שיחת רה"י לחנוכה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אני מבקש בשיחה לענות על מספר שאלות הקשורות לחג החנוכה.
חכמים החליטו לתקן לדורות לציין את נס פח השמן ונצחון החשמונאים כחג. שואל הרב הוטנר זצ"ל בספרו "פחד יצחק", מדוע חז"ל תקנו את חנוכה כחג? מה המסר הנמצא בחג זה שלא נמצא בחגים הכתובים בתורה?
זה שה' שולט בטבע ולאור זאת פח שמן של יום אחד יכול לדלוק שמונה ימים זה אנו יודעים כבר בחג הפסח מעשרת המכות וקריעת ים סוף. בנוסף בחג הפסח אנו גם לומדים על השגחת ה' שמעטים (היחידים) מנצחים את הרבים והגיבורים (המצרים). וא"כ לא ברור איזה מסר חדש מציין חג זה שלאורו רצו חז"ל שנחגוג את חג החנוכה לדורות?
המתייוונים הושפעו מתרבות יון ואילו החשמונאים לא רק שלא הושפעו אלא הם נלחמו נגדם. מה נתן לחשמונאים את כוחות עזות הקדושה ואיך לא הושפעו מתרבות יון? מה ההבדל המהותי בינם לבין המתייוונים?
ניגש אלי תלמיד וביקש שאגדיר מהי הגדרת עבודת היהודי בעבודת ה' ומהי הגדרת עבודת הגוי בעבודת ה'?
ניגש אלי תמיד נוסף ואמר לי מדוע הפוסקים הביאו רק את דין המהדרין מן המהדרין בלבד ולא הביאו את הדין של עיקר הדין שמספיק נר אחד בכל לילה לכל אנשי הבית? וכן צריך לברר מה עומד מאחורי מחלוקת ב"ה וב"ש
שבית הלל פוסקים שמוסיפין והולכים
1-2-3-4-5-6-7-8
וב"ש פוסקים שמורידין בנרות
8-7-6-5-4-3-2-1 ?
כותב הרב דסלר:
"בדרכי ההשגה ישנן שתי בחינות הראשונה בדרך פנימית את אשר משיג האדם בפנימיות לבבו השגה עמוקה כוללת ומקיפה אמת לאמיתה, והשניה בדרך חיצונית את אשר משיג האדם על ידי שכלו. בהשגה הפנימית יכול האדם להשיג רק דברים שבתוך עולמו שיש לו שייכות אליהם לעומת זאת בהשגת השכל יכול הוא להשיג גם ענינים שהם מחוץ לעולמו.... אולם בכל זאת על ידי השתדלותנו במה שבאפשרותנו נוכל לזכות לסייעתא דשמיא שיאירו אף לפנימיותנו ותהיה לנו זיקה פנימית אליהן. הקב"ה נתן עבודה קשה לאדם הכוחות הפנימיים אינם מסורים לו ומשימתו היא להשתדל בכוחות החיצוניים המסורים בידו.... ועל ידי זה ישפיע גם על הפנים. ולמה מסרו לאדם עבודה קשה כזאת שבכוחות עצמו לא יוכל להשלימה? כדי שישתדל בכל כוחו וידע שאם יזניח אף לרגע אחד את התחזקותו שוב יתגברו עליו הכוחות הפנימיים" (מכתב מאליהו- חנוכה)
הרב דסלר בספרו מסביר שיש שני אופנים שהאדם יכול להשיג דברים. האחד זה בשכלו אשר הוא חיצוני לאדם וע"י לימוד האדם מתמלא בידע הכולל גם דברים שאינם קשורים למהותו (כגון ללמוד שפות זרות, ידע מתחומים שונים, ועוד). לעומת זאת הדרך השניה היא השגה פנימית ועמוקה בלב. השגה זו חשובה מאד כי היא מניעה את האדם ומחייה אותו. בהשגה זו יש רק את אותם דברים שהם במהות האדם לאור מדרגתו הרוחנית. האדם לא יכול ישירות לנווט את הרגשת הלב אלא בדרך עקיפה על ידי שהוא מתאמץ מאד שכלית והינו שקוע בלימוד ואז ההבנות השכליות מחלחלות לאט לאט לתוך ליבו.
זה בעצם מהות הישיבה. חשוב מאד שכל בחור יעבור תהליך של זהות עם התורה שתהיה חלק ממנו. הוא לא יכול לעשות זאת בצורה ישירה אלא דרך השקעה בלימוד בעומק, ואז ערך קדושת התורה מחלחלת לליבו ונוצר תהליך ההזדהות.
