תרומות על הבאר
(13 אפריל 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין - גליון תשרי תשעג

חזרה למאמרי המעין

הרב אלישיב זצ"ל – פסיקות בענייני משק וחקלאות

הרב זאב וייטמן

הרב אלישיב זצ"ל – פסיקות בענייני משק וחקלאות

הקדמה
א. שריפות והצתות בשבת
ב. שמיטה – הכנסת כוורות לסיוע בהפריית מטעים
ג. היתר מכירה מצומצם
ד. חלוקת פירות אוצר בית דין ברשתות שיווק
ה. כשרות החלב לאור ניתוחי פרות
ו. "שלוש העבָרות" בייצור גבינות ויוגורט
ז. כשרות חלב של פרות השייכות ליהודים שנחלב ע"י לא יהודים
ח. השגחה באמצעות מצלמות

דברי סיום
הקדמה
ביום הסתלקותו של הגאון הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל ביקש ממני ידידי הרב יואל קטן שליט"א עורך 'המעין' לאסוף מן הפסקים ששמעתי מפיו בשנים תשמ"ה ואילך בהם התייעצתי איתו רבות, הן כרב קיבוץ כפר עציון והן לאחר מכן כרב קונצרן תנובה. עברתי על הרשימות שרשמתי לעצמי בעת הפגישות ומיד לאחריהן ומהם ליקטתי וכתבתי את הדברים דלהלן, ולמיטב ידיעתי הדברים משקפים נכונה את דברי הרב זצ"ל; אמנם לא כל הדברים עברו את ביקורתו של הרב[*].
במסגרת זו אתייחס לשמונה נושאים בהם התווה הגרי"ש אלישיב את דרכנו - ארבעה בעת היותי רב קיבוץ כפר עציון, וארבעה בשנות כהונתי כרב תנובה.

א. שריפות והצתות בשבת
לפני למעלה מעשרים שנה, סביב שנת תש"ן, התלבטנו מאוד – רבני גוש עציון - מה מותר לעשות בשבת במקרי הצתות של מטעים ושדות ע"י ערבים בסביבות גוש עציון. התופעה הייתה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, ולצורך מניעה וטיפול בהצתות אלו נעשו במשך כל השבוע סיורי מנע, והיו כיתות כוננות וצוותי כיבוי שיצאו לשטח בכל מקרה של גילוי שריפה חדשה. ברוב המקרים היה מדובר במלחמת התשה כנגד ההתיישבות ואדמותיה, ולא היה בשריפות אלו חשש פיקוח נפש אלא רק נזקי רכוש משמעותיים.
שאלנו את הרב זצ"ל האם מותר לנו לצאת לכבות שריפות אלו בשבת כמו בימות החול, מדין עיר הסמוכה לספר שיוצאים בשבת גם על עסקי תבן וקש[*]. הרב הציג בפנינו גישה מפתיעה באומרו שלדעתו כיום לא קיים ההיתר של עיר הסמוכה לספר, מכיוון שהנימוק להתיר יציאה על עסקי תבן וקש הִינו החשש שהארץ תיכבש על ידי אותם אויבים, ולדעתו מדינת ישראל כיום חזקה ומבוססת דיה, ואין חשש שהארץ תיכבש בגלל הצתות אלו. לכן לדבריו השיקול הלגיטימי היחיד שאותו יש לבחון בבואנו להחליט על פעילות הכרוכה בחילול שבת הוא החשש לפיקוח נפש[*].

באותה הזדמנות שאלנו את הרב עד כמה יש להתחשב בשיקול של צמצום חילולי השבת, שהרי מכבי האש והצבא יטפלו בשריפות אלו בכל אופן, והם יגיעו ממרחקים גדולים ויחזרו למקומם אם לא נכבה אנחנו, וממילא חילול השבת יהיה גדול הרבה יותר. על כך אמר לנו הרב שזו איננה סיבה מספקת להתיר חילול שבת, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ואין להתיר לעשות חילול שבת מצומצם כדי למנוע מאחרים איסור גדול יותר.

עוד ניסינו לטעון שמדינה ושלטון לא יכולים להרשות לעצמם שלא לטפל בהצתות ושריפות ושלא להיות אחראים לביטחון בשבת, ושאם הם היו נוהגים כך הרי שהשבת הייתה הופכת להפקר לכל מצית, מחבל ומתנקש לרכוש יהודים; אך הרב עמד על דעתו שגם טיעון זה איננו מספיק כדי להתיר חילול שבת.

אולם למרות דבריו דלעיל, הרב הסכים שיש להתייחס להצתות המכוונות כאל מלחמה, והתיר לנו להילחם באויבים אלו בשבת כמו בחול, כולל יציאה לסיורי מנע, וכולל מרדף אחרי המציתים על מנת לתופשם ולהענישם, והרב אף התיר לחזור ממרדפים כאלו[*]. אולם אם הם הצליחו לבצע את זממם ולהצית יער או מטע או שדה, ואין עתה כל חשש לפיקוח נפש, יהיה אסור לכבות את השריפה בשבת[*].

עוד הסקנו בזמנו מדברי הרב שלדעתו אם היינו יכולים להגדיר את המציאות שלנו כעיר הסמוכה לספר הדבר היה מתיר לנו לא רק לרדוף אחרי המבצעים אלא גם לכבות את השריפות. נראה שיש בכך חידוש מבחינת דין עיר הסמוכה לספר, מכיוון שאע"פ שההיתר של עיר הסמוכה לספר כולל גם היתר למנוע נזק[*], לא פשוט ולא הכרחי לומר שהיתר זה כולל גם היתר לכיבוי האש במקרה שהאויבים הצליחו לבצע את זממם.

ב. שמיטה – הכנסת כוורות לסיוע בהפריית מטעים
בשמיטת תשמ"ז זכיתי לקשר רצוף עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, איתו התייעצנו בשאלות רבות הקשורות לטיפול במטעי קיבוץ כפר עציון (שלראשונה נשמרה בהם השמיטה ללא שימוש בהיתר המכירה), ולשיווק הפירות במסגרת אוצר בית הדין של גוש עציון[*]. כאן אזכיר בקצרה נושא אחד שנידון באריכות עם הרב, כשבמהלך הדיון הרב הגמיש את עמדתו בעקבות עמדתו החולקת של מחותנו הגרש"ז אויערבך זצ"ל.

