תרומות על הבאר
(13 אפריל 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין - גליון תשרי תשעג

חזרה למאמרי המעין

בעניין הגדרת תינוק שנשבה

מהו היחס ההלכתי הראוי ליהודים עבריינים או כופרים שבימינו? שאלה זו חוזרת ונידונה לאחרונה במאמרים ובספרים שונים. מקובל להתייחס לכלל היהודים שאינם שומרי מצוות בזמננו כ"תינוקות שנשבו", שאין לדונם לפי הכללים ההלכתיים הרגילים.
הרב טוביה כצמאן שליט"א ('המעין' גל' 200 [נב, ב; טבת תשע"ב] עמודים 159-161) כתב בתמציתיות רבה מהלך מתוחכם ויפה, שמוביל למסקנה הלכתית חמורה: מי שמכיר את הדת היהודית אך כופר בעיקרים העוסקים במציאות השם וגדרו (כפירה הקרויה בפי הרמב"ם 'מינות') אינו זכאי להגדרה של "תינוק שנשבה". למסקנה זו ישנה תוצאה מעשית מרחיקת לכת בימינו, שכן ישנם כיום לצערנו יהודים רבים שגדלו וחונכו לכפירה במציאות השם, ולאור מסקנת הרב כצמאן אין, לכאורה, מצוה לאהוב או לקרב יהודים אלו אלא צריך לשונאם ולרודפם, יינם יין נסך, ועוד השלכות הלכתיות רבות וקשות[*].

ברצוני להציג את תמצית דבריו של הרב כצמאן, ולהשיג עליהם בקצרה[*]:

א. נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הלכות תשובה ג, ז) לגבי היחס ליהודים המאמינים בגשמות ה': הרמב"ם מתייחס אליהם כמינים, והראב"ד מסנגר עליהם שטעותם נגרמה מחמת פירוש התורה כפשוטה ונעשתה בתום לב, ולכן אינם מינים. מקובל לפרש שהמחלוקת ביניהם נובעת מהשאלה האם טענת שגגה ואונס יכולה להגן על הכופר בעיקרי האמונה, ולדעת הרמב"ם גם כופר בתום לב נחשב כופר. הרב כצמאן טוען שהרמב"ם סובר כך רק לגבי מינות (כפירה הנוגעת לאמונה במציאות ה'), וראייתו העיקרית היא מכך שהרמב"ם מגן על הקראים של זמנו (הלכות ממרים ג, ג) וטוען שהם כתינוקות שנשבו, ואין זה אלא משום שהם לא כפרו במציאות השם, בשונה ממאמיני הגשמות, ולכן אינם נחשבים מינים.

במאמרי ב'תחומין' (כרך לא [תשע"א] 'כפירה מתוך שגגה או אונס', עמ' 225-227) כתבתי שכמה חכמים בדורות האחרונים התקשו כבר בסתירה שבדברי הרמב"ם האלו. התשובה שהציע הרב כצמאן היא למעשה שילוב של שתים מהתשובות שהבאתי שם: א. דווקא לגבי מינות - כפירה באונס נחשבת כפירה. ב. הטעם לכך הוא שניתן להגיע לעיקרי האמונה הללו גם ללא חינוך מילדות.

אולם תשובה זו אינה נראית בעיני מכמה סיבות; אחת מהן היא שהרמב"ם (ממרים ג, ג) מגן על הקראים של זמנו למרות שהם הכירו יהודים, ומכאן שהוא מפרש את הגמרא העוסקת בתינוק שנשבה לבין הגויים (שבת סח ועוד) כמתייחסת גם למצב שבו אותו יהודי פגש בבגרותו את הדת היהודית, ולדעתו ההיכרות הזו אינה מפקיעה ממנו שם של 'תינוק שנשבה'. הגמרא מתייחסת לדין תינוק שנשבה גם בהקשר של עבודה זרה, ואפשר להניח שהרמב"ם יגן גם על מי שעובד ע"ז מחמת חינוכו מילדות, בניגוד לדברי הרב כצמאן! במאמרי הנ"ל בתחומין הצעתי תשובה משלי לסתירה בדברי הרמב"ם: לעניין קבלת חלק בעולם הבא סבור הרמב"ם שגם הכופר באונס הפסיד את חלקו[*], אבל לעניין היחס הראוי של יהודים אחרים לכופר באונס בזה גם הרמב"ם מסכים שאין להרחיק אותו, עיי"ש.

