המעין - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½

חזרה למאמרי המעין

על פירוש הרד"ק לספר בראשית / אליעזר דניאל יסלזון

אליעזר דניאל יסלזון

על פירוש הרד"ק לספר בראשית*

פתיחה

התייחסות רד"ק לפרשנותו

מאפייני פירושו

            א. פשטנות

            ב. לשון וסגנון המקרא

            ג. הסתמכות על ריאליה ואורחות חיים

            ד. מסרים חינוכיים

            ה. דרש

סיכום

פתיחה

בתודעת העם נקבעה קבוצה נבחרת של פרשנים לחומש. הראש והראשון שבהם הוא רש"י (ד"א ת"ת-תתס"ה - 1040-1105), ואחריו באים לפי סדר הדורות רשב"ם (ד"א תת"מ-תתק"כ - 1080-1160), ראב"ע (ד"א תתמ"ט-תתקכ"ד - 1089-1164), רד"ק (ד"א תתק"כ-תתקצ"ה - 1160-1235) ורמב"ן (ד"א תתקנ"ד - ה"א ל' - 1194-1270). חמשת הפרשנים האלה חיו ופעלו בצרפת ובספרד במאתיים השנים האחרונות של האלף החמישי למניננו (רק הרמב"ן גולש לאלף השישי). דורותיהם של הפרשנים נכנסים זה אל תוך זה, אם מעט ואם הרבה. וכך יש לנו מאתיים שנה של פעילות פרשנית רצופה.

כך פותח עמוס חכם, זקן פרשני המקרא בדורנו, מאמר שכתב על ראב"ע[1]. על פי דבריו הרד"ק משתייך ל'חמישיה הפותחת' של מפרשי התורה, אך ברור שהלומדים עוסקים בו פחות מאשר בפרשנים האחרים המנויים ברשימה. נראה ששתי סיבות לכך: ראשית - הרד"ק כתב את פירושו רק לספר בראשית, בעוד שהארבעה האחרים כתבו פירושם על חמישה חומשי תורה. שנית - בשונה מהארבעה לא הודפס פירושו של הרד"ק במסגרת המקראות הגדולות, ורק לאחרונה עם פרסום חומש 'תורת חיים' על ידי הוצאת מוסד הרב קוק שולב פירושו של רד"ק בין פרשני ספר בראשית. יתכן מאוד שהסיבה השניה תלויה בראשונה – יעקב בן חיים עורך המקראות הגדולות (ונציה רפ"ד-רפ"ו) לא מצא לנכון לצרף את פירוש הרד"ק, מפני שהוא מפרש רק חומש אחד. אמנם ההפסד גדול, מפני שפירוש רד"ק על ספר בראשית מקיף ביותר, ויש בו התייחסות כמעט לכל פסוק ופסוק. הפירוש מרחיב, כלומר מסביר את הפסוק עם הרקע שלו, וסגנונו שווה לכל נפש[2].

נראה שהיו לפני הרד"ק בעת שניגש לכתיבת פירושו כמה קבצי מדרשים, התרגומים (אונקלוס ויונתן), פירושי רש"י, ראב"ע ורשב"ם (לרשב"ם חברו גם פרשני אסכולת הפשט של תקופתו, כמו רבי יוסף קרא ויוסף בכור שור), וכן הפירושים המשפחתיים של משפחת קמחי, שהועברו לרד"ק על ידי אביו ר' משה ואחיו ר' יצחק.

התייחסות רד"ק לפרשנותו

חוקרי הרד"ק ניסו לבחון את סדר כתיבת פירושו לתנ"ך, על פי אזכורים צולבים המצויים בפירושיו לספרים השונים. הדעה המקובלת היום היא שסדר כתיבת פירושו לתנ"ך היה: 1. דברי הימים. 2. תהילים. 3. נביאים ראשונים. 4. נביאים אחרונים. 5. ספר בראשית.

הרד"ק צירף הקדמות לפירושו לספר בראשית, ספר תהילים, נביאים ראשונים (ספר יהושע) ולנביאים אחרונים (ספר ישעיהו). את הקדמתו לספר בראשית הוא פותח בכותר המחורז הבא:

הנה נא א-ל נורא, לבן קמחי עזרה, ודעת נבחרה, בספר התורה.

לגלות כל סתום, לעין משכיל שתום, לבאר כל חתום, חשיכה כאורה.