אחת המלאכות שהתרנו לעשות במטעי גוש עציון בשנת השמיטה תשמ"ז הייתה להכניס כוורות דבורים בעת פריחת מטעי התפוח והדובדבן, על מנת שיסייעו בהפריה שבלעדיה לא יהיו כמעט פירות. הרב דוב לנדאו שליט"א (כיום חבר ועדת מהדרין תנובה והרב הפוסק בחוג חת"ס בני ברק) ביקר בשלהי שנת תשמ"ז במטעי גוש עציון מטעם ועדת השמיטה של אגודת ישראל, על מנת לבדוק אם לאשר לוועדה זו לקלוט פירות של אוצר בית הדין של גוש עציון. הוא העיר על כמה ליקויים לפי דעתו; אחת מהערותיו הייתה בעניין הכנסת הכוורות למטעים, ולדעתו היה צריך לאסור מלאכה זו מכיוון שמדובר במלאכה שמגמתה לאברויי ולא לאוקמי (ללא הכנסת הכוורות יגדלו אמנם מעט פירות כתוצאה מהאבקה והפרייה שתעשה באמצעות הרוח או חרקים הנמצאים בין כך במטע, אך כמות הפירות תהיה קטנה בעשרות אחוזים). לעומתו סברתי אני, שמכיוון שמדובר במלאכה שלכל היותר אסורה מדרבנן - הרי שיש להתירה במקום פסידא, וכאן ההיתר מרווח עוד יותר מכיוון שמדובר בגרמא גמורה. את תשובותיי על הערותיו בנושאים האחרים שהעלה קיבל הרב דוב לנדאו, ובסיום הדיון בינינו נשארה מחלוקת רק לגבי סוגיית הפריית הדבורים. ועדות שמיטה אחרות שקלטו את פירות אוצר בית הדין שלנו פנו לגרי"ש אלישיב לשמוע את עמדתו בנושא זה, והוא הסכים לדעתו של הרב לנדאו שאכן יש להחמיר, ואף לאסור בדיעבד את הפירות שגדלו במטעים שהוכנסו בהם כוורות מחמת שנעבדו בשביעית. לעומתו סבר הגר"נ קרליץ שליט"א שמותר לבצע מלאכה זו בשביעית, מכיוון שמדובר במלאכה דרבנן למניעת הפסד גדול ומשמעותי. פניתי לגרש"ז אויערבך לשאול מה עמדתו, ואף הוא חיווה את דעתו להיתר[*]. הוא אמר לי: "תמסור לרב יוסף שלום בשמי שהפירות מותרים, ומלאכת הכנסת הכוורות איננה אסורה בשביעית, ושידבר איתי על כך". ואכן לאחר שעמדתו ונימוקיו של הגרש"ז אויערבך הובאו בפני הגרי"ש אלישיב הוא הסכים שלפחות בדיעבד אין לאסור את הפירות, מכיוון שהדברים נעשו בתום לב על פי הוראות מקובלות שיש להן על מה שיסמוכו.

המקור לאסור הינו סוגיית המדייר בשביעית, שלכאורה אף שם מדובר בפעולה הנעשית בגרמא (הכנסת בהמות לשטח מגודר כדי שהן יזבלו אותו בגלליהן), ובכל אופן היא נאסרת בשביעית, ואף קונסים את המדייר בשביעית שלא יזרע את שדהו בשמינית. וכן מצינו איסור לתלות תוכין בתאנה בשביעית – איסור שמוסבר ע"י פרופסור פליקס ז"ל כתליית ענף מתאנת הבר, בה מצויים האבקנים הזכריים והצרעיות שמבצעות את ההפריה של פירות התאנה[*]. אלא שעדיין יש מקום לחלק ולהקל יותר בהכנסת כוורות למטעים, מכיוון שבניגוד למדייר שעושה את מעשיו בשדה מגודרת - בהכנסת כוורות אין שליטה על מעופן של הדבורים, ולכן יש בכך גרמא גמורה. לעומת הכוורות - ב'תוכין' מביאים לא רק את הצרעיות אלא גם את האבקנים הזכריים, וכן עושים פעולה בעץ עצמו, והפעולה נועדה אך ורק לטובת האילן - בניגוד להעמדת כוורות שבהן הדבורים נהנות כמובן אף הן מהעמדתן במטע פורח. המתירים סמכו על כך שמדובר כאן במלאכה דרבנן, ושמלאכה זו הכרחית ליצירת הפירות באילן לא פחות מאשר השקיה וחשיפה לאור השמש שהותרו בשביעית. הסיבה שלמרות כל זאת הגרי"ש אלישיב החמיר במלאכה זו לכתחילה היתה משום שמדובר במלאכה היוצרת את הפירות, ויש לדעתו להשוותה לזריעה שאינה מותרת גם במקרה של הפסד כל היבול וגם כאשר נניח שהשמיטה אסורה מדרבנן, וזאת גם אם מלאכה זו - שלא כמו זריעה - אסורה גם מעיקרא רק מדרבנן. הגרש"ז אויערבך לעומתו סבר שאין להסתכל על התהליכים הפנימיים של ההאבקה שאולי דומים לזריעה, ושמבחינתנו מדובר במלאכה כשאר מלאכות דרבנן במטע שהותרו במקום הפסד, ועוד צירף לכך שמדובר בגרמא גמורה וכנ"ל. כמו כן סבר הגרש"ז אויערבך שמלאכה זו מותרת גם לכתחילה מכיוון שהדבר נחוץ לאוקמי - לשמור על פריחת האילן, שבפוטנציאל תהפוך לפירות, שלא תלך לאיבוד; הגרשז"א נימק את עמדתו בכך שהעץ מיועד לתת פירות גם בשנה השביעית, שהרי התורה התירה את פירותיו, וממילא מותר לעשות את הנחוץ כדי למנוע מצב בו כמעט שלא יהיו פירות על העץ. למרות כל זאת נשאר הגרי"ש אלישיב בעמדתו שלכתחילה יש להימנע ממלאכה זו בשביעית, אך בדיעבד הורה הרב שניתן להתיר את הפירות[*].

ג. היתר מכירה מצומצם
בשמיטת תשס"ח ניסיתי במסגרת תפקידי כיו"ר ועדת השמיטה מטעם הרבנות הראשית לישראל לצמצם מאוד את היתר המכירה הכללי, ובמקום המכירה הכללית של כל אדמות מדינת ישראל שהייתה מקובלת בשמיטות הקודמות - לעשות מכירה פרטית של שטחים חקלאיים מצומצמים ומוגדרים, מכירה שתהיה בה גמירות דעת גדולה יותר, וכפי שפרטתי במאמרים שפרסמתי ב'המעין', ב'תחומין' ועוד. כיוון זה התגבש כתוצאה מדברים ששמעתי כמה וכמה פעמים מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, שסבר שמכירה כללית של כל אדמות מדינת ישראל לגוי הינה חוכא ואיטלולא והיא חסרה גמירות דעת מינימלית, כי בלבו ובלב כל אדם שאין למדינה כל כוונה למכור את קרקעותיה, והיא גם מנועה מלעשות כן מבחינה חוקית. דהיינו, הרב לא סבר שאין כל תועלת וכל תוקף למכירת קרקעות בשמיטה אם היא נעשית כדין, אלא שלדעתו מכירה כדין ניתנת להיעשות במכירה פרטית מצומצמת שיש בה גמירות דעת, אך היא בלתי אפשרית במכירה כללית של כל אדמות המדינה.

