פרשת מקץ - שיעור באמונה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור זו תורה וזו שכרה
אם נתבונן בגורלו של יוסף, הרי שנתמלא בתחושה של חוסר צדק משווע. יוסף נענה בשמחה לקיים מצווה גדולה של כיבוד אב, ובתמורה לכך מושלך לבור ונמכר לעבד. מאוחר יותר, בבית פוטיפר,
כובש הוא את יצרו ועומד בגבורה עילאית מול ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר, אך שכרו המיידי על כך - שנים ארוכות בבית הסוהר.
ננסה לדמות בנפשנו, מה היו מחשבותיו של יוסף במשך תקופה ממושכת זו. מהן התחושות אשר מלוות אותו במשך עשרים השנים הארוכות והאפלות הללו? מהי המסקנה הפשוטה והטבעית שיוסף צריך להסיק מכל אשר קורה לו? איזה שיעור ב'שכר ועונש' למד יוסף עד כה?
היה זה אך טבעי ליוסף לזעוק ולומר "זו תורה וזו שכרה?" (ברכות סא ע"ב, מנחות כט ע"ב). הרי גם אנשים גדולים עלולים לטעות בסוגיה זו, כפי שמצינו (קידושין לט ע"ב) באלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, וזאת כיוון שראה נער נופל ומת, בעודו עוסק בשתי מצוות שהבטיחה התורה אריכות ימים למי שמקיימם: כיבוד אב ואם ושילוח הקן. אף שרק היה מתבונן מן הצד, הפך אלישע בן אבויה ל"אחר" והתפקר. לא היה בכוחו להתמודד מול שאלה מטרידה וקשה זו. לעומתו, יוסף מתמודד עם שאלה זו בעודה קשורה בקשר הדוק לגורלו יום יום ושעה שעה.
לנגד עינינו, מתגלה לה דמותו של יוסף הצדיק. הוא איננו נשבר, הוא לא נוטש, שם שמים ממשיך להיות שגור על פיו גם בבדידותו הנוראה במעמקי בית הסוהר. בודאי שהוא איננו מבין את המציאות הקשה, אך עם זאת אין הוא מאבד את אמונתו ובטחונו אף לרגע. בנוהג שבעולם,
רק לאחר מעשה האדם מבין את הטובה המוסתרת, שנראתה לו בשעת התרחשות כרוע מוחלט.
דבר זה לימדנו יוסף אחר — רב יוסף:
"דרש רב יוסף מאי דכתיב 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני'? במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן, התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני" (נדה לא ע"א).
בדרשה זו ניצב לפנינו אדם שרק למפרע הכיר בטובה שגמלו ה'. לעומתו, יוסף יודע שהכל מה' יתברך. יתר על כן, ממשיך הוא לזכור זאת אף כאשר הגלגל מתהפך והוא זוכה לעלות לגדולה ולהיות מושל בכל ארץ מצרים. אם כן, מובן מדוע זכה יוסף שלשמו הוצמד התואר "הצדיק".
יוסף יודע שכל הקורות אותו הינם חלק ממערכת גדולה לתיקון העולם:
"ואמנם, רצה הרצון העליון שתהיה יד האדם מגעת לכל הענינים הרבים האלה — שכולם מתנועעים מתנועותיו ומעשיו של האדם. והרי אלה כונניות גדולות כאורלוגין הזה שאופניו פוגשות זו בזו, ואופן קטן מנועע אופנים גדולים ורבים — כך קשר האדון ב"ה כל בריאותיו קשרים גדולים, והכל קשר באדם, להיות הוא מנועע במעשיו, וכל השאר מתנועעים ממנו" ('דעת תבונות' אות קכד).
אין הדבר תלוי אלא בי
נתבונן באחי יוסף ובהתנהגותם בשעת משבר. אחי יוסף יורדים למצרים לשבור אוכל. שם נתקלים הם באירועים שונים ומשונים המתרגשים ובאים עליהם. בשלב מסוים עומדים האחים ומכריזים בתמהון: " מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (בראשית מב, כח). היינו, אחי יוסף עומדים ותמהים על הנהגתו של הקב"ה עמם.
בהקשר לכך מביאים חז"ל (תענית ט, ע"א)ִ את הפסוק במשלי: " אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג). פירושו של דבר כי האדם חוטא ועושה טעויות אשר גורמות לו לטעות ולהסתבך בדרכו. אך אדם זה, במקום להתבונן כי הוא, והוא בלבד, דרדר את עצמו למצב הנוכחי, בא הוא בטענות על רבש"ע.
ניתן לראות רעיון זה גם בתוך המעשה על רבי אלעזר בן דורדיא:
"הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים... אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים... אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים... אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים... אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו" (עבודה זרה יז ע"א).
עד שהבין רבי אלעזר בן דורדיא ש"אין הדבר תלוי אלא בו", ניסה לתