פרשת ואתחנן-נחמו/נחמתו של עם הנצח
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור
נחמתו של עם הנצח
פרשת "ואתחנן" נפתחת בסיפור תחינתו של משה אל רבש"ע להיכנסֶ לארץ:"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים ג, כה), וסירובו של רבש"ע לתחינה זו "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (שם, כו).
המדרש בתחילת הפרשה תמה על כך:
"אמר רבי אבין למה הדבר דומה למלך שהיה לו אהוב והוא ממנה דוכסין ואיפרכין איסטרטליטין לאחר ימים ראו אותו שהיה מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו היו הכל תמהין ואומרין אתמול היה ממנה דוכסין ואיפרכין ואסטרטליטין ועכשיו הוא מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו אמרו לו שעתא עברת. כך משה גוזר על הקב"ה והוא מקיים קומה ה' שובה ה' ואם בריאה יברא ה' אם נברא לה פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא ה' ועכשיו מתחנן ומתחבט ליכנס לארץ ישראל ואינו מתקבל שעתא עברת בעת ההיא לאמר" (דברים רבה ב, ג).
המדרש תמה על העובדה כי תפילתו של משה לא נענתה. כיצד ייתכן שמשה, אשר היה "גוזר על הקב"ה והוא מקיים", לא מצליח לגזור על כניסתו לארץ? לא רק שאין הוא מצליח לגזור זאת, אלא אפילו תחנוניו לא מועילים! התשובה המובאת במדרש היא קצרה מאוד: "שעתא עברת", או בלשון של היום "זמנך עבר". דהיינו, גם ייעודו של משה רבינו מסתיים בסופו של דבר. גם לאדם הגדול ביותר ישנו ייעוד שמסתיים, וברגע שמתרחש דבר זה - זמנו עובר.
אלא שלעומת האדם הפרטי, שייעודו יכול להסתיים בעת מן העיתים, בעם ישראל הדבר לא שייך כלל וכלל. אין לישראל תחליף, אין ייעוד סופי שמסתיים ומפנה את מקומו " נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א טו, כט).
מתוך העמקה בדברי המדרש על הפסוק "נ נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיהו מ, א), נוכל להבין באופן מופלא את עומק רעיון זה. ההסבר הפשוט של דברי ישעיה אלו הינם כי רבש"ע פונה אל עמו, ואומר להם להתנחם, אולם במדרש מופיע פירוש שונה:
"ר' אבין אמר למלך שהיה לו פלטין ונכנסו שונאים לתוכו ושרפו אתו, מי צריך להתנחם פלטין או בעל פלטין, לא בעל פלטין, כך אמר הקב"ה בית המקדש ביתי הוא, דכתיב יען ביתי אשר הוא חרב )חגי א, ט(, מי צריך להתנחם לא אני, הוי נחמו נחמו עמי (ישעיה מ, א), נחמוני נחמוני עמי.
ר' אבין אמר חורי... למלך שהיה לו כרם ונכנסו שונאין לתוכו, וקיצצוהו ופיסקוהו, מי צריך להתנחם בתנחומים כרם או בעל הכרם, כך אמר הקב"ה ישראל כרמי הן, כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה, ז), מי צריך להתנחם לא אני, הוי נחמו נחמו עמי (ישעיה שם), נחמוני נחמוני עמי.
ר' ברכיה אמר... למלך שהיה לו צאן ונכנסו זאיבין לתוכה וביקעוה, מי צריך להתנחם צאן או בעל צאן, לא בעל צאן, כך אמר הקב"ה ישראל צאני הם, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי )יחזקאל לד, לא(, מי צריך להתנחם לא אני, הוי נחמו נחמו עמי (ישעיה שם), נחמוני נחמוני עמי..." (פסיקתא דרב כהנא טז, ט)
על פי המדרש, השבר הגדול שנוצר על ידי החורבן אינו השבר שנגרם לעם ישראל, אלא השבר הגדול הינו דווקא לרבש"ע. הוא זה שצריך להתנחם, "נחמוני נחמוני עמי". יש כאן אמירה עמוקה מאוד, שכאשר עם ישראל נשבר השבר איננו אישי ופרטי שלו, אלא יש כאן שבר כלל עולמי.
כך דרשו חז"ל את הפסוק:"הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), שכל מקום שאליו גלו עם ישראל שכינה עימהם (ספרי על במדבר לה, לד), 'שכינתא בגלותא'. מצד אחד יש כאן סוג של הרגעה, משום שהקב"ה נמצא איתנו גם בצרות הגדולות ביותר. אולם מצד שני יש כאן גם תפיסה שהשבר הינו עצום הרבה יותר ממה שנדמה לנו, משום שלא רק עם ישראל צריך גאולה, אלא כביכול ה' עצמו צריך להיגאל.
המדרש מציג רעיון זה בהדרגה. בתחילה אומר רבש"ע כי יש לנחם אותו על חורבן ביתו, ולאחר מכן הוא אומר כי יש לנחם אותו על חורבן עמו. הבקשה מישראל לנחם את הקב"ה על חורבן ביתו מובנת, אולם הבקשה מהם לנחם אותו על אובדן עמו תמוהה. כיצד ניתן להבין דבר זה? איך הכרם שנחרב יכול לנחם את בעל הכרם, ואיך יכול הצאן שנטרף לנחם את בעל הצאן?
נראה לומר כי טמון כאן מסר עמוק מאוד לבני ישראל. ישעיה הנביא אומר להם כי הם היחידים שיכולים לתקן את השבר הגדול הזה, ועליהם מוטלת החובה לפעול על מנת שרבש"ע יתנחם. גם לאחר החורבן שהעם יחווה מוטל עליו להבין כי תפקידו לא נגמר, מאחר ורק הוא זה שיכול לתקן את המציאות. הקב"ה אומר לעם ישראל כי הם עמו ורק הם יכולים לנחמו. כל מי שחיצוני לאירועים ולהתרחשויות לא יעזור כאן, ועל כן מוטלת חובה זו על עם ישראל.
אם נעמיק בדרישה הזאת, נבין שבעצם טמונה כאן גם הנחמה העצומה ביותר לעם ישראל. כאשר ה' דורש מישראל לנחמו הוא בעצם אומר להם כי החורבן איננו סוף פסוק. לא נגמר תפקידו של עם ישראל בעולם, אלא יש לו עוד מה לעשות ולתקן, יש לו לשם מה לקום בבוקר.