לאור עמדתו זו, שלא שללה את המכירה באופן עקרוני ומוחלט כמו ששלל זאת החזון איש למשל, ניסיתי להמיר את המכירה הכללית שאין בה גמירות דעת למכירות פרטיות מוגדרות שיש בהן גמירות דעת מלאה, הן מצד המוכרים, הן מצד הקונים והן מצד מינהל מקרקעי ישראל. גם אם המכירה באופן זה אינה לכתחילה, שהרי היא מפקיעה את קיום מצוות השמיטה במקום להתמודד עם קיומה, אי אפשר יהיה לטעון כנגד הסומכים על היתר זה שאין להם על מה שיסמוכו, או שהירקות שהם אוכלים אסורים באיסור ספיחים[*].

ד. חלוקת פירות אוצר בית דין ברשתות שיווק
בנוגע לאפשרות לחלק פירות בקדושת שביעית ברשתות שיווק, או בחנויות בהן הקונים (כמו גם בעלי החנות עצמם) אינם מודעים להלכות קדושת הפירות - דעת הרב הייתה שעיקר מטרת בית הדין היא להביא את הפירות לציבור בְעלות מינימלית, שיהיה ניכר שמדובר בפירות הפקר שגובים עליהם רק את הוצאות בית הדין על הטיפול שהיה נחוץ כדי לגדלן ולחלקן לציבור. אשר על כן, לדעתו במקרה שחנויות השמיטה, המשווקות את תוצרתן לאנשים שומרי תורה ומצוות המקפידים על קדושת שביעית, גובות עבור הוצאותיהן סכומים גדולים יותר מאשר גובות רשתות השיווק הגדולות על רכישת פירות דומים - עדיף שבית הדין יחלק את פירות השביעית באמצעות רשתות השיווק ולא באמצעות חנויות השמיטה.

ה. כשרות החלב לאור ניתוחי פרות
בפגישה עם הרב בקיץ תשנ"ט שאלנו אותו בעניין ניתוחי הפרות והשפעתן על כשרות החלב. לדעת הרב בהמה שנותחה ובמהלך הניתוח ניקבו את קיבתה הינה טריפה ודאית, ואין כל מקום לראותה כספק טריפה משום שאולי הניקוב היה באלכסון ולא גרם לה להיות טריפה, או מחמת שקיים ספק שאולי חֵלב סתם את הנקב או שמיד כשהמחט יצאה הנקב התכווץ ונסתם מאליו. ובוודאי שאין לראותה כספק מחמת העובדה שבהמות אלו חיות מעל י"ב חודש וממליטות ואין בהן כל סימני טריפה; אדרבה, לדעת הרב עובדות אלו רק מחמירות את המצב, מכיוון שאם אנו רואים שבהמה חיה י"ב חודש גם במקרים בהם היא טריפה ודאית - הרי שזה גורם לכך שגם במקרים של ספק טריפה אין אפשרות לסמוך כיום על כך שהבהמה חיה יותר מי"ב חודש כדי לשלול שהיא טריפה. על כן סבר הרב שלכתחילה עלינו לברר האם בעדר ממנו רוצים לקחת חלב יש פרות מנותחות שנקבו את קיבתן, וצריך להתאמץ להוציאן כדי לא להיכנס לספק.

בדיעבד, כשפרות אלו לא הוצאו מהעדר, הרי שיש לדעתו להתיר את המוצרים שיוצרו מחלב העדר הזה אף לכשרות למהדרין במקרים שבהם יש ספק ספיקא – ספק אם חלב הבהמות המנותחות בטל בשישים, וספק אם הניתוחים נעשו באופן מטריף (היום קיים פיקוח על ניתוחי הפרות, ואין צורך לסמוך על היתר דחוק זה).

בנושא זה שאלנו גם האם העובדה שכיום חלק גדול מן הפרות הנשחטות נמצאות בבדיקתן טריפות משפיעה על כשרות החלב. הרב ענה שלדעתו אין בכך כל חשש, מכיוון שמדובר ברוב המקרים בטריפות מחמת חומרא, והבעיה תתעורר רק אם יהיה מיעוט ניכר וגדול של בהמות שטריפות באופן ודאי; אך הוא לא קבע לכך שיעור מדויק.

ו. "שלוש העָברות" בייצור גבינות ויוגורט
כדי לייצר גבינות ויוגורט צריך החלב לעבור תהליכי החמצה ותסיסה, המתרחשים באמצעות חיידקים שמתרבים בחלב, ובמהלך התרבותם הם ניזונים מסוכר החלב (הלַקטוז) אותו הם מפרקים לחומצה לַקטית (חומצת חלב); כך הם גורמים להחמצת החלב, והפיכתו ליוגורט ואח"כ לגבינה. בתקופה הקדומה, לפני שהכירו את עולם החיידקים, נהגו להכניס לחלב לצורך החמצתו כמות מסוימת של חלב חמוץ או יוגורט, וכך מיליוני החיידקים שנוספו לחלב הטרי זירזו את תהליך ההחמצה. בתקופה המודרנית למדו לבודד את החיידקים הרצויים לתהליכי ההחמצה ולגדל אותם באופן מבוקר, וכיום משתמשים בתרביות חיידקים מזנים שונים, שכל אחד מהם מביא לתוצאה אחרת מבחינת הטעם, המרקם, המראה וכו'. תרביות אלו נקראות מַחמצות, והן מיוצרות בחו"ל. כדי להכין מחמצות בכמויות מסחריות לתעשיית החלב משתמשים בזנים טהורים, אותם מגדלים באופן סטרילי ומבוקר על גבי מצע גידול מתאים, כל זן חיידקים על גבי מצע נפרד. מצעי גידול אלו כוללים כמעט תמיד חלב, או רכיבים מסוימים של חלב.
בתקופה בה לא היו מחמצות שיוצרו על בסיס חלב ישראל נהגו ועדות המהדרין, על סמך דברי הב"י ביו"ד סו"ס קטו, לעשות 'העברות' - הכניסו את המחמצת לכמות מסוימת של חלב ישראל, ולאחר שהחלב החל להתגבן ולהחמיץ העבירו אותו לכמות נוספת של חלב ישראל שהחל גם הוא להחמיץ ולהתגבן, ולבסוף העבירו את החלב הזה העברה שלישית לחלב ישראל נוסף, ורק מהחלב הזה השלישי ייצרו את כמויות החלב הגדולות המיועדות להפוך לגבינה או ליוגורט. והנה, לפני שנים רבות נאמר לי בשם הרב אלישיב, שלדעתו העברות אלו מועילות מדין תליה, שאנו תולים שהאיסור נותר ברוב ובמיעוט שנשפך לחלב החדש לא היה איסור; ממילא משמע שלדעתו העברות יועילו רק אם יעבירו כל פעם מיעוט של החלב המוחמץ לחלב החדש, ולא את כל הכמות. לעומת זאת, אני סברתי שה'העברות' מועילות מטעם ביטול איסור, או הקלשת האיסור, או גידולי גידולים שעיקרן כלה, ולא ראיתי צורך לענ"ד להשתמש רק במיעוט של החלב בכל העברה[*].

כאמור, המחמצת הינה מושבה ענקית של מליארדי חיידקים, שגודלו על גבי קרקע מזון מתאימה, ולאחר שנוצרו מיליארדים רבים מאוד של חיידקים כאלו מפרידים את החיידקים ממצע הגידול שלהם, ונותרת תרבית חיידקים מרוכזת שנותר בה אך מעט ממצע הגידול עצמו; תרבית זו מוכנסת לחלב, על מנת שהחיידקים יחמיצו את החלב ויהפכו אותו ליוגורט או גבינה. בעולם הכשרות נהוג להתייחס לכשרות החיידקים הללו על פי מצע המזון שעליו הם גדלו, ואם מצע זה איננו כשר מקובל להניח שגם החיידקים אינם כשרים. אם חיידקים לא כשרים אלו הוכנסו לחלב על מנת להופכו ליוגורט או לגבינה, הרי המוצרים ייאסרו אף הם כדין איסור נותן טעם שאוסר את כל התבשיל.

בפגישה שהייתה לי ביחד עם רבנים נוספים עם הרב זצ"ל בנושא זה הוא ביקש להבין במדויק מה הם החיידקים ומהי פעולתם. לצורך זה ביקשתי ממנהל בית הספר לרוקחות בהדסה עין-כרם, פרופ' גרשון גולומב, שיצטרף אף הוא לפגישה עם הרב, ובפגישה זו הסביר פרופסור גולומב את מהותם של החיידקים ואת אופן התרבותם ופעילותם.

בעקבות פגישה זו, ואחרי מספר דיונים בנושא, הסכים הרב שאע"פ שלדעתו פשטות הב"י הדן בשלושת ההעברות היא שאין להעביר בכל העברה אלא מיעוט מהחלב שהוחמץ, הרי שהלכה למעשה יש לחלק בין חלב נוכרי עליו דן הב"י - ובין המחמצות המודרניות שהן תרביות חיידקים, שלדעתו (בניגוד להתייחסות הרווחת בעולם הכשרות) הן אינן מוגדרות כלל כאיסור אע"פ שגדלו על מצע של חלב נוכרים; לכן לדעתו ניתן להשתמש בהן למהדרין גם אחרי שלוש העברות בהן מעבירים בכל פעם את כל הכמות, ולא רק מיעוט ממנה.

מעיקר הדין סבר הרב שהמוצרים שלתוכם הוכנסו המחמצות יהיו כשרים גם ללא כל העברות מהנימוקים הבאים:

  1. החיידקים אע"פ שהתרבו בחלב אינם חלק מהחלב ולא נוצרו מהחלב, אלא החלב משמש עבורם רק כקרקע מזון לצורך התפתחות והתרבות, לכן גם אם החלב אסור - החיידקים אינם אסורים. ההוכחה לכך היא שהחלב בתוך עטיני הפרה הינו סטרילי, דהיינו נקי מכל חיידקים, ורק עם יציאתו, כתוצאה מהמגע שלו בפתח יציאת החלב ובלכלוך שבסביבה, הוא קולט את החיידקים.
  2. חיידקים כשלעצמם אינם נחשבים לאיסור ואינם נחשבים למעשה לכלום, שהרי הם מצויים בכל מקום ועל כל דבר (באוויר, על השולחן, על הלשון, וגם על כל מאכל שאנו אוכלים וכו'), ואף משתמשים בהם לכתחילה בתור שְמָרים ללחם ולצורך תסיסת יין ועוד. כמו כן לחיידקים אין כל טעם[*], וכאמור הם אינם בגדר 'יוצא מהחלב', שהרי הם אינם נוצרים מהחלב אלא הם נוצרים כל דור מהדור הקודם לו, והם רק מתפתחים ומתרבים בעזרת חומרי הזנה אותם הם קולטים ממצע הגידול.
  3. החלב המשמש לגידול החיידקים מעוקר[*] לפני הזרעת החיידקים לתוכו (כך שברור שלא מדובר בחיידקים שהיו מצויים בחלב האסור), ורק לאחר שהוא נקי מחיידקים מובאים חיידקים מבחוץ ומוזרעים עליו על מנת שיתרבו ויעשו את הפעולה הרצויה בחלב. ניתן עקרונית לגדל את תרביות החיידקים על מצע שאיננו מכיל חלב, אלא רק את החומרים המזינים שיש בחלב (סוכר, חלבון וכו'), ואין כל בעיה שהללו יגיעו ממקורות אחרים.
  4. לפי הסבר פרופ' גולומב קיים הבדל מבחינת הִתרבות החיידקים בין מקרה בו הם מועברים מכמות קטנה לגדולה שלוש פעמים ושוהים כל פעם עד להחמצה, לבין מקרה בו הם מוזרעים לכתחילה בכמות גדולה לחומר מסוים ומתפתחים בו במשך זמן מקביל[*].
  5.  שארית מצע הגידול שלא מצליחים להפרידה מתמצית החיידקים המרוכזת אינה משמעותית מבחינת כמותה ואף אינה רצויה בעיני היצרן, ובוודאי שאינה חשובה כדבר המעמיד או כדבר הנותן טעם.
  6. גם למ"ד שבהמה שנתפטמה כל ימיה באיסור אסורה, כאן מצע הגידול איננו מכיל רק חלב נכרים אלא גם חומרים אחרים.
  7. החיידקים מתרבים במהירות רבה, והפעילות המשפיעה על טעם החלב נובעת רובה ככולה מחיידקים שהם דורות מאוחרים יותר, שגדלו למעשה על חלב ישראל בלבד[*].

העמדה העקרונית והמחודשת שאולי אין צורך בכלל ב"העברות" מצויה כבר בשו"ת חקרי לב לרב רפאל יוסף חזן סימן קלט, שם דן המחבר בהרחבה רבה בנושא העמדת יוגורט וגבינות כשרות בעזרת יוגורט של נכרים, ומסיק שלעניין חלב נכרים יש להתיר להשתמש כבר ביוגורט הראשון שמועמד ע"י יוגורט הנכרים, כלומר, שייקח המחמצת האסורה ויעשה ממנה מחמצת, ובמחמצת זו כבר יכול להשתמש לצורך העמדת גבינות או יוגורט; הסיבה היא שלדעתו במקרה כזה הווי 'זה וזה גורם', כיוון שיש במחמצת זו גם גורם איסור של היוגורט המקורי וגם גורם היתר של היוגורט החמוץ שהתפתח מחלב ישראל[*]. וכן כתב גם בשו"ת מהרי"ט צהלון סימן פא[*], שאין צורך לייצר קודם יוגורט חמוץ מחלב ישראל כדי להשתמש בו לצורך ייצור היוגורט הכשר[*], ומותר לגבן ולהחמיץ בעזרת חלב חמוץ של נכרים ללא כל העברות[*].

אף שבפועל הרב אלישיב לא התיר לייצר לכתחילה לרמת 'מהדרין' מחמצות ללא ההעברות הנ"ל, הוא התיר למעשה להשתמש לצורך 'חיידקי בריאות' המוכנסים לחלק ממוצרי החלב (מוצרי "ביו") בחיידקים שגדלים על מצע מזון המכיל אבקת חלב נכרים. הרב פסק (ולאור הדברים דלעיל זה נראה פשוט) שהכנסת חיידקי בריאות אלו למוצר איננה פוגעת ברמת המהדרין של המוצר שכל חומרי הגלם האחרים שלו כשרים למהדרין, מכיוון שחומר זה בטל בשישים ואינו מעמיד ואיננו נותן טעם במוצר, והוא כמו תרופה המעורבת במאכל. ובנוסף, החיידקים גדלים על מצע גידול המורכב מחומרים שונים, שרק אחד מהם הינו אבקת חלב נכרים[*].

ז. כשרות חלב של פרות השייכות ליהודים שנחלב ע"י לא יהודים
אחת ממהפכות הכשרוּת בארץ שהתחוללה בזכות הרב זצ"ל, ביוזמתו ובדחיפתו, הייתה הקמת מערך השגחה ברפתות החלב במקומות שבהם עובדים נוכרים חולבים את הפרות. עד לפני כעשרים שנה היה מקובל שבכל מקום בו הבעלים הינם יהודים אין חשש של חלב נכרים, על סמך ההלכה שנפסקה ברמ"א שחלב שנחלב ע"י שפחות לא יהודיות החולבות בבית יהודי נחשב לחלב ישראל. עמדת הרב הייתה שהלכה זו מתבססת על סברת 'מירתת', שהשפחות בוודאי יחששו ויימנעו מלערב חלב לא כשר בחלב הכשר; לכן לדעתו אם היהודי בעל הפרות איננו שומר תורה ומצוות והחולב הינו לא יהודי – החלב איננו נחשב חלב ישראל, אלא אם כן יהודי שומר תורה ומצוות יעמוד על גביו בעת החליבה. אע"פ שהרב סבר שחלב שנחלב ע"י יהודי שאיננו שומר תורה ומצוות הינו חלב ישראל, מ"מ לדעתו יהודי כזה, גם אם הוא הבעלים, איננו יכול להשגיח על חולבים נוכרים ולהפוך בכך את החלב לחלב ישראל, מכיוון שהגוי אינו חושש מלערב חלב אחר כאשר הבעלים עצמו איננו מקפיד על כך[*].
לאור פסיקה זו התחילו להקפיד בכשרות "מחזיקי הדת בעלזא" לקבל חלב רק מרפתות שאין בהן חולבים לא יהודים. בזמנו - לפני כעשרים שנה – הייתה זו היו ועדת הכשרות היחידה שהקפידה על הנחייה זו של הרב. הנחייה זו היוותה מכשול שמנע שיתוף פעולה עם כשרות בעלז באחת מהמחלבות הגדולות בתנובה, מכיוון שקיימות מאות רפתות בארץ שהבעלים אינם שומרי תורה ומצוות ובהם חולבים לא יהודים, והמשמעות הכלכלית של הקמת מערך השגחה בכל חליבה בכל אחת מהרפתות הללו הינה מרחיקת לכת.

בעקבות הבעיה הזו נערכו מספר מפגשים עם הרב, על מנת לראות אם יש אפשרות להקל בדרישה זו. מכיוון שעיקר טיעונו של הרב היה שבמקרה והבעלים איננו שומר תורה ומצוות הרי שאין 'מירתת', טעננו אנחנו שאע"פ שאין לפועל הגוי 'מירתת' בפני הבעלים היהודי מחמת בעיית כשרות, אך יש לו 'מירתת' גדול מאוד מלערב חלב אחר בגלל בעיית איכות החלב, שהרי אין ספק שפועל שיערב חלב אחר במיכל החלב יפוטר מיד מעבודתו, מכיוון שבכך הוא מסכן את איכות החלב, והתשלום של תנובה לבעלים עבור החלב הינו פונקציה ישירה של איכותו.

לאחר דיונים ארוכים בנושא, ולאחר שנמצא שיש דעות מקילות שאינן מצריכות השגחה לעניין חלב ישראל בכל חליבה וחליבה אלא מסתפקות בביקורים מזדמנים ולא צפויים מפעם לפעם בעת החליבה[*], הסכים הרב שה'מירתת' הקיים בגלל נושא האיכות מספיק מבחינה הלכתית גם למנוע ממנו שם של חלב גויים. אך לגבי כשרות מהדרין סבר הרב שיש להקפיד על השגחה חלקית-לפחות בזמני החליבה; הוא קבע שאם יֵעשו ביקורים בזמן החליבות פעם או פעמיים בשבוע בזמנים מתחלפים, באופן שהגוי לא יודע מתי המשגיח עשוי להגיע – אפשר להחשיב את החלב הזה כחלב כשר למהדרין. יש להדגיש שהרב הקל בכך רק לגבי חומרתו בחלב שנחלב ברפת השייכת ליהודים שהפועל בה הינו גוי, אך לא הקל בכך כאשר מדובר בפרות השייכות לגוי[*]. בעקבות פסיקה זו התחלנו לבצע השגחה כזו על הרפתות שבהם חולבים לא יהודים, ותוך מספר שנים כל הרפתות של תנובה נהיו מפוקחות ברמה הזו, ובמקביל תוך מספר שנים נוספות הפכה הנהגה מקפידה זו לנחלתם של ועדות כשרות רבות אחרות[*].

ח. השגחה באמצעות מצלמות
לפני שנים רבות כשהתחלנו לפקח באמצעות מצלמות (שהיו הרבה פחות משוכללות מהמצלמות של היום) סברתי שפיקוח כזה הינו הידור משמעותי בכשרות, מכיוון שהשגחה כזו הינה השגחה הדוקה ואינטנסיבית הרבה יותר מאשר השגחה של משגיח אנושי היוצא ונכנס. ובכל אופן, רבני ועדת מהדרין תנובה ביקשו לקבל את הסכמתם של הרב אלישיב זצ"ל והגר"ש הלוי ווזנר יבל"א. בדיון שהתקיים אצל הרב אלישיב הוא הסכים שהשגחה באמצעות מצלמות נחשבת להשגחה גמורה, אלא שהוא סבר שאין להסתפק ב'מירתת' הנוצר ע"י עצם קיומן של המצלמות והאפשרות להסתכל מרחוק במה שקורה ברפת או במפעל, אלא יש צורך בצפייה בפועל של משגיח בתמונות המוקרנות, ורק אז הדבר ייחשב להשגחה גמורה לעניין חלב ישראל, כמו גם לעניין השגחה לגבי חלב שנחלב בשבת בהיתר. לעומתו דעת הרב ווזנר הייתה שבנוסף להשגחה באמצעות המצלמות יש גם לבקר מפעם לפעם ברפתות, ולא להסתפק במצלמות בלבד[*]. מובן שהיתר זה של השגחה באמצעות מצלמות מותנה בכך שמתקינים את המצלמות במקומות הנכונים ובאופן שלא ניתן להערים עליהן, ובתנאי שהצופה במצלמות יעשה מלאכתו נאמנה, ושהוא מכיר היטב את הרפת ומערכותיה כך שיוכל להבין היטב את מה שהוא רואה באמצעות המצלמות.

דברי סיום
זכה הגרי"ש אלישיב זצ"ל להתוות לעם ישראל על כל מגזריו ועל כל פלגיו את הדרך אשר ילך בה. בכל יום ויום הצטופפו בחדר הכניסה הקטן שלפני חדרו עשרות יהודים פשוטים יחד עם הרבה מאוד רבנים חשובים מכל קצוות העולם ומכל המגזרים, כולל רבנים שעמדו בראשי מערכות גדולות ורבנים האחראים על עיצובה של ההלכה במגזרים רחבים של עם ישראל, שהביאו בפני הרב את השאלות המסובכות והמורכבות והקשות ביותר בכל תחומי התורה כולה, כולל שאלות של פיקוח נפש, והכרעות שחרצו גורלות ועיצבו קהילות שלימות. בדקות הספורות שזכה כל אחד מהרבנים הללו להיכנס לחדרו הצנוע של הרב נפשטו כל ספקותיו ונענו כל שאלותיו, וקביעותיו של הרב הפכו לנכסי צאן ברזל בהלכה הנוהגת כיום בעם ישראל – בארץ ובתפוצות. זכה עם ישראל להסתופף במשך עשרות שנים בצילו של רב ענק בתורה ובמידות, שהתמדתו והליכותיו וצניעותו הביאו לכך שנפסקה בדרך כלל הלכה כמותו, והכרעותיו התקבלו כמעט ללא עוררין. תנצב"ה.


[*] חלק מן הפסקים הכתובים כאן (בעיקר בשני הפרקים האחרונים) פורסמו עוד בחיי הרב במסגרות שונות ע"י רבנים אחרים שהיו מקורבים לרב זצ"ל ולאחר אישורו, והם הונהגו הלכה למעשה על פי הדרכתו והכוונתו של הרב ובידיעתו.

[*] יש שהסבירו שבעיר הסמוכה לספר יוצאים גם על עסקי תבן וקש כהרחבה של דיני פיקוח נפש, ולפירושם אין כאן דין חדש, אלא הכרעה של חז"ל שבעיר הסמוכה לספר קיימת מציאות של פיקוח נפש גם כאשר הגוים באים על עסקי תבן וקש. אחרים הסבירו דין זה כנובע מדין מצות כיבוש הארץ ויישובה, שהתירו חילול שבת כדי למנוע את כיבוש הארץ בידי הגוים כמו שהתירו חילול שבת כדי לכבוש את הארץ מידי הגוים - 'עד רדתה' ואפילו בשבת, כשבעיר הסמוכה לספר החשש לכיבוש הארץ קיים גם כאשר הגוים באים על עסקי תבן וקש. ואכמ"ל.

[*] בזמנו ציינתי לעצמי בשולי דברי הרב, שלי לא ברור כלל ועיקר פשיטותה של הערכה זו שאי כיבוי השריפות אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת אחיזתנו והתבססותנו בארץ. לדעתי, כפי שרשמתי לעצמי בזמנו, אם הצתות ושריפות אלו לא יכובו ולא יטופלו בשבת - לא שבקת חיי לאנשי המקום, ורבים מהם עלולים לעזוב ולעבור למקומות אחרים בעקבות הפגיעה החוזרת ונשנית ברכושם, ולהותיר את הארץ לאומות או לשממה; ק"ו כאשר מדובר על כך שהנזקים שייגרמו להם מהצתות השבת מצטרפים לניסיונות הפיגוע התכופים ברכוש (כגון עקירת מטעים) ובנפש (הדברים נכונים היו מאוד בשנים תשמ"ח-תש"ן, ונכונים במידה מסוימת גם היום). לי היה פשוט שכל פגיעה ביכולת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון להגן על רכושה מחזקת את ההשתלטות הערבית על המקום, וזו בדיוק מגמתן של ההצתות הללו. גם לטעמו של הגרי"ש אלישיב שאין כל סכנה לכיבוש כל הארץ ע"י אויבינו בעקבות הצתות אלו, קיימת בהחלט סכנה לכיבוש מקומות ספציפיים ביהודה ושומרון והורשתם מיהודים ח"ו ע"י הגוים שבסביבה.

[*] הרב לא הגביל את החזרה לאיסורי דרבנן בלבד, כשיטת הגר"מ פיינשטיין שמתיר גם איסורי דאורייתא משום התירו סופן משום תחילתן (אג"מ או"ח ח"ד סי' פו).

[*] להערכתנו, אם השריפות לא יכובו בשבת עלולים המחבלים והמתנכלים הערבים להסיק שהפעילות הביטחונית והערנות להגנה על הישובים קטנה בשבת מבימות החול, וכתוצאה מכך הם עלולים להתפתות לנצל זאת גם לפעילות של פגיעה בנפש; לכן יתכן מאוד שצמצום הפעילות ההגנתית על הישובים ועל רכושם בשבתות עלול להתפתח למצב של סכנת נפשות (אך נקודה זו לא הועלתה על ידינו בזמנו בפני הרב).

[*] על פי דעת האור זרוע, שמתיר להקדים ולצאת בשבת על מנת למנוע אותם מלבוא. וכן פסק הרמ"א או"ח סי' שכט סע' ו בשמו: [יוצאים עליהם] "אפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא". מדברי השו"ע והרמ"א לא ברור שמותר לצאת כנגדם ולרדוף אחריהם גם אחרי שהצליחו לבצע את זממם, ואילו מדברי הרב אלישיב יוצא שיש להתיר זאת בפשיטות.

[*] חלק גדול מהשאלות וההוראות שקיבלנו מהרב קובצו במאמרים שפרסמתי בגיליונות 'המעין' של שנת תשמ"ח, ובספרי 'שמיטה ממלכתית במדינת ישראל'.

[*] יום או יומיים אחרי שהייתי אצל הגרש"ז אויערבך זצ"ל הוא התקשר לביתי, ואמר לאשתי שהרימה את הטלפון בזו הלשון: "שלום מדבר אויערבך, אפשר לדבר עם הרב?"...

[*] בירושלמי (שביעית ד, ד) הדברים מוסברים כפעולה סגולית: "כיצד הוא עושה, מייתי ייחור דתאנה שטר ותלי בה, ואמר לה הדא עבדה ואת לית את עבדה?"

[*] עורכי כתב העת 'הליכות שדה' של בית המדרש להלכה בהתיישבות בראשות הרב יוסף אפרתי שליט"א מקפידים עד מאוד שלא לנטות ימין ושמאל מפסיקותיו של הגריש"א. לאור זאת תמוה שבחוברת מספר 43 עמוד 21 נפסק שהאבקה מלאכותית כמו בתמר, שנעשית כדי להבטיח את היבול הרגיל, מותרת בשמיטה. כאמור, אם העמדת כוורות אסורה לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הרי שהאבקת תמרים בידיים צריכה להיות אסורה מקל וחומר (לכאורה היא נאסרה במפורש גם ע"י החזון איש בסימן יט סעיף כ). וצ"ע.

[*] על פרטי השינויים ואופן היישום המעשי של המכירה יעויין ב'תחומין' כז (הרעיון הראשוני), ובכתב העת 'צהר' גיליון לב תשס"ח (הביצוע למעשה).

[*] הבית יוסף ביורה דעה סימן קטו לומד את דין ההעברות מדברי התוספתא והירושלמי בעניין חמצן של כותים שמותר לאחר שלוש אפיות: "חמץ של כותיים מאימתי מותר אחר הפסח? של בעלי בתים אחר שלוש שבתות של אפייה, ושל נחתומין בכפרים עד שלושה ימים, ובכרכין עד שלושה תנורין... ושאמרו של נחתומין בכפרים עד שלושה ימים, אם נדחק ואפה בשלושה תנורין זה אחר זה אפילו ביום אחד מותר". משמעות ההלכה היא לכאורה כדין נ"ט בר נ"ט, שהשאור האסור החמיץ את הבצק הראשון ובצק זה החמיץ בצק שני וכו'; ולכאורה לא מצינו שקיימת דרישה להשתמש רק בחלק מהבצק. יסוד ההיתר הוא התקלשות האיסור המקורי מפעם לפעם, שהחלב הראשון שהועמד בחלב נכרים חמוץ עדיין אסור מכיוון שחלב הנכרים החמוץ נתן בו טעם והעמידו; החלב השני שהועמד בחלב ישראל שנאסר מחמת שהוא הוחמץ ע"י חלב נכרים אף הוא נאסר, אע"פ שכאן כבר מדובר בחלב שהועמד ע"י חלב ישראל שנאסר רק כתוצאה מקבלת טעם מחלב איסור; וכמוהו גם החלב השלישי אף הוא עדיין אסור באכילה, אך מחלב זה כבר ניתן לקחת ולהעמיד בו חלב ישראל, מכיוון שהאיסור הראשון נקלש ונתבטל כתוצאה מכך שהווי כעין נ"ט בר נ"ט בר נ"ט. אלא שעדיין יש מקום לומר שבסיס ההיתר הינו התקלשות האיסור, ואם משתמש בכל הבצק יש לומר שהאיסור לא נקלש גם אם יעביר מספר פעמים לא נקלש האיסור. אך המשמעות הפשוטה של דברי הב"י היא שאפשר להקל, שכתב: "ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של גוים", אם כי כאן ניתן לחלוק ולומר שאע"פ שהב"י לא כתב שיש להקפיד להשתמש רק במיעוט החלב החמוץ, הרי שאם משתמש בחלב כולו אין לומר שלאחר שלוש פעמים כבר כלה חלב של גויים.

[*] הטעם אותו טועמים בתרביות הינו טעם שאריות מצע הגידול והחומרים המופרשים מהחיידקים.

[*] 'עיקור' היא פעולת חימום שמחסלת את כל החיידקים שבמוצר, במקרה זה החלב.

[*] אם לא ממתינים בין העברה להעברה עד שהחלב יחמיץ בפועל, קשה לראות הבדל כלשהו בין ההעברות האמורות – לבין הכנסת המחמצת הראשונה ישירות לכמות חלב הכוללת את החלב של כל שלושת ההעברות. דהיינו, אין הבדל בין הכנסת 1/2 הליטר של החלב החמוץ (המחמצת) הראשון ל-26 ליטרים חלב - לבין הכנסתו לשני ליטר חלב, ומיד לאחר מכן לקיחת שני הליטרים וחצי הללו והעברתם לשישה ליטרים אחרים, ושוב מיד העברת שמונת הליטרים והמחצה ל-18 ליטרים של חלב טרי; תוצאת העברות כאלו היא שלמעשה המחמצת האסורה מחמיצה את כל החלב, ואין כאן חלב ישראל שהוחמץ ע"י המחמצת האסורה והוא הועבר לחלב ישראל אחר וכו'. כדי שלהעברות תהיינה משמעות הלכתית יש להמתין עד שהחלב הראשון יחמיץ באופן שיהיה ראוי להחמיץ אחרים, וכך גם השני והשלישי, ורק כך ניתן לומר שלמעשה ההחמצה נעשתה ע"י דור שלישי של חלב ישראל שרק בדור הראשון הוחמץ ע"י מחמצת מחלב נכרים.

