פרשת וילך-כלל הצריך לפרט
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור כלל הצריך לפרט
המצוות החותמות
בפרשתנו מופיעות שתי המצוות האחרונות בתורה: מצוות הקהל ומצוות כתיבת ספר תורה. לכשנתבונן, נבחין כי שתי המצוות הללו, אשר משלימות את תרי"ג המצוות, מגדירות בקשר כפול את הקשר שלנו לתורה — הקשר הפרטי והקשר הכללי.
על מצוות הקהל נאמר:
"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לא, י-יב).
במצווה זו כל ישראל נאספים לשמוע באוזניהם את דברי התורה. אולם, לא נכתב בתורה מיהו הקורא בתורה במעמד זה. רש"י מביא את דברי רבותינו:
"תקרא את התורה הזאת — המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במסכת סוטה על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה" (רש"י על דברים לא, יא).
קריאתו של המלך בהקהל
כך כותב הרמב"ם בהלכות חגיגה:
"מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר מקץ שבע שנים וגו'. אימתי היו קורין, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית, והמלך הוא שיקרא באזניהם" (רמב"ם הלכות חגיגה פרק ג הלכה א).
קריאה זו של המלך מעוררת עניין מיוחד. זאת משום שמעמד הקהל הוא מעמד של קבלת התורה, כעין מעמד הר סיני מחודש ובזעיר אנפין. לפיכך, אם היו שואלים אותנו מיהו המועמד הראוי ביותר להיות הקורא בתורה במעמד נשגב זה, מסתבר שהיינו בוחרים את אחד מאנשי הרוח. אולי היינו מצביעים על הכהן הגדול או על ראש הסנהדרין.
אך למרבה הפליאה צוותה התורה כי דווקא המלך, שעוסק בכל השנה בעניינים החומריים של ישראל, הוא זה שיעמוד ויקרא. לכאורה מה למלך ולקריאה בתורה? יתרה מזו, בגמרא מבואר כי הכהן הגדול נוכח שם, אך תפקידו מסתכם בכך שהוא עומד ומחזיק בספר התורה, על מנת למוסרו למלך שיקרא. ללמדנו, שבהקהל אכן המלך הוא המועמד הראוי לקריאת התורה. זאת משום שהמלך עומד בראש האומה, הוא מנהיגה, ולפיכך הוא מייצג יותר מכל את עם ישראל כולו, את כנסת ישראל.
מעמד הקהל נועד לחדש את קבלת התורה שלנו ככלל, כאיש אחד, עם ישראל כולו קשור עם התורה. אין זו קבלת תורה פרטית, אלא מעמד קבלת תורה של כלל ישראל, בדיוק כמו במעמד הר סיני. לפיכך דווקא המלך הוא הראוי יותר מכולם לקרוא בתורה.
מלכות - קידוש החולין
יתר על כן, קריאת המלך מבטאת את הייחודיות שבמלכות ישראל. השאיפה שלנו אינה מסתכמת אך ורק בהימצאותם של אנשים בודדים ַ גדולים, קדושים ככל שיהיו. תפקידו של עם ישראל הוא להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). האומה כולה תהיה מרוממת ומקודשת, גם כאשר היא עוסקת ופועלת בעניינים הארציים וענייני החולין של המלכות והעם. לכן המלך נצטווה במצוות מיוחדות בענייני המלכות, ואף לכתוב לו ספר תורה נוסף. כפי שכתב הרמב"ם בלשון הזהב שלו:
"והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו' ומגיהין אותו מספר העזרה ע"פ בית דין הגדול זה שהיה לו כשהוא הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
לא היה לו ספר תורה קודם שימלוך צריך לכתוב לו אחר שמלך שני ספרי תורה אחד מניחו בבית גנזיו והשני יהיה עמו תמיד לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד וכשיכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו" (רמב"ם הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ז הלכות ב-ג).
כתיבת התורה על ספר
זוהי אם כן מהותה של מצוות הקהל, המבטאת את מעמדה של התורה בחיי האומה והציבור. אך הנה מיד אחר מצות הקהל, שהיא מצווה תרי"ב, מופיעה מצוות כתיבת ספר תורה, המצווה האחרונה שבתרי"ג מצוות:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט)
בניגוד למצוות הקהל, המצווה שלפנינו מבטאת דווקא את היחס האישי הפנימי, את הקשר והשייכות של כל אדם פרטי בישראל לתורה. זאת משום שמצווה זו מוטלת על כל אחד ואחד מישראל, לכתוב ספר תורה לעצמו. יתרה מזו, גם מי שיש לו ספר תורה שקיבל בירושה מאבותיו — עדיין מצווה עליו לכתוב ספר חדש משלו. כך כותב הרמב"ם:
"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו... ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו" (רמב"ם הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ז הלכה א).
מציאת גוון אישי בתורה
מהו הרעיון הטמון בציווי על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה? אולי אפשר ללמוד מכך שעל כל אחד מישראל לדעת כי יש לו חלק אישי, פרטי וייחודי בתורה. אנו אומרים בתפילה "ותן חלקנו בתורתך", כלומר תן לנו את הכוח להפיק מעצמנו את אותו חלק מיוחד שיש לנו בתורה. כי לכל אחד ואחד מאיתנו יש תפקיד ויעוד שרק הוא מסוגל לבצע.
ידוע הרעיון עוד מספריהם של הקדמונים כי המילה "ישראל" היא ראשי תיבות של "יש שישים ריבוא אותיות לתורה". (זוהר חדש שיר השירים תרס"א) המסר הוא כי לכל אחד מישראל שייכת אות ייחודית ואישית שמאירה את נשמתו מחד, ומאידך, עליו מוטלת המשימה לכותבה, דהיינו להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל במעשיו כאן בעולם. זהו המסר העולה מן הלכה זו, הקובעת כי אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו. כלומר, הנך נדרש לא להסתפק במה שכבר קיים, אלא להבין כי יש לך יכולת וצריך אתה לחדש, להוסיף ולמצות את החלק האישי המיוחד שלך.
לפיכך שתי המצוות האחרונות הללו משלימות זו את זו:
מצד אחד עלינו להבין כי חובה מוטלת עלינו, לרומם את עם ישראל ַ כולו ולשאוף לשוב להיות ""מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". לקוות שנגיע ליום שמלך ישראל הוא יהא הקורא בתורה באזני העם, הוא ישדר ויבטא בהנהגתו את ערכי התורה. עלינו לפעול שהתורה תוביל גם את החיים הציבוריים שלנו. זהו המסר העולה ממצווה תרי"ב, מצוות הקהל.
אך מצד שני, אנו צריכים במקביל לכתוב את ספר התורה האישי והפרטי שלנו. מצווה תרי"ג חותמת את מצוות התורה בפנייה אל כל אחד ואחד מאיתנו: אל תאמר "ישנם רבים אחרים העוסקים בתורה", אל תאמר "מה יכול אני לתרום לחדש ולהוסיף, כבר נכתבו ספרי תורה רבים על ידי אבותיי". אל תאמר כן, אלא דע לך כי העולם מחכה לספר התורה המיוחד שעליך לכתוב. העולם מחכה לחלק שלך בתורה, לאותה אות מיוחדת בנשמתך מספר התורה, אותה האות שנשלחת לכתוב בעולם הזה. "ותן חלקנו בתורתך".