לאור זאת ניתן להבין מדוע בישיבתנו יש חשיבות רבה לעומק ה"עיון".
לאור זאת ניתן להבין את ההבדל בין החשמונאים למתייוונים. החשמונאים היו שקועים בלימוד התורה כך שליבם היה מלא עוז דקדושה, ואילו המתייוונים לא היו שקועים ולכן ליבם היה מלא בתאוות שגרמו להם להיות מושפעים רבות מתרבות יוון.
הרב הוטנר טוען בספרו שהסיבה שחכמים התקינו את נס חנוכה כחג, כדי שבמשך שמונה ימים נדבר על החשמונאים ועוז דקדושה וכיצד לא היו מושפעים מהיוונים.
כותב אבן עזרא:
"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו.. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה.. אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו" (אבן עזרא שמות פרק כ' פסוק י"ג)
לכאורה הרגש שאדם רוצה מה שיש לחברו הוא רגש בלתי נשלט, א"כ איך התורה יכולה לצוות על "לא תחמוד"? אלא מסביר אבן עזרא שהחמדה נובעת כתוצאה מזה שהאדם איננו מבין בשכלו מדוע ה' נותן חפץ לחברו ולא לו. אם האדם יבין שכלית ע"י עבודה עצמית שה' הוא אבא שלו ואם ה' לא נתן לו חפץ זה סימן שזה לא טוב בשבילו וזה כעין "רעל" עבורו, אז גם מבחינה רגשית הוא לא ירצה את זה. שוב רואים לפי הא"ע את הרעיון שהשכל הוא שולט על הרגש.
כותב הרב דסלר:
"כשנסתכל בנו נראה שבהגיע איזה חג הננו שמחים כל אחד כפי ערכו בשמחת החג אך שמחה זו אינה מתווספת מידי יום ביומו אלא כפי ערך הרגלנו בחג שמחתנו הולכת ופוחתת. אמנם לא כך היא דרך גדולי תורה ועובדי ה' אדרבה שמחתם היא פנימית מפעולת התבוננותם הרבה בענין החג וככל שיתווספו ימי החג מתווסף התבוננותם ויוסיפו להרגיש גדולות ונפלאות בתורת החג והמתנה העצומה אשר נתן לנו השי"ת בו ואז תתווסף שמחתם דבר יום ביומו......
והענין הוא כי דרגות העבודה שונות הן כמדרגות בני האדם עצמם. יש שעבודתו חיצונית... והתלהבות כידוע פוחתת והולכת יום ויום הכרת הנס מתווספת אצלם, ולשיטת בית שמאי התקנה היתה כנגד הכלל כולו ועל כן הוא כסדר הבחנת הפשוטים שעבודתם חיצונית ועיקר ההתרגשות ביום ראשון ואחר כך פוחתת והולכת וזהו כנגד ימים הנכנסים...וכן בחינה זאת היא כנגד פרי החג. פירוש, העבודה הנמוכה החיצונית שאי אפשר לאומות העולם להגיע למדרגה למעלה ממנה וכנ"ל עבודה שלילית ועבודה חיובית.
וראוי להוסיף שהרי עיקר מחלוקת בית הלל ובית שמאי היא לענין הנוהגים כמהדרין מן המהדרין. ונראה בביאור הדבר כי בפלוגתא זו משתקפת שאלה יסודית בהנהגת האדם הרוצה להתעלות ממצב פחיתותו במעלות עבודת ה', כי שתי דרכים לפניו האם יחקה במעשה העבודה החיצונית שלו את מנהגי היחידים החסידים המעולים אף אם יודע שפנימיות לבבו טרם הגיעה למדרגת הדביקות בבחינה זו או אולי ידקדק לכלכל מעשיו והנהגותיו תמיד על פי אמיתת מדריגת לבבו בדיוק. ויש בכל אחת חסרון ומעלה כי אם יעשה כמעשי המהדרין יטעה במדרגת עצמו כי סוף סוף יחשוב עצמו כאילו הוא אחד המצויינים הגדולים אבל מצד שני אם לא יעשה כמעשה המהדרין ולא יגביה את עצמו למעלה לכל הפחות בהידור המעשים הרי בהתרפותו ממעשים מצויינים אם גם חיצוניים עלול הוא ליפול עוד יותר הן בפנימיות והן בחיצוניות כי רפיון במעשה עלול למשוך אחריו גם את מידת העצלות ושאר מידות מגונות. או לאידך גיסא אולי עליו לבחור בדרך האחרת כי מה תועלת שיטעה האדם את עצמו אדרבא צריך שילמד את עצמו לדעת פחיתות ערכו ותמיד יתבונן בזה ויתחזק לעלות מעלה בדרך אמת לא רק בהטעה בעלמא.
ובענין זה פליגי בית הלל ובית שמאי. מי שבא להדר בבחינת מהדרין מן המהדרין סברי בית שמאי שצריך הוא להזכיר לעצמו את פחיתותו... ובית הלל סברי כי אדרבא יעשה כמעשי הצדיקים ויזכיר לעצמו בדרך חיובי כי צריך להיות מוסיף והולך אשר אפשר הוא רק על ידי עבודה פנימית ואשר לצורך שיבקר האדם את עצמו לזה צריך שילמד מוסר ויחזור וילמד עדי לבבו את מדריגתו הפחותה. אבל לענין מעשה בל ימעט משום זה כי למעשה צריכה עבודתו להיות באופן היותר חיובי בלי שליליות כלל כי השליליות תוכל להביא חסרון יותר מה שאין כן החיוביות אפשר שתמשוך אותו למעלה" (מכתב מאליהו חנוכה)
כותב הרב דסלר, שאדם הנמצא במדרגה של עובד ה' בשכל ולא ברגש הוא מתרגש מהחג פחות ופחות ככל שימי החג עוברים, כי השכל מתרגל ולכן השמחה וההתרגשות מתמעטות, ואילו מי שעובד את ה' בפנימיות ברגש הוא מתרגש יותר ויותר ככל שעוברים ימי החג, כי ימי החג גורמים לו ללמוד על החג ולהתבונן בפנימיות החג ואזי הוא מפנים בפנימיותו את רגשות החג וממילא הוא חווה יותר ויותר את עוצמת החג.
כפי הערך אשר יתרגל בה. אבל ישנם בעלי מעלה שעבודתם פנימית בחינת עבודת הנשמה היינו בהשבה אל הלב ובדרגה זו שמחתם בעבודה מתווספת והולכת תמיד..... וזהו הענין אשר פרי חג הסוכות שהם הקרבנות שאנו מקריבים בעד אומות העולם פוחתים והולכים כי עבודתם הם אם גם יעבדו את ה' עבודה חיצונית היא ואינם שייכים אל סוד והשבות אל לבבך כלל..
ובזה יבואר פלוגתת בית שמאי ובית הלל שבת כא ב שבית שמאי אומרים כי ביום הראשון מדליקים שמונה נרות ומכאן ואילך פוחתין והולכים ובית הלל אומרים שביום ראשון מדליקים א' ומכאן ואילך מוסיפין והולכים ואמרו שם בגמ' דפליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. והביאור בזה הוא כי לדברי בית הלל קבעו ההדלקה כנגד הימים היוצאים היינו שתיקנו חכמים את הזכר לנס חנוכה על פי סדר עבודת היחידים העבודה הפנימית שבכל
מסביר הרב דסלר, שגם ב"ש וגם ב"ה הולכים לפי רוב העם שעובדים את ה' בשכל וממילא ההתלהבות בחג יורדת מיום ליום. ב"ש פוסקים שאדם צריך לעבוד את ה' במדרגה שהוא נמצא כעת שהיא עבודת ה' בשכל ולכן עיקר ההתרגשות בתחילת החג, ולכן לשיטתם מדליקים ביום הראשון בחנוכה שמונה נרות ופוחתים והולכים מידי יום בשמונת הימים. ואילו ב"ה פוסקים שמוסיף והולך מידי יום בהדלקת נרות בחנוכה, כי למרות שאדם נמצא במדרגה של עבודת השכל עליו לשאוף להתקדם יותר ולהיות כאנשי המעלה העובדים את ה' ברגש. ולכן יתנהג כאנשי המעלה החווים שמחה יתירה ככל שעוברים הימים.
ב"ש חוששים שאם אדם יתנהג שלא על פי מדרגתו אלא לפי מדרגת איש המעלה, אדם יחשוב שהינו צדיק למרות שבמציאות הוא אינו כך. לכן ב"ש משוווים את נרות חנוכה לפרי החג, כי פרי החג הם כנגד הגויים שעבודתם היא רק עבודת שכל חיצונית ולא עבודה פנימית. ואילו לב"ה חשוב שאיפות האדם ולכן הם מעדיפים שהאדם יתנהג כמו אנשי המעלה בבחינת "אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
יהי רצון שנזכה להתמלא כל חיינו ובחג החנוכה בפרט בעבודה הפנימית של אהבת ה' ותורתו, וכך נזכה להקרין אהבת התורה כל חיינו.