[*] ההתרבות נעשית ע"י התחלקות החיידקים, כאשר הדורות הראשונים נעלמים והחיידקים הפעילים הינם למעשה החיידקים החדשים. למשל, אם לתוך ליטר חלב הוכנסו 1000 חיידקים, הרי שכעבור שעה מרגע תחילת פעילותם ה-1000 המקוריים כבר אינם קיימים למעשה, ובמקומם נמצאים 8000 חיידקים פעילים חדשים. ואם ליטר החלב הזה יועבר כעת ל-10 ליטרים חלב טרי, הרי שכעבור ארבע שעות נוספות יהיו כבר קרוב ל-33 מיליון [!] חיידקים שהם דור 15 [!] מאז החיידקים המקוריים. ואם נעביר כעת את עשרת הליטרים לעוד 30 ליטרים אחרים, ונמתין עוד חמש שעות - כבר יהיו למעלה מאלף מיליארד (ליתר דיוק - 1,073,741,824,000 בערך) חיידקים שהם דור 30 לחיידקים המקוריים, כאשר כל ה-29 דורות שלאחר הדור הראשון התרבו וגדלו על בסיס חלב ישראל. כאמור, בשלב מסוים, בהתאם למזון שנותר, התרבות החיידקים, ההתרבות נפסקת, וכמות החיידקים נשארת על רמה אחידה פחות או יותר, אם כי עדיין החיידקים מתחלפים והדורות החדשים מחליפים את הישנים. לכן אין למעשה הבדל אם במחמצת המקורית הוחמץ חלב במשך שעה ולאחר מכן מהחלב המוחמץ הזה החמיצו חלב שני במשך ארבע שעות ומהשני החמיצו חלב שלישי כחמש שעות, או שמלכתחילה החמיצו חלב במשך 10 שעות; בשני המקרים החלב הסופי שהוחמץ הינו מחיידקים שהינם דור 30 לחיידקים המקוריים, וכל הדורות החדשים גדלו על בסיס חלב ישראל. אף אם נותר משהו מהחיידקים המקוריים - בוודאי הווי 'זה וזה גורם', כאשר ללא ספק הגורם העיקרי והמשמעותי הינו החיידקים ה'חדשים' שגדלו על בסיס חלב ישראל (אך ראה בגוף הדברים בסעיף ד). כמו-כן אין הבדל משמעותי בין העברת החלב המוחמץ בשלמותו לשלב הבא, ובין העברת חלק קטן מהחלב בלבד לשלב הבא. אמנם במקרה שיעבירו כל פעם רק חלק מהחלב יהיו בשלב הסופי פחות חיידקים, אך אם הזמן שחלף זהה, הרי בשני המקרים החיידקים הפעילים יהיו דור 30 לחיידקים המקוריים, ובשני המקרים יהיה לחיידקים הפעילים אותה מידת קשר לחיידקים המקוריים האסורים. ולאמיתו של דבר, גם בלי העברות בכלל החיידקים הפעילים שמשפיעים על טעם היוגורט והגבינה הינם חיידקים שהם בני בניהם של החיידקים האסורים, וזכרו של דור החיידקים המקורי שגדל על בסיס חלב נכרים כבר אבד, והחיידקים הפעילים כעת הינם חיידקים שהתפתחו על בסיס חלב ישראל ורק כתוצאה מהחלב ישראל שגרם להתרבותם ולגידולם, כשהחיידקים המקוריים כבר עברו וחלפו מהעולם.

[*] מדבריו עולה שלדעתו הב"י החמיר כאשר הישווה דין חמץ כותים לדין מחמצת חלב נכרים, ובמחמצת יש להקל בגלל שיש לה דין של 'זה וזה גורם', כי התרבות החיידקים וההחמצה נגרמות בגלל החלב החמוץ האסור ובגלל חלב ההיתר שאותו מחמיצים בעזרת החלב האסור. בכף החיים (יו"ד סימן קטו ס"ק נא) סיכם את דבריו כך: "הרב חקרי לב הרחיב בדין זה, וכתב שלפי הירושלמי מותר להעמיד ביוגורט של גויים אפילו בפעם ראשונה, ואשתמיט למרן דברי הירושלמי; ועל כן העלה שיכולים להעמיד ביוגורט של גויים אפילו לכתחילה, אלא שכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה".

[*] ואף הוא הובא בכף החיים שם.

[*] לאור האמור לעיל ייתכן שההיגיון שבבסיס עמדה זו הוא שהיוגורט מוחמץ והגבינה מועמדת בזכות חיידקים שהינם צאצאי צאצאיהם (לאחר עשרות דורות) של החיידקים המקוריים האסורים, שהם אמנם אלו שהתחילו את כל התהליך - אך הם עצמם כבר לא קיימים ולא פעילים כלל, ורק בני בניהם - החיידקים שנולדו עשרות דורות לאחריהם - הם אלו שלמעשה מעמידים את הגבינה או היוגורט. כך שעצם תהליך ההחמצה הוא עצמו דומה ל"העברות", מכיוון שהחיידקים עצמם מתחלפים והדורות החדשים נולדים ומחליפים את הדורות הקודמים.

[*] אלא שהנימוק שמובא בדבריו איננו עומד במבחן המציאות, מכיוון שלדבריו אם קיימא לן שחלב טמא איננו עומד, הרי קל וחומר שהגורם להעמדת הגבינה, דהיינו החלב החמוץ, איננו יכול להיות מחלב טמא. אולם כיום אנו יודעים שפעולת ההעמדה נעשית לא ע"י החלב עצמו אלא ע"י החיידקים שבחלב החמוץ, וחיידקים אלו יכולים להתפתח באותה מידה בחלב טמא כמו בחלב טהור. אלא שההלכה שקבע המהריט"ץ במקומה עומדת - ולא מטעמו, מכיוון שאם מי שגורם להחמצה הם החיידקים ולא החלב עצמו הרי ק"ו שאין מקום לאסור את החלב, מהנימוקים שהובאו לעיל שהחיידקים עצמם אינם אסורים. ויש להוסיף שבכף החיים שם כותב שכאשר מדובר לא על חלב חמוץ אלא על אבקה, שהיא למעשה תרבית חיידקים – הרי שיש מקום רב הרבה יותר להתיר להשתמש בה, שאין בה את החשש של צחצוחי חלב.

[*] והרב צירף גם את העובדה שמדובר באבקת חלב נכרים ולא בחלב ניגר, כי לדעת הגרצ"פ פרנק אבקת חלב אינה בכלל גזרת חלב נכרים.

[*] מכיוון שעיקר חששו של הרב היה בגלל שיהודי שאינו שומר תורה ומצוות אינו 'מירתת' מלערב חלב לא כשר, נראה לכאורה שהגדר של אינו שומר תורה ומצוות הוא שמירת כשרות, ולא חילול שבת; כלומר, גם אם יש יהודי שמחלל שבת בחליבה או בהדלקת מכשירי חשמל בשבת או בנסיעה בשבת וכדומה, אך הוא מקפיד לשמור על כשרות – הרי שקיימת אצלו סברת 'מירתת' מלערב חלב לא כשר כמו אצל יהודי שומר תורה ומצוות.

[*] שו"ת זקן אהרון ח"א סוף סימן מו.

[*] . ויעויין בשו"ת זקן אהרון שם שגם הרב אהרון וולקין בעל השו"ת רצה להתיר רק בצירוף לכך שיעשו מכירה של הפרות ליהודי, באופן שיהיה נחשב שהפרות שייכות ליהודי.

[*] דיון נרחב בדעת הגרי"ש אלישיב בסוגיה זו נכתב ע"י הגר"י אפרתי שליט"א בחוברת בנתיב החלב א, בעיקר בפרק האחרון (החל מעמוד 32).

[*] הרב אישר בכתב ידו שמספיק לקיים עשרים ביקורים בשנה (דהיינו ביקור אחד כל שבועיים-שלוש) כתוספת לצפייה הרצופה במצלמות.