ב. ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לראשונים אחרים האם גם יהודי שנחשף לתורה ולמצוותיה נחשב "תינוק שנשבה", ולדעת הרמב"ם גם תינוק שנשבה שנחשף לתורה לא פקע ממנו גדר תינוק שנשבה. הרב כצמאן מביא בשם הראשונים (הרמב"ן והר"ן לב"מ עא, ב) קושיא: לפי הרמב"ם שהקראי אינו אשם בדעותיו המשובשות בשל העובדה שגדל על דעות אלו מילדות, איך מתיר הירושלמי במסכת עבודה זרה להלוות לכותי בריבית (כהלוואה לגוי שמותרת), הרי הוא תינוק שנשבה! והוא מיישב את הרמב"ם בהתאם לשיטתו: הכותים עבדו עבודה זרה, וזה נחשב "מינות", ולכן אינם זכאים להגנה של תינוק שנשבה, בניגוד לקראים שכפרו בתורה שבעל פה אך לא עבדו ע"ז. עד כאן דברי הרב כצמאן.

אך שערי תירוצים לא ננעלו[*]. ניתן ליישב שאלה זו בשתי דרכים:

דרך אחת: מפשטות לשון הירושלמי ("כותאי דקיסרין מותר להלוותן בריבית") משמע שהפסיקה נאמרה רק לגבי הכותים שגרו בקיסרי באותו דור, לא בשאר מקומות ולא בזמנים אחרים[*]. לעיל בירושלמי שם מסופר שהכותים שבקיסרי שאלו את רבי אבהו מדוע אבותיכם קנו מאתנו יין ואילו אתם אוסרים את היין שלנו כיין נסך, ורבי אבהו השיב להם: אבותיכם לא קלקלו מעשיהם, אתם קלקלתם מעשיכם. כלומר, רק באותה תקופה (תחילת תקופת האמוראים) החלו הכותים לעבוד עבודה זרה, ומחמת כך שינו החכמים את היחס אליהם, והתייחסו אליהם כגוים. אם כן אותם כותים שבקיסרי לא היו כלל תינוקות שנשבו, אלא חטאו בעבירות שלא חטאו בהם הכותים בדורות הקדומים יותר.

דרך שניה: מהבית יוסף (יו"ד סי' קנט, וכ"ה בשו"ע שם סעיף ג) משמע שפסיקה זו היא חלק מגזרת חכמים (המבוארת בבבלי חולין דף ו ובירושלמי הנ"ל) להחשיב את הכותים כגוים, למרות שמעיקר הדין גיורם היה תקף[*]. גזירה זו תקפה גם אם בפועל אותו כותי אינו עובד עבודה זרה כלל[*], ובלי קשר לשאלה אם הוא תינוק שנשבה או לא.

למסקנה: מוכח לעניות דעתי מתוך המקורות (כפי שהארכתי במאמרי בתחומין הנ"ל) שגם יהודי שכופר ממש בעיקרי האמונה - אם הוא תינוק שנשבה ואינו אשם בכפירתו יש לקרבו ולאוהבו ככל אדם מישראל[*].
אברהם יהודה רוס

תגובה

א. המצוה הראשונה שהרמב"ם מביא בספר המצוות היא המצוה להאמין בה', אך בראש הל' יסודי התורה כתב שהמצוה לידע את ה'. מה"ר חיים הלר בהערה הראשונה בספר המצוות במהדורתו דן בפירוש התיבה בערבית 'אעתקאד' אם היא 'אמונה' או 'ידיעה', והביא את לשון הרדב"ז בספר מצודת דוד במצוה הראשונה 'ולכן כתב בראש משנה תורה יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, ולא כתב להאמין, כי עיקר המצוה היא הידיעה, כי מלבד האמונה צריך מופת וראיה שכלית, כי השכל והדת שני מאורות'. וכן דעת רב סעדיה גאון באמונות ודעות, ורבנו בחיי בחובות הלבבות בשער היחוד ועוד[*].

החילוק בין מינות לכפירה (הל' תשובה פ"ג הל' ז-ח) הוא הצד השני של התמונה הזאת. ב'מינות' הכוונה לטעות התלויה בנו - ישנם עיקרי אמונה שבכוחנו להעמיק בהם ולהגיע בהם לאמת בעצמנו ולכן מוטל עלינו להגיע בהם אל האמת, ומי שיתעצל או יטעה בהם ח"ו הרי הוא מין[*]. לעומתם בטעות המוגדרת ככפירה ולא כמינות מקור הטעות הוא בחוסר מסורת או במסורת מוטעית, באופן שלא היה בכוחו לעמוד על האמת בעצמו; מי שהתחנך בטעות כזאת נחשב אנוס ותינוק שנשבה, כדוגמת בני הקראים הכופרים בתורה שבעל פה, שאע"פ שהכיר יהודים השומרים את המצוות על פי הדרכת התושבע"פ הוא נחשב אנוס[*].