נראה שרד"ק האמין שבכוחו 'לגלות כל סתום ולבאר כל חתום', ולהוסיף בכך על דברי הפרשנים שקדמו לו. בהמשך הוא כותב על האיסור לדרוש במעשה בראשית ולדרוש ברבים בסתרי תורה:

אין דורשין במעשה בראשית בשנים, ופירשו בשנים כמו לשנים. נראה מדבריהם שיש במעשה בראשית נגלה ונסתר, שאם לא היה בו אלא הנגלה, לא היו מסתירים ומזהירים מלדורשו ולפרשו... והמשכיל יבין לעצמו למה נמנע זה, כי אין לנו רשות לגלות. אבל נרמוז רמיזות במעשה בראשית ובכל סתרי תורה ממה שרמזו רבותינו ז"ל, וכפי מה שהשגתי מספרי החכמים אשר היו לפני, וכפי אשר תשיג ידי מחשבתי באשר ה' אתי... אבאר הנסתר בו לפי דעתי ואשימנו קונדרס בפני עצמו, ולא אכתבנו בפירוש התורה שהוא מסור לכל ואהיה כדורש ברבים סתרי תורה...

עיון בפירושו לספר בראשית מראה שהרד"ק היה נאמן לשיטתו זו. כך הוא מציין 'והענין בזה מבולבל מאוד לפי הנגלה, אבל לפי הנסתר הענין מבואר כמו שנפרש בקונדרס אשר נכתוב לבדו בנסתר', או 'ועוד יתבאר זה בנסתר'[3].

הקדמתו לספר יהושע פותחת בפסוק מספר תהילים (קיא, י) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: מפסוק זה לומד הרד"ק שיראת ה' קודמת לחכמה, שהיא חכמת הפירוש, והפרשן ראוי לכתוב פירוש רק אם הוא ירא את ה' באמת. בסוף הקדמתו הוא מדגיש את חשיבות העלאת הדברים על הכתב:

ואחר שביארנו כי המעשה הוא העיקר, נאמר כי המעשה הוא על שני פנים, וכל אחד הוא עמוד גדול לשכר האדם בזה ובבא. האחד הוא מעשה המצוות ושמירתם ודרכי המוסר, ימצא בהם שכל טוב בעיני אלוקים ואדם. והמעשה האחר הוא כתיבת החוכמות וביאור התורה והמצוות לחֻקם על ספר למען יעמדו ימים רבים. כי אם לא היו כותבים החכמים הקדמונים דבריהם על ספר, כבר אבדו חכמות וספו המזימות ובטלו התורות והמצוות. אבל החכמים ובעלי התורה בכתבם דבריהם וביאוריהם על ספר ישאירו אחריהם ברכה, ובוודאי לא מתו החכמים ההם... ועל כן ראיתי אנוכי הצעיר דוד ב"ר יוסף בן קמחי לכתוב על ספר ביאור דברי המקרא אשר למדתי וקבלתי וכאשר תשיג ידי מחשבתי באשר ה' אתי... ואכתוב הפסוקים אשר צריך לפרשם והמילים אשר צריך לדקדקם[4]... ואכתוב בקצת מקומות תרגום יונתן בן עוזיאל שיש בו פירושים טובים ונאים, וגם אביא דברי רבותינו ז"ל במקומות שאנו צריכים לפירושם ולקבלתם על כל פנים, גם כן אביא קצת הדרשות לאוהבי הדרש.

מאפייני פירושו

בחינת פירושיו לספר בראשית מאפשרת לנו לאפיין את הפירוש על ידי תכונותיו המיוחדות:

א. פשטנות[5]

רד"ק אינו מסתפק כמו חלק מפרשני הפשט האחרים בפירוש הפשוט של המילים, אלא מסביר את הענין כולו בדרך שאולי היתה מתאימה לאדם שהיה קורא בו לראשונה, ללא כל ידע קודם.

נביא שתי דוגמאות להבהרת תכונה זו.

א. בתחילת פרשת ויצא (כח, י) נאמר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וכבר הקשה רש"י שלא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? רש"י עונה על השאלה בדרך הדרש, 'מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם'.

אך הרד"ק קורא את הפסוק כיחידה אחת, ורואה באיזכור המשותף של היציאה (מבאר שבע) והיעד (חרנה) כמנהגו הרגיל של המספר:

כן הוא מנהג הכתוב לקחת תחילת הדברים וסופם ומניח אמצעיתם, וכן ויקם וילך אל ארם נהרים (כד, י) ולא הלך ביום אחד, וכן צמח בלי יעשה קמח[6] (הושע ח, ז), והניח הפעולות האמצעות, כי הולך הכתוב בסיפור אל הכוונה:

ב. גם פירושו על הפסוק הבא מדגים היטב את פרשנותו הפשטנית: 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא': הקושי אליו מתייחסים הפרשנים הוא זיהוי המקום, שהרי הכתוב יִידעו – 'המקום', 'במקום'. רש"י בעקבות המדרש מציין שהמקום הוא הר המוריה[7]. ראב"ע מסביר שהמקום היה ידוע, נאמן לשיטתו שכל מקום שנאמרה בו ידיעה מדובר על ידיעה שהיתה קיימת גם בימי משה שכתב את התורה.

לעומת שניהם קורא הרד"ק את הפסוק בצורה פשטנית ומרחיבה, ומניח שלאורכה של הדרך מבאר שבע לחרן היו מקומות לינה ידועים לשיירות, ולאחד מהם מתייחס הפסוק:

ויפגע - בדרכו פגע בערב במקום אחד שהיה בדרך יום אחד מבאר שבע, והיה ערב, ולן שם כי לא יכול ללכת יותר באותו יום, כי כבר בא השמש בבואו במקום. ונפתחה בי"ת במקום לידיעת המקום שהיו ישנים שם הבאים מבאר שבע:

ב. לשון וסגנון המקרא

גם בהתייחסות ללשון ולסגנון של הפסוקים נוקט הרד"ק בשיטה כוללת, שאינה מייחסת דיוק ודקדוק לכל מילה ולכל כפל של ביטוי, או לשימוש במילים חלופיות. מקומות כאלה פותר הרד"ק באומרו 'כך הוא מנהג הפסוק'. כך בעניין הקושי בשיחת המלאך עם הגר הבורחת אל המדבר מפני גבירתה (טז, ט-יא), כאשר שלושה פסוקים עוקבים פותחים כולם במילים 'ויאמר לה מלאך ה'', מבלי שנמצאת תגובתה של הגר בין האמירות: 'וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ': רש"י מסביר על דרך הדרש: 'על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר'. הרד"ק לעומתו רואה את הדברים כסגנון מקראי מקובל. הוא טורח להביא גם את המדרש, אך זאת רק כתוספת, ולא כפירוש עיקרי (ראה להלן בפרק העוסק בבחירת המדרשים על ידי הרד"ק):

אמר שלוש פעמים ויאמר, כן הוא מנהג הכתוב במקומות, ובא כן לחזק המאמר, כמו שכתבנו רבים בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו. ויתכן לפי מה שאמר לה שלושה ענינים אמר ויאמר על כל ענין וענין. ויש דרש כי שלושה מלאכים שלח לה האל זה אחר זה, ואמרו ומה לשפחות האבות נגלה המלאך שלוש וארבע פעמים ולנו אפילו אחת לא:

דוגמא נוספת לגישתו לסגנון הכתובים, נוכל ללמוד מפירושו למספר ביטויים בתפילת יעקב לפני פגישתו עם עשו (פרק לב):

פס' י: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:

פס' יג: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:

הרד"ק מתייחס כאן לשלושה קשיים סגנוניים. א. לא מצינו בהבטחת ה' ליעקב את הביטוי 'איטיבה', אלא את ההבטחה ו'הנה אנוכי עמך'. ב. לא מצינו בהבטחת ה' ליעקב את הדימוי לחול הים, אלא דימוי לעפר הארץ. ג. לא ברורה משמעותה של הלשון הכפולה 'הטב איטיב'.

גם כאן פותר הרד"ק קשיים אלה בהסתמכו על דרך הכתיבה הרגילה, ושני כללים עמו: הכלל  הראשון הוא שקיים חופש למביא נושאים זהים להשתמש במילים שונות, והכלל השני הוא שמותר השימוש במילים כפולות כדי להדגיש את הפועל:

ואטיבה עמך - ואהיה עמך שאמר לו, וכבר כתבנו כי בשנות הדברים ישמור המקרא הטעמים ולא ישמור המלות[8]. היטב איטיב - כן דרך המקרא לכתוב המקור עם הפועל לחזק הפעולה. כחול הים - והוא אמר לו כעפר הארץ, והענין אחד, כמו שכתבנו המקרא שומר הטעמים, ושניהם נאמרו להפלגה:

ג. הסתמכות על ריאליה ואורחות חיים

מאפיין שלישי לפירושו הוא התבססותו על שגרות החיים, ועל ההבנה הפשוטה של הריאליה. הסבריו מעוגנים בהכרת האדם ונפשו, ובהתמצאות בפרטי סביבת חייו ומגוריו.

כדוגמא לגישתו זו נביא את הסברו לאבן הגדולה שכיסתה את הבאר בחרן (כט, ב-ג):

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:

רד"ק מסביר את האריכות בפירוט שגרת חיי הרועים, ומסביר מדוע היו צריכים לאבן ומדוע היו נאספים יחדיו להשקות הצאן:

לפי שלא היו שם מים אחרים להשקות צאן אנשי העיר שמו אבן גדולה על פי הבאר, כדי שלא יוכלו להשקות אלא בהיותם יחד וישקו זה אחר זה. ואם ישקו זה לבדו וזה לבדו, ישאב כל אחד לנפשו והנשארים בשוקת ילכו לבטלה, וישפך עד שלא יבוא האחר. ואפילו יהיו בשוקת לא ישקה מהם הבא אחרי כן, כיון שעמדו שאובים שעה או שתים, כי לא ישתו הצאן לרצונם כן אלא השאובים לשעתם. לפיכך שמו אבן גדולה על פי הבאר שלא יוכלו להסיעה עד שיהיו יחד כל אנשי העיר:

דוגמא שניה למבטו הריאלי של הרד"ק נוכל למצוא בהסברו על ציון יופיה של רחל בתורה. על פניו קשה העובדה שיעקב מוזכר כמי שנמשך ליופי; רד"ק משתמש באמירה זו כדי להסביר את יחסו ליופי, באמצעות הצגת יחסם של האבות אליו (כט, יז):

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה: ויש לשאול, אחר שכוונת הצדיקים לאשה לזרע, למה היו מחזירים אחר אשה יפה, כיון שאין כוונתם לתאוה. ויעקב אבינו בחר ברחל לפי שהיתה יפה מאוד, ועבד בה שבע שנים, והתרעם בלבן אחר שנתן לו לאה תמורתה, לפי שלא היתה יפה כמו רחל. ויש לומר כי כוונתם לטובה, לפי שהאשה יפה מעוררת התאוה, וכדי להרבות בנים היתה כוונתם לעורר תאותם. ועוד כדי שיהיו הבנים והבנות יפה מראה ויהיו דומים להם. ועוד כי צורה הנאה משמחת לב האדם, כל שכן הצורה שתהיה לפניו תמיד שתהיה שמחתו בה תמידי. וצריך שיהיה האדם שמח בעולמו ובחלקו שנתן לו הא-ל, כי האלוקים מענה בשמחת אדם ומזמין לצדיק אשה יפה, כמו שעשה לאבות ולשאר הצדיקים שיהיו שמחים בחלקם ומולידים בנים כמותם:

ד.      מסרים חינוכיים

הרד"ק מרבה לכלול בהסבריו מסרים חינוכיים אותם הוא מבקש להנחיל לתלמידיו, או ללומדים את פירושו[9]. המסרים נלמדים מסיפורי התורה והאבות, אך לעתים הם נגזרים גם מדרך ארץ, מדרך המוסר או מדרך הכבוד[10]. כך למשל הפסוק המתאר הצבת מצבה על ידי יעקב נכתב לדעתו כדי ללמדנו את בעלותו של ישראל על ארץ כנען (כח, יח):

ויצוק שמן על ראשה - כדי להכירה בשובו דרך שם שיעשה שם מזבח ויקריב עליו, כי כתם השמן לא ימחה במי מטר. או היה יציקת השמן לעבודה כמו ניסוך היין, וכן עשה בשובו במצבה אשר הקים אמר "ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן". וכל זה היה לאות ולסימן שיירשו בניו את הארץ כמו שכתבנו באברהם ויצחק, כי שניהם עשו בארץ כרצונם, כי הנה יעקב לקח האבן ההיא ושם אותה מצבה ואין מי שלקח אותה לצורכו ולא אפילו בעל השדה, וכמו שהציבה כן מצאה, ובנה שם מזבח בשובו כאדם הבונה בשלו ואין מוחה בעדו. וקרא למקום ההוא בית אל [למרות] שהיה שמו לוז בראשונה, והסכימו אנשי המקום וזולתם על ידו, וכן לאברהם וליצחק כמו שכתוב בחפירת הבארות ובבנות המזבחות, כי שָׂם הא-ל מוראם ואהבתם בלב אנשי הארץ...

דוגמא שניה ללקח חינוכי מצוי בפירושו לתיאור הדורון ששולח יעקב לאחיו עשו לקראת פגישתם (פרק לב). הרד"ק לומד מכאן שאין לאדם לסמוך על הנס, ואפילו לא על הבטחת ה' לישועה. הקב"ה מתגלה ליעקב ומודיעו על הצלתו רק לאחר שסיים את כל ההכנות המעשיות לקראת פגישתו עם עשו (לב, יד).

וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: ולא בא לו המלאך שהיה תשובת תפילתו עד שהכין המנחה ושלחה לפניו, וזה להודיע כי האדם שהוא בעת צרה אפילו יהיה צדיק לא יסמוך על הנס אלא ישמור עצמו בכל אשר יכול, ויכין עצמו לשלשה דברים, לתפלה, לתת ממון ולמלחמה, ועל הכל ישים לבו לא-ל ויבטח בו והוא יעשה:

לעתים מזכיר הרד"ק מסר הנובע מ'דרך המוסר' (ל, טז):

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: ומה שיצאה לאה לקראתו - מדרך המוסר עשתה זה, לפי שיעקב לא ידע בדבר והיה הולך כדרכו לבית רחל, ולא היה מדרך המוסר שתוציאנו לאה מבית אחותה אחר שנכנס שם:

ה.     דרש

שלא כרש"י המביא לעתים את הדרש כפירוש הרצוי והעדיף, מביא הרד"ק את הדרש רק כתוספת לפירושו הפשטני, כמסר חינוכי, או כדברי מתיקות נעימים בעלמא. כך כשמתכונן יעקב לפגישתו עם עשו מעביר הוא את משפחתו במעבר היבק (לב, כג), ורד"ק מעיר:  

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: ודינה בכלל נשיו, כי עם לאה היתה, כי הבת לא תפרד מן האם. ובבראשית רבה (ע"ו) ודינה היכן היתה? בתיבה היתה נתונה ונעל בפניה, אמר, הרשע הזה עינו רמה אם יראה אותה יקח אותה ממני, ר' הונא בשם ר' אבא כהן, עד דלא א"ל הקדוש ברוך הוא למס מרעהו חסד (איוב ו), מנעת חסד מן אחיך, אי נסבת לא גרת, ופירש אי נשאה לא זנתה, לא בקשת שתנשא למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת שתנשאה בהתר הרי היא נשאת באיסור, הדא היא ותצא דינה וגו':

דוגמא שניה - כשבאו אחי יוסף לביתו עם בנימין הושיבם לפניו על פי סדר לידתם, והיה הדבר תמוה בעיניהם (מג, לג). הרד"ק מפרש לפי הפשט שבגלל צפיפות לידתם קשה היה להבחין בהבדלי הגיל ביניהם, אך הוא מביא גם את המדרש:

וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: ובבראשית רבה (צ"ב) נטל הגביע ועשה עצמו כמריח ואמר יהודה שהוא מלך ישב בראש, ראובן שהוא בכור שני לו, וכן כולם, ואמר בנימין לית ליה אמא ואנא לית לי אמא לישב גבאי, לפיכך ויתמהו האנשים[11].

סיכום

על פי האמור בהקדמותיו נראה שרד"ק התייחס לפרשנותו כשליחות. בחינת המאפיינים של פירושו מראים את החדשנות שבו, ואת הקווים המבדילים בין פירושו לפירושי קודמיו.

וביתר פירוט: הרד"ק יותר פשטן מרש"י ולא מוכן להשתמש בדרש כפירוש עיקרי. הוא מסכים עם ראב"ע שסגנון המקרא אינו תמיד מוקפד מילולית, ולשון פירושו ברורה יותר מלשונו הקשה לעיתים של ראב"ע. הוא אינו מפרש כלל פירושים על דרך הסוד, ונוטה אל הפשט כאחד הפשטנים, בתוספת לקחים ומסרים חינוכיים. וכבר קראו עליו בפרפרזה את דברי המשנה בפרקי אבות: 'אם אין קמחי אין תורה'...