנה אלא רק בשֵׁם חודש ניסן, כי ביצירתו זו של'פרשת החודש' המדברת בחודש זה הוא המתאים להיות הנושא היחידי.

[11] ראה: י' חזני, 'מתן תורה לעתיד לבא', דרך אגדה, ד-ה (תשס"א-תשס"ב), עמ' 75-73, 108-106, ובכל הנסמן שם; מ"ח שמלצר, 'נפלאות בריאת העולם, יציאת מצרים והגאולה שלעתיד לבוא, בפיוט קדום', מאה שערים: עיונים בעולמם הרוחני של ישראל בימי הביניים לזכר יצחק טברסקי, בעריכת ע' פליישר ואחרים, ירושלים תשס"א, עמ' 86-71.

[12] קשה לדעת בבירור אם נתכוון לומר סיבה נוספת לשֵׁם החודש, או שרק דרש את שמו בדרך 'לשון נופל על לשון'.

[13] ראה: שמות יג, ד ('אביב'); יב, ב ('ראש' ו'ראשון').

[14] שפיגל, אבות הפיוט (לעיל, הערה 8), עמ' 241-240, שו' 107-96. ביאור: ניסו: דגלו, שלטונו. וזה חודש: חודש ניסן. ועליהם רמוזים ארבעה כוסות: כנראה, שארבעה כוסות הם כנגד ארבעת שמות החודש, ואיני יודע מקור לכך. אביב [...] חביב: ע"פ ההגייה הארצישראלית שהחליפה אל"ף-חי"ת (עי' עירובין נג, ב; י' קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית, בעריכת ז' בן-חיים ואחרים, ירושלים תשל"ז, עמ' רט ואילך). לנס ניסא: לנס גדול ('נִיסָּא' = נִישָׂא), וכנראה הכוונה לניסי יציאת מצרים. הושם: נתמנה. וחסן: נתחזק. למלכים ולרגלים: ע"פ משנה, ראש השנה א, א: "באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים".

[15] לכך ש'אביב' הוא מלשון 'אב', ראה רש"י, שמות כג, טו: "אביב, לשון אב - בכור וראשון לבשל פירות". ועי' גם אבן עזרא, שיה"ש ו, יא ד"ה 'באבי'. והשווה ספר קושיות (לעיל, הערה 4), אות פח, עמ' עו, הנותן טעם לשמו של החודש 'אב': "אב - לשון 'אביב', שהוא תחילת הקציר".

[16] ראה מכילתא דרשב"י, שמות יג, ד: "'היום אתם יוצאים, בחודש האביב', בחודש שהוא כשר, לא חם ולא צונן...".

[17] כדבריו בטור הראשון שבפיוט: "אָז כָּל חוֹדֶשׁ קִבֵּל נִיסּוֹ וְהָלַךְ / וְזֶה חוֹדֶשׁ - קִבֵּל נִיסּוֹ וּמָלַךְ". היינו, כל חודש קיבל את דגלו (שלטונו) ומלך על חודשו, וחודש ניסן מלך על כולם. הענין שחודש ניסן 'מולך' על כל חודשי השנה הובע גם בשבעתא קדומה לפרשת החודש: "לְחָדְשֵׁי שְׁנֵים עָשָׂר / שָׁת נִיסָן נָגִיד וְשַׂר" (ע' פליישר, 'חדשות לעניין 'ראש ראשי חדשים'', מחקרים באגדה תרגומים ותפילות ישראל לזכר יוסף היינימן, בעריכת ע' פליישר [ואחרים], ירושלים תשמ"א, עמ' קלא, שו' 22-21). ומקור הענין בשמות יב, ב: "החודש הזה לכם ראש חדשים", ודרשו רבותינו (מכילתא דר' ישמעאל, פרשת בא, מסכתא דפסחא, פרשה א, מהדורת הורוויץ-רבין, עמ' 7): "מגיד שניסן ראש לחדשים".

[18] ע' פליישר, 'עיונים באופיים הפרוזודי של אחדים ממרכיבי הקדושתא', הספרות, ג (תשל"ב), עמ' 578. פליישר (שם, עמ' 572) מצדד ביחוס הקדושתא לקלירי, ורק מחמת זהירות נמנע מליחסה אליו בוודאות. אמנם לאחרונה הראה ע' הכהן על מקבילה לשונית בין הקדושתא לפרשת זכור (שהיא והקדושתא שלפנינו יצאו מאותו מחבר) לפיוט קלירי ודאי, התומכת ביחוס הקדושתאות כולן לקלירי. ראה מאמרו: 'לבירור זיקתם של מדרשי אסתר לפיוטי ההרחבה הקיליריים לפורים 'אספרה אל חוק' ו'אמל ורבך'', נטועים, ז (תש"ס), עמ' 50 הערה 18. בנוסף לכך, גם ב'מאגרים' (אתר מפעל המילון ההיסטורי) יוחסה הקדושתא בוודאות לקלירי.

ביאור: מסותיו: נסיו. עי' דברים כט ב ובתרגום. ליציאת אסירים: ליציאת ישראל ממצרים. לגזי גלים: עוברי הים, הם ישראל שעברו את הים בשביעי של פסח. לראש שנים: ניסן הוא ראש השנה לכמה דברים, עי' משנה, ראש השנה, א א. לשבת מלכים: ניסן הוא ראש השנה למלכים, עי' משנה, שם.

[19] הדברים מפורסמים וידועים, והרבה נכתב בעניינם. כן כותב עזרא פליישר, כי "מן המוסכמות היא, שאין לפייטן הקדום אלא מה שעיניו רואות בספרות חז"ל. התלמודים וקובצי המדרשות הם המקור לרוב הרעיונות והעניינים שפייטן מעצב בחיבוריו". ראה: ע' פליישר, 'מבטלי עשרת הדיברות - בפיוט, במדרש ובתרגום', תרביץ, סו (תשנ"ז), עמ' 86, ובמקומות נוספים. וראה עוד: צ"מ רבינוביץ, הלכה ואגדה בפיוטי יניי, תל-אביב תשכ"ה, עמ' 280-263; אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן (לעיל, הערה 7), מבוא, עמ' 209-203; הנ"ל, רבי אלעזר בירבי קליר - קדושתאות ליום מתן תורה, ירושלים תש"ס, מבוא, עמ' 79-76. והשווה: ש' ליברמן, 'חזנות יניי', סיני, ד (תרצ"ט), עמ' רכא-רנ.

[20] ראה: ע' הכהן, קדושתאותיו של ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי למועדי השנה, ע"ד, א, ירושלים תשס"ד, עמ' 218-213.

[21] אין צורך להתייחס לנוסח המחודש "הרואה ניסן בחלום, ניסי ניסים נעשו לו", שייחס-כביכול ר' מנחם מנדל שניאורסון (האדמו"ר מליובביץ) לתלמוד הבבלי (ברכות נז רע"א) באחת משיחותיו - ראה שיחת שבת פרשת אחרי, שבת הגדול, ה'תשכ"ז (בתוך: שיחות קודש מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש - תשכ"ז [באידיש], חלק ב, עמ' ז): "און דאס איז אויך דער ענין פון חודש ניסן, ווי די גמרא זאגט: הרואה ניסן בחלום, ניסי נסים נעשו לו, שזהו ענין נס בתוך נס..." [תרגום לעברית בתוך: ספר השליחות, ברוקלין תשמ"ט, עמ' 226: "וזהו גם ענינו של חודש ניסן, כפי שאומרת הגמרא: הרואה ניסן בחלום - ניסי ניסים נעשו לו, שזהו ענין נס בתוך נס...". ושם בהערה 6 צויין: "ברכות נז רע"א ובפירוש רש"י, וראה פסיקתא זוטרתי (=מדרש לקח טוב), בא יב, ב"]. שלפנינו שם נאמר: "הרואה 'הונא' בחלום - נס נעשה לו; 'חנינא', 'חנניא', 'יוחנן' - נסי נסים נעשו לו", והנוסח 'ניסן בחלום' אינו מתועד בשום כתב-יד (עי' דקדוקי סופרים, ברכות שם, ועוד) ומקור קדום אחר. ככל הנראה, גם רמ"מ שניאורסון עצמו לא נתכוון לומר שכן נכתב בתלמוד שלפנינו, אלא דבריו הם מעין דרשה עצמית על-פי דברי התלמוד שם, שאות נ רומזת לנס. כן משמע משיחה אחרת שלו (פרשת שמיני, ה'תש"ל, בתוך: שיחות קודש מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש - תש"ל [באידיש], חלק א, עמ' ג; הסוגריים במקור): "וואס דערפאר איז אויב מ'זעט ניסן בחלום, איז 'ניסי נסים נעשו לו' (לפי ברכות נז, א - מצד די צוויי נו"ן'ען וואס זיינען פאראן אין 'ניסן')...".