וכך מבאר הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פל"ג) את המאמר (מכות כד, א, הוריות ח, א, שמו"ר פל"ג ז' שו"ט מז' י"ז) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וז"ל, רוצים בזה, שהם [=אנוכי ולא יהיה לך] הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבנו ע"ה, ולא היה מרע"ה מגיעם [=מעביר את הדברות האלו] אליהם. וזה, ששתי אלו השורשים, ר"ל מציאות האל ית' והיותו אחד, אמנם יושג בעיון האנושי, וכל מה שיוודע במופת [=בהוכחה שכלית] - משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שווה, אין יתרון, ולא נודעו שני השורשים האלה מצד הנבואה לבד [=אלא גם בעזרת מופת עיוני], אמרה התורה (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת וגו'. אמנם שאר הדברות הם מכת המפורסמות והמקובלות, לא מכת המושכלות וכו'. ע"כ[*].

הדברים מתאימים למה שכתב ר' ידעיה הפניני בביאורו לפרקי דרבי אליעזר[*], שלפי דבריו יש מקור נוסף לחילוק בין עיקרים שאפשר להגיע בהם להוכחה לבין כאלו שאינם אלא מסורת. המדרש אומר שאמר להם הקב"ה למלאכים מה אתם [=המלאכים] מקלסין בעליונים כך הוא [=האדם] מְיַחֵד בתחתונים. וכתב על כך ר' ידעיה:

אמנם הדמיון [=בין האדם למלאכים] שהוא מיחֵד בשפלים מה שהם מקלסין בעליונים, והוא שיש לו יכולת להשיג השם כמו שישיגוהו המלאכים. ואולם זכר באדם 'יחוד' ובהם 'קילוס', וזה הפרש אמיתי נכבד. כי הקילוס הוא סיפור מעלת המקולס מפני קצת ידיעה במעלותיו שמהם יִלָקְחוּ השבחים, וזאת מדרגת השכלים הנפרדים הניגשים אל האלוקים. ואמנם האדם אינו מקלס קילוס אמיתי, כי אינו יודע באמיתת מהות שבחי האל - אלא בתארים לקוחים משאר השלמויות המרוחקים מהאל באמת, כדי שיתפשט הגדלתו ברוב הלשונות והלבבות מההמון. אבל התהילה האמיתית לחייב בו דבר אמיתי כבר ביאר דוד שהיא דומיה[*], ונכרתת מלשון אדם להעלמה ממנו לגמרי. אבל סוף מה שאפשר לו להגיע הגעה אמיתית מושכלת להכרת האל, הוא להשיג שהוא נמצא, ושהוא אחד, ובלתי גוף, כל זה ממה שאפשר שיתבאר במופת[*], וזהו יחוד לבד. אם כן הנה האדם בזה מייחד בתחתונים מה שהמלאכים מקלסין בעליונים, וזהו הדמיון.

ב. אולם הרוצה לסמוך על הראשונים החולקים על הרמב"ם וסוברים שיש דין תינוק שנשבה אפילו במינות, עליו להחמיר גם בחומרא שלהם. וז"ל הב"י יו"ד סוף סי' קנט בשם נמ"י: ...לא יהבינן דין תינוק שנשבה אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם, אבל מי שעומד בין ישראל, והולך ומדבק בחוקותיהם של גוים, מן המורידים הוא, אפשר דהנך נמי דין משומדים יש להם ומותר להלוותן ברבית. ע"כ. ונראה שרוב הראשונים סוברים כמו הנמ"י, והם שבולי הלקט ח"ב סי' מו, וחידושי הרמב"ן וחידושי הר"ן ב"מ דף עא ע"ב, והטור הנ"ל. השיטות האלו לא יתנו דין תינוק שנשבה לבני הקראים (וכמו שמשמע בב"י), וכמעט אינו שייך לשיטתם שיהיה תינוק שנשבה בזה"ז, בוודאי לא בארץ ישראל. אי אפשר לסמוך על שתי השיטות בבת אחת, לתת מעמד תינוק שנשבה למי שאינו תינוק שנשבה לא לפי הרמב"ם (אם הוא מין) ולא לשאר הראשונים (אם הוא 'עומד בין ישראל' ומכיר יהודים שומרי תורה ומצוות). מה עוד ששתי השיטות תלויות זו בזו, שהם חולקים בפירוש כותאי דקסרין בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד כמו שביארנו. שערי תירוצים לא ננעלו, אבל הסומך עליהם נשאר דלא כמאן.

ג. הרב אברהם יהודה רוס כותב שההגדרה של מינות לפי הרמב"ם היא כפירה הנוגעת לאמונה במציאות ה'. משמע מדבריו שהחילוק בין מינות לכפירה הוא בחומרת הנושאים. וכ"כ מפורש במאמרו בתחומין (כרך לא [תשע"א] עמ' 226), בו הוא מכניס לדעת הרמב"ם את החילוק שמביא הרשב"ץ באוהב משפט פרק ט בין כפירה ב"שורשי התורה" לכפירה ב"סעיפי האמונה". אבל שם הרשב"ץ מכריע כדעת הראב"ד כנגד הרמב"ם, וכל החילוק שלו שם קיים רק על פי שיטת הראב"ד כדי לחלק בין כופר לטועה. החילוק אינו בין כפירה ב"שורשי התורה" לכפירה ב"סעיפי האמונה" (לדוגמא בין המאמין בשתי רשויות לטועה בפירוש פסוקי התורה) כדברי הרב רוס שם, אלא בין מי שכופר במה שכללה אותו התורה עם היותו יודע שזהו דעת התורה, לבין מי שחלוק על מה שהוסכם עליו שהוא הראוי להאמין בו, כדברי הרשב"ץ שם. ומ"מ כל זה אינו שייך לנידון דידן. כפי שראינו - הרמב"ם מחלק בין מה שאנחנו יכולים לדעת מעצמנו, שמוטל עלינו להעמיק ולהגיע לתכלית ידיעתו, לבין מה שצריך מסורת כדי להגיע אליו; לפי זה אין החילוק בחומר הטעות, וכמו בי"ג עיקרים עצמם - שיש עיקרים שהכופר בהם מין ויש שהכופר בהם כופר 'סתם'.

ד. הרב רוס שואל על הרמב"ם שאין דין תינוק שנשבה בע"ז, הרי מפורש בשבת דף סח להיפוך. לכאורה כוונתו לברייתא דמונבז שם; אבל שיטת מונבז ששגגת קרבן שמה שגגה, א"כ לפי שיטתו השוגג בע"ז יכול להיחשב תינוק שנשבה, שהרי אפילו המזיד בע"ז אם שגג בקרבן יש לו התנצלות שלא קיבל במסורת שחייב חטאת ודינו כתינוק שנשבה. אבל להלכה ששגגת קרבן לא שמה שגגה, אם שגג בע"ז אין לו התנצלות מפני שלא קיבל מסורת בעניין, שהרי היה לו להעמיק ולהכיר מעצמו, ואם כן אינו כתינוק שנשבה.
ה. הרב רוס כתב שם שהרמב"ם מתייחס לבני הקראים "בסלחנות" במה שהגדיר אותם כתינוק שנשבה בהל' ממרים פ"ג ה"ג. אך כבר אמרו חז"ל (ב"ק נ, א) כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא יוותרו חייו. ואיך אפשר לחשוב שהרמב"ם מתייחס להם בסלחנות כשסוף דבריו עליהם שם שאין ממהרים להורגם (ועי' מפתח במהד' הרב פרנקל, ואכמ"ל). אין כאן סלחנות אלא אריכות-אף. והיא הנותנת שהחילוק באריכות-האף בין הכופרים השונים תלוי באחריות האדם למצבו, וכמו שפירשנו, ובלי קשר לחומרת הטעות.

ו. הרב רוס סובר שיין שנגע בו תינוק שנשבה מותר; אבל מרבותיי קיבלתי שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא, ואפילו תינוק שנשבה, אסור. שמעתי שראש ישיבת 'אור שמח' מה"ר מנדל וינבך שליט"א קיבל אישית פסק הלכה מאת מה"ר משה פיינשטיין זצ"ל לפני שלושים וחמש שנה שיש להקל בתינוק שנשבה המתארח לשבת ומקבל על עצמו שיעשה מה שיורו לו לעשות במשך השבת, ואע"פ שמן הסתם יחזור אח"כ לחלל שבת. לכאורה טעמו מפני שהקבלה הזאת מוציאה אותו מכלל סתם מחללי שבת בפרהסיא שהם כגוים לכל דבריהם (הל' שבת פ"ל הט"ו).

אבל הרמב"ם כותב בתשובה (מהד' בלאו סי' תמט) הקראים אין ביינם שום איסור, וכמו שיין הכותים היה בחזקת היתר לישראל עד שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים (ומאז הם כעובדי ע"ז וכגוים לכל דבריהם כבהל' שבת שם); ומשמע שכוונתו אפילו לקראים שאין להם דין כתינוק שנשבה. לכאורה טעמו מפני שאינם מחללים שבת אלא מדרבנן, וכשיטה שתוס' עירובין סט, א ד"ה כאן באו לאפוקי ממנה. ויש לעיין.
ז. הרב רוס טוען שאין מנסים לקרב רחוקים אלא אם הם בגדר 'תינוק שנשבה', וכך משמע בהל' ממרים פ"ג הל' א-ג. לגבי מינות אמרינן 'כל באיה לא ישובון' (ע"ז יז, א), וכן בברכת המינים מתפללים לכליונם שלוש פעמים כל יום (מגילה יז, ב, מצונזר בדפוסים של היום), אך עינינו רואות אנשים שהיינו מגדירים אותם כמינים לכל הדעות חוזרים בתשובה. אולם אין זה מוכרח כלל שהיינו צודקים בהגדרתם[*]. לגבי עצם השאלה - כבר שאלוה נושאי הכלים לרמב"ם מחמת הסתירה בין הל' ע"ז פ"ב ה"ה להל' תשובה סוף פ"ג: שו"ת הרמב"ם מהד' בלאו סי' רסד, כסף משנה הל' תשובה שם, לח"מ הל' ע"ז שם, ובספר הליקוטים במהד' הרב פרנקל הל' ע"ז, עיי"ש.
טוביה כצמאן


[*] לאחרונה נתפרסם בכלי התקשורת סקר שנעשה על ידי מרכז גוטמן בשנת תשס"ט, לפיו כעשרים אחוזים מהיהודים במדינת ישראל אינם מאמינים בה' (אמנם 'חצי הכוס המלאה' כוללת את העובדה ששמונים אחוזים מאחינו בני ישראל תושבי ארץ ישראל מאמינים באלוקי ישראל!).

[*] בכתב העת 'תחומין' כתבתי שלושה מאמרים הקשורים לנושא הנידון: בכרך כח עמ' 211-222 'עדות של יהודי שאינו שומר מצוות', כרך ל עמ' 321-332 'עדות של כופר - האם תתכן יציאה מכלל ישראל?', כרך לא עמ' 222-229 'דין הכופר בעיקרי האמונה מחמת אונס'. הראשון שבהם דן בהגדרת "תינוק שנשבה" (ובין השאר גם במחלוקת הראשונים האם יהודי המכיר את הדת היהודית יכול להיחשב תינוק שנשבה), השני דן בשאלה האם כופר מוגדר כחלק מכלל ישראל, והשלישי בשאלה האם הכופר מתוך אונס נידון ככופר. המאמר השלישי הוא הקשור ביותר למאמרו של הרב כצמאן, ובו הרחבתי בצדדי הענין; כאן אתייחס לדברים בקצרה, והרוצה להעמיק בנושא יעיין במאמרים הנ"ל.

[*] ובזה עוסקים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה. דבר זה מתאים לדעת הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק ובעוד מקומות, לפיה העולם הבא הוא תוצאה טבעית שאליה מגיעה נפשו של אדם שזכה לשלמות רוחנית, והכופר אינו מגיע לשלמות זו גם אם אין הוא אשם בכפירתו.

[*] יש להעיר שהראשונים כלל לא הזכירו את פסיקת הרמב"ם ביחס לתינוק שנשבה, והביאו את הירושלמי כסיוע לשיטת ר"ת שמותר להלוות בריבית למשומד בניגוד לשיטת רש"י האוסר זאת (סדר הדברים בחידושי הר"ן עשוי להטעות במקצת, אבל בחידושי הרמב"ן הדברים ברורים). הקושיא היא של הרב כצמאן.

[*] בחידושי הרמב"ן לב"מ עא, ב מבואר שרק לכותים שבקיסרי מותר להלוות, וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ד סימן יב (אלף פו) בסוף התשובה. וכן נקטו עוד אחרונים שדברי הירושלמי נאמרו קודם הגזרה להחשיב את הכותים כגוים. ואכמ"ל.

