וזאת הברכה-לעיני כל ישראל
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור לעיני כל ישראל
את פרשת וזאת הברכה, אשר מסיימת את סבב הקריאה בתורה, נהגו קהילות ישראל לקרוא ביום שמחת תורה, בו אנו גם שבים ומתחילים מיד בסבב חדש של קריאת התורה מבראשית.
יום שמחת תורה מברר ומגלה יותר מכל דבר אחר את יחסו המיוחד של עם ישראל לתורה. איזה עוד עם שמח על קבלת חוקים ומשפטים? וכי מה יכול לגרום לאדם, שסיים זה עתה לקרוא בספר, להתחילו מחדש? בודאי שהדבר נובע אך ורק מתוקף העובדה כי התורה היא חיותם של ישראל, התורה היא שמחתם ואהבתם, ולכן, אין הם יכולים להיפרד ממנה אף לרגע. על כן, מן הראוי להתייחס לפסוקי פרשתנו העוסקים אף הם בקשר המיוחד הזה, הקשר של עם ישראל לתורה:
"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, א-ד)
רש"י, בפירושו על פסוקים אלו, מביא את המדרש המפורסם אודות בני עשו וישמעאל שסירבו לקבל את התורה, עד שבאו ישראל וקיבלוה בסיני. זהו לשון המדרש כפי שמופיע במקורו בגמרא:
"ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן? מלמד שהחזיר הקב"ה התורה על כל העולם, ולא רצו לקבלה, עד שבאו ישראל וקבלוה" (עבודה זרה ב ע"ב).
ביתר פירוט נמצאים הדברים במדרש:
"ויאמר ה' מסיני בא כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות.
בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח, אמרו: רבש"ע כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא שנאמר: והידים ידי עשו... הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בו אמר להם: לא תנאף, אמרו לפניו: רבש"ע עצמה של ערוה להם היא... הלך ומצא בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנוב, אמרו לפניו: רבש"ע כל עצמו אביהם לסטים היה שנאמר והוא יהיה פרא אדם.
לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה מה ירצו ויקבלו את התורה" (ספרי פרשת וזאת הברכה פסקה ב).
התאמת התורה וישראל
אין כוונת חז"ל לומר במדרש זה כי יתכן שהייתה התורה נמסרת לאומה אחרת מלבד עם ישראל, אלא לתאר את התאמת התורה לאופייה של האומה. המהר"ל מבאר כי מדרש זה מבטא את הרעיון העמוק, שהתורה ומצוותיה מתאימים אך ורק לתכונתם ולנשמתם של כלל ישראל:
"וזהו שהיה מחזיר התורה על כל אומה ולשון, ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלוהיות, כי אם ישראל היו מוכנים לתורה מצד מעלת נפשם...
ומה שזכר הכתוב הזה עשו וישמעאל, לומר כי עכו"ם ההם נפשם נוטה אל הקצה, וכל שנוטה הכנת נפשם אל הקצה - הוא רע. וזהו 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן'. כי השם יתברך ראה כי פעולות התורה, הם הם הדרכים הישרים, הם דרכי ה', ראויים לאשר להם הכנה ממוצעת, והיא התכונה הישרה. לא אל אשר תכונת נפשם נוטה אל הקצה, ופעולות שלהם אינם ישרים" ('תפארת ישראל' פרק א).
ניתן להוסיף כי לא זו בלבד שהתורה ומצוותיה מתאימות לתכונות נפשנו, אלא יתירה מזו, התורה היא המחייה, בונה ומכלכלת את חיינו. אין כאן תרי"ג ציווים שרירותיים, כי אם רמ"ח מצוות עשה, המאירות, בונות ומחיות את רמ"ח האברים שלנו, ושס"ה מצוות לא תעשה, המקיימות ומחזיקות את שס"ה הגידים שלנו. תורה כסם חיים.
קשר האירוסין
קשר המיוחד בין ישראל ובין התורה מתגלה לנו ביתר תוקף וביתר ּ שאת, בדרשת חז"ל על הפסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד), "אל תקרי מורשה אלא מאורסה" (פסחים מט ע"ב). מדברים אלו עולה ומתברר כי הקשר של ישראל והתורה משול לקשר של מאורסים. קיימת קירבה ואינטימיות, כעין קשר של אירוסין, בין התורה וישראל. דברים אלו לא נשארו אך ורק בעולם האגדה, אלא בעקבותם אף נפסקה הלכה:
"ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה' - לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי שבע מצות (מדוע לא מונים זאת עם שבע מצוות בני נח, שהגוי העובר עליהן חייב מיתה)?! מאן דאמר מורשה - מיגזל קא גזיל לה. מאן דאמר מאורסה - דינו כנערה המאורסה, דבסקילה" (סנהדרין נט ע"א).