[22] ראה ברכות נה, ב: "כל החלומות הולכים אחר הפה... והוא דמפשר ליה מעין חלמיה". אמנם דרשת 'ניסן'='נסיון' מצויה גם במדרשים ארצישראלים (עי' להלן, הערה 25), אך גם שם ההקש 'ניסן'='נסיון' לא נועד כדי לתת טעם לשֵׁם החודש, אלא הוא בדרך 'לשון נופל על לשון', כדי לפתור לאדם ששמע בחלומו 'ניסן לית את חמי', ממש כמובא בתלמוד הבבלי. על השימוש ב'לשון נופל על לשון' (פארונומאסיה) ובמשחקים לשוניים אחרים לפתרון חלומות, ראה: ח' וייס, מעמדו ותפקידו של החלום בספרות חז"ל: קריאה ספרותית ב'מסכת החלומות' שבתלמוד הבבלי, ע"ד, ירושלים תשס"ז, עמ' 227-220, ובכל הנסמן שם.

[23] ש' אליצור, שארית יוסף: פיוטי ר' יוסף הלוי החבר, ירושלים תשנ"ד, עמ' 58, שו' 1; ומשם הביאור שבהמשך. תיבת 'ניסיו' [='נִסָּיו'] אין קריאתה בטוחה, ושמא יש לקרוא 'ניסין' [='נִסִּין'], עי' שם, ביאור לשו' 1. ולפי שאין בכך משמעות לענייננו העדפתי – לרהיטת המובאה – את הקריאה 'ניסיו'. לזמנו ומקומו של ר' יוסף החבר, ראה שם, מבוא, עמ' 16-14; נספח, עמ' 110.

[24] פיוט 'ישורון ביראת צור תהא חביב', נדפס אצל: ע' פליישר, 'ראש ראשי חדשים', תרביץ, לז (תשכ"ח), עמ' 273, שו' 27-26. ביאור: לעמוסים: לישראל.

לתיארוך הפיוט, ראה שם, עמ' 277. ויעודו לקהילה הארצישראלית שבפוסטאט ברורה מאליה, שכן נכלל במנהג ה'קידוש' לראש חודש ניסן, מנהג ארצישראלי מובהק, עי' במאמרו הנזכר של פליישר, עמ' 265 ואילך; הנ"ל, 'עוד לענין ראש ראשי חודשים', סידרא, ז (תשנ"א), עמ' 50.

[25] ט' בארי, החזן הגדול אשר בבגדאד: פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני, ירושלים תשס"ג, עמ' 283, סי' פט, שו' 7. ביאור (על-פי בארי, שם): ניסן: בחודש ניסן. נסים בו כעש: כאשר עשה בו ניסים. לעם מאמין: לישראל.