[*] כך נקטו כמה אחרונים בהבנת הירושלמי. ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך כותים הערות 455, 464. ואכמ"ל.

[*] לפי זה צריך לומר שלאו דווקא כותים שבקיסרי, ואולי הירושלמי מתייחס לכותים שבקיסרי בגלל ששם נפסק הדבר למעשה. וצ"ע.

[*]במציאות של זמננו גם האמונה בה' היא ניסיון, ואינה נתפסת כדבר מובן מאליו, ולכן נראה לענ"ד שרוב ככל הכופרים ראויים להיחשב בגדר תינוק שנשבה גם אם לא התחנכו מילדות לכפירה, כדברי הרב קוק זצ"ל (איגרות ראיה אגרת קלח) על "זרם הזמן" של רוח הכפירה ש"אונס" את הדור. הארכתי בזה מעט במאמרי בתחומין כרך כח עמ' 220-221, ואכמ"ל.

[*] בעולם הישיבות היום אינו מקובל ללמוד בספרים האלו, 'ירושה' מדורות קודמים שהיצר הרע לחם בנו דרך הפילוסופיה. אמנם דור הולך ודור בא והיצר מעביר את שדה הקרב למקומות אחרים; היום עיקר מאמציו מכוונים לכך שלא נשקיע ונעמיק במחשבה כלל, ובוודאי שלא בעיקרי האמונה. נראה שהסיבה שאין לומדים בספרים האלו היום היא מפני שחסרות לנו ההקדמות הנדרשות ללימוד זה. ומ"מ גדולי המקרבים לתשובה בימינו מכירים ומשתמשים רבות בספרי המחשבה האלו, אבל רק עם ההשלמות הנדרשות לחסרון בידיעות של בני ימינו.

[*] לפי רס"ג בהקדמה לאמונות ודעות טעות באמונה היא תוצאה של חסרון במידות.

[*] וכ"כ הכוזרי על הקראים (מאמר ג סע' סט). ועי' מש"כ בהערות לפירוש ברכת המינים מספר צדה לדרך בספר הזכרון 'הצבי והצדק' לע"נ ה"ר גדליה צבי אורנטליכר זצ"ל, באר שבע תש"ס, עמ' עא-עד.

[*] וע"ש ח"א ספל"ו שהוא לומד את כל החמישה הנקראין מינים מהעובד ע"ז, והוא שואל על עצמו כהשגת הראב"ד בהל' תשובה פ"ג ה"ז (היתכן שראה אותה? עי' תשב"ץ ח"א סי' עב, וצ"ע), וכל דרכינו כפי תירוצו שם אי"ה.

[*] פרק יג. כדרכו בכ"מ (עי' מש"כ בסוף ספרו בחינת עולם) גם כאן הוא הולך בשיטת הרמב"ם, ומדבריו רואים איך הוא מבין את שיטתו.

[*] תהלים סה, ב, ע"פ ברכות לג, ב ומו"נ ח"א פנ"ט.

[*] להיפך מהחמישה הנקראין מינין בהל' תשובה פ"ג ה"ז.

[*] הסקר שהרב רוס הביא יכול לשמש כדוגמא לעיוורון שיש לנו בהגדרתם. אפשר לשמוע ש-80% מאמינים בה' ולחשוב שמתקרבת הגאולה. אבל הרמב"ם כותב (הל' מלכים פי"ב ה"ב ע"פ דרשות הר"ן סוף דרוש שופטים ושוטרים) שלא יוודע איך יהיו הדברים ההם (ר"ל סימני התקרבות הגאולה העתידה) עד שיהיו. מסתבר שבין העונים לסקר, מן הכופרים ומן המאמינים, יש כאלו שמושגיהם באמונה ילדותיים. שמעתי שפעם דיבר מה"ר יוסף חיים זוננפלד זי"ע עם כופר אחד. במשך השיחה הכופר שאל אותו למה הוא מדבר עמו, הרי הוא כופר. ענה לו הרב, במה שאתה כופר גם אני כופר, ר"ל שהתמונה האלוקית שהכופר כופר בה גם הרב כופר בה, אלא שהוא מעמיק את הבנתו ומגיע לתמונה יותר אמיתית. ובאמת הרבה כופרים מודים שקיימים ערכים עילאיים, ומפעם לפעם מרגישים השגחה פרטית בחייהם, ומקבלים כעובדות כל מיני כפירות בכפירתם...