מדברי הגמרא עולה כי משמעות קשר אירוסין מיוחד זה הוא שהתורה שייכת לעם ישראל, ואך ורק הם הבעלים עליה. לפיכך עכו"ם שעוסק בתורה הריהו כגזלן, או כמי שבא על נערה המאורסה. אל להם לגויים להתעסק בתורה, להתערב בקשר המיוחד של התורה וישראל, שהרי הדבר דומה למי שיבוא לנסות לפגוע באינטימיות הקיימת בין בני זוג:
"ורבי יוחנן אמר אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה" (ילקוט שמעוני פרשת בלק רמז תשעא).
ישנו הבדל עקרוני בין מאורסת לבין נשואה, שכן קיים שוני מהותי בין חווית האירוסין לחיי הנישואין. אמנם הנישואין הם המטרה האמתית של הקשר בין בני זוג, אך אורבת להם סכנת השחיקה, ההרגל והשגרה. עלולים הם לחיות חיים המשכיחים את חדוות האהבה וחוויותיה. לעומת זאת, בשלב האירוסין קיימים ציפייה וגעגועים לקראת מימוש האהבה, חווית הקשר עדיין טרייה ומעוררת התרגשות תמידית. המאורסים חשים את ההתחדשות, הציפייה וההתרגשות. לכן גם ריבונו של עולם מדבר בלשון ְ אירוסין, ומבטיח לעמו ישראל על ידי הנביא הושע: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם" (הושע ב, כא). דווקא האירוסין הם המביעים את האהבה המיוחדת שבין כנסת ישראל לקב"ה.
כשם שאירוסין מבטאים קשר שעדיין לא מומש ולא הגיע לשיאו, כך מרגיש לומד התורה כשהוא עומד מול האינסופיות שלה, גדלותה ונשגבותה. התורה היא אכן שלנו, אך כמו במשל הארוסה - אנו רחוקיםֵ מאוד מלגעת בה באמת. דבר זה מומחש בפסוקים בביטוי "אֵשׁ דָּת" , כדברי רש"י:
"שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש" (רש"י על דברים לג, ב)
עשה לי שאדור אצלכם
קיים פן נוסף בעניין המורשה והמאורסה. הקב"ה כביכול נפרד מן התורה כשנתן אותה להיות לנו למורשה ולמאורסה, כמו אב המוסראת בתו לנישואים:
"ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש" (שמות רבה לג, א).
לכאורה, אין המשל דומה לנמשל. המלך אכן צריך להיפרד מבתו ההולכת עם בעלה לארץ אחרת, אך האם הקב"ה נפרד מן התורה? אם כן, כיצד הדבר מתבטא?
התשובה המפתיעה היא שאכן, במידה מסוימת ניתן לומר כי מן הרגע שהתורה ניתנה לנו, כביכול יצאה היא מתחת ידו של הקב"ה. עניין זה בא לידי ביטוי ביסוד ההלכתי-מחשבתי של "לא בשמים היא", המובא בדברי הגמרא:
"וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו... חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום?! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. מאי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני - אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטת'. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני" (בבא מציעא נט ע"ב).
הקב"ה הוא המכיר בקדושתה של התורה יותר מכולם, ואף על פי כן באהבתו את עמו ישראל הורידה אלינו. כביכול נפרד הוא ממנה ונתנה לנו למורשה, כעין קשר אישות של אירוסין. מעתה היא שלנו והמלך נפרד ממנה, "לא בשמים היא". לפיכך ככל שנשכיל להכיר את מעלתה של התורה - ממילא נבין גם את גדולתם ומעלתם של ישראל, שניתנה להם תורה זו למורשה.
רעיון זה מתבטא בחתימת התורה במילה ישראל, " לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב), לאמור כי ישראל והתורה אחד הם. ונעוצים הדברים סופם בתחילתם, שהרי מיד אנו חוזרים לפתיחתה של התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א), עליה דרשו חז"ל "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו" (רש"י שם).
זהו הקשר הנצחי של ישראל עם התורה!