גם בפיוט שליווה את ה'קידוש' לליל ראש חודש ניסן, מנהג ארצישראלי מובהק, נחרז 'ניסן' ב'נס'. ראה פליישר, 'עוד לענין ראש ראשי חודשים' (לעיל, הערה 23), עמ' 60, שו' 16-15: "לְעַם אֻמַּץ וְחֻסַּן / נָתַן נֵס לְנוֹסְסָן / נִיסָן". אלא ששם ה'נס' הוא מלשון תהלים ס, ו: "נתת ליראיך נֵּס לְהִתְנוֹסֵס", שהוא מלשון 'נסיון' (עי' תרגום; בר"ר נה, א) או 'מנוסה' (עי' תנחומא מהד' בובר וירא מג), ולא מלשון 'ניסים'. כמובן מאליו, אין להבין כל 'ניסן' הסמוך ל'ניסים' כבא ללמדנו שטעם שֵׁם החודש הוא על שום הניסים. לדוגמא, בקדושתת י"ח לראש חודש ניסן לר' לעזר החזן, פייטן ארצישראלי שפעל כנראה במאה התשיעית, נאמר: "חִדּוּשׁ מוֹפֵת זֶה אֵלִי / נִסִּין וִישׁוּעוֹת כֵּן לַחֲזוֹת לִי // בְּנִיסָן שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי וְגִילִי / עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי" (ע' פליישר, 'קדושתאות י"ח לראשי חדשים ולחנוכה מאת לעזר החזן', קבץ על יד, סדרה חדשה, ספר ט [יט], ירושלים תש"מ, עמ' 45, שו' 18-15; לזהות הפייטן, לזמנו ולמקומו, ראה שם, עמ' 44-43). אין הפייטן מבקש אלא שיזכה לחזות בניסים והישועות שהקב"ה עתיד לעשות בחודש ניסן בו עתידה להתרחש הגאולה, ואין כאן כל רמז ששמו של החודש הוא מהוראת 'ניסים'.

[26] ראה: איכ"ר א, טז, שאחד מתלמידי ר' יוחנן אמר לרבו: "חמית בחלמי, דאמרין לי באדר את מיית וניסן לית את חמי", ופתר לו רבו: "באדר את מיית - בהידורה של תורה את מיית; וניסן לית את חמי - נסיונין לית את חמי". וכך בתנחומא, בראשית, יג [=תנחומא מהד' בובר בראשית, מ], על אחד מתלמידי ר' עקיבא: "מעשה בתלמיד אחד, מתלמידי רבי עקיבא, שנאמר לו בחלום: 'באדר אתה מת וניסן אינך רואה'... וסיפר חלומו לפני ר' עקיבא, אמר לו: באדר אתה מת - בהידורה של תורה אתה מת; וניסן אין אתה רואה - שוב אין אתה בא לידי נסיון...". והשווה לעיל, ליד הערה 21. וראה עוד לעיל, הערה 24.

[27] ראה לעיל, הערה 24.

[28] בפיוטו של ר' יהודה, דלעיל, ליד הערה 11.

[29] מדרש לקח טוב, שמות יב, ב, מהדורת ש' בובר, ווילנא תר"מ, דף כו ע"ב. והשווה פירושו למקרא הנזכר מאסתר: "'בחודש הראשון הוא חודש ניסן', חודש שנעשו בו נסים לאבותינו, במצרים, ועל הים, ועל הירדן". ראה: מדרש לקח טוב, אסתר ג, ז, בתוך: ש' בובר (מהדיר), ספרי דאגדתא על מגלת אסתר, וילנא תרמ"ז, עמ' 98. תודתי לידידי ר"ש נקש שהפנני למקור זה.

[30] לכך שהגאולה העתידה תהיה בחודש ניסן, ראה מכילתא דרשב"י, שמות יב, מב [=ראש השנה יא, א]: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין ליגאל"; מסכת סופרים כא, א: "וכן לעתיד לבא, עתיד המקדש להבנות בניסן". אך איני יודע מקור חז"לי ברור שחודש ניסן מסוגל להיעשות בו ניסים בזמן הזה, היינו קודם בוא הגאולה, כפי שמשמע מלשונו של ר' טוביה ב"ר אליעזר. והשווה 'מדרש קדום בלתי ידוע לאסתר' שפירסם צ"מ רבינוביץ (גנזי מדרש: לצורתם הקדומה של מדרשי חז"ל לפי כתבי יד מן הגניזה, תל-אביב תשל"ז, עמ' 159-158), ש'אוהביו וחכמיו' של המן אמרו לו: "היהודים הללו יש להם חודש אחד שהקב"ה עושה להם בו ניסים, אין הדא הוא - לית את קאים...". והכוונה, כמסתבר, לחודש ניסן. היינו, בנקודת הזמן של גזירת המן אמרו לו 'חכמיו' שבחודש ניסן הקב"ה 'עושה להם בו ניסים', בהווה (תודתי לידידי ר"ש נקש שהפנני למקור האחרון). ושמא ניתן להבין כן מר' פינחס הכהן, המפייט: "נִיסָן קָבוּעַ עֲשׂוֹת נִסִּים בּוֹ / רַגְלֵי מְבַשֵּׂר בּוֹ יָבוֹא" (אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן [לעיל, הערה 7], עמ' 691, שו' 20-19), אם נתייחס לצלעית הראשונה כמתייחסת להווה ולצלעית השנייה כמתייחסת לעתיד. ועדיין אין הדברים חלוטים.

[31] לעיל, ליד הערה 8, שו' 88-87.

[32] עי' לעיל, ליד הערה 8, שו' 86-85 ובביאור שם.

[33] ברכות נו, א. 'הלל המצרי' הם מזמורים קיג-קיח מתהלים, הנאמרים בפסח כהודאה לגאולת מצרים. ואצטט בשלמותה את הפיסקא הנוגעת לענייננו: "אמר ליה [רבא לבר הדיא]: אקריון הללא מצראה בחלמא. אמר ליה [בר הדיא]: ניסא מתרחשי לך". ופירש רש"י (הדיבורים המתחילים מודגשים): "'הללא מצראה', הלל שאנו קורין בפסח, לפי שיש הלל אחר הקרוי 'הלל הגדול', קורין לזה 'הלל המצרי'. 'ניסי מתרחשי לך', שעל ידי נסים נקרא 'ניסן', שעל כל צרה הבאה לישראל אומרים אותו על גאולתן".

[34] אמנם ברור, שאין להבין מדברי רש"י שהתלמוד הבבלי (בו הובא מעשה בר הדיא) הכיר את הדרשה 'ניסן'='ניסים'. אין כל הכרח לשרבב את המשפט 'שעל ידי נסים נקרא ניסן' כדי לפתור את חלום רבא לכיוון הניסי, שמספיק לכך הפרט 'הללא מצראה' הנאמר לאחר כל גאולה ניסית. אלא שדרכו של רש"י ויתר הפרשנים האשכנזיים-צרפתיים לפרש את התלמוד הבבלי לעיתים על-פי מסורות ארצישראליות שהגיעו לאשכנז וצרפת, שלא בהכרח היו מוכרות לבעלי התלמוד הבבלי עצמם. על תופעה זו, הרווחת יותר בקרב בעלי התוספות, ראה: א"א אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, ב, מהדורה חמישית מורחבת, ירושלים תשל"ו, עמ' 710-703; ע' פוקס, 'דרך ההכרעה, סמכות של טקסטים ומודעות עצמית: הרהורים על דרכי הפסיקה בשלהי תקופת הגאונים', ‫סוגיות במחקר התלמוד; יום עיון לציון חמש שנים לפטירתו של אפרים א' אורבך, ירושלים תשס"א, עמ' 121 הערה 65. תודתי לידידי רמ"מ הוניג שהפנני לשני מקורות אלו.

המעין - ׳’׳׳™׳•׳ ׳ ׳™׳¡׳ ׳×׳©׳¢׳‘

שמו של חודש ניסן על-שֵׁם הניסים / הרב יעקב ישראל סטל

המעין - ׳’׳׳™׳•׳ ׳ ׳™׳¡׳ ׳×׳©׳¢׳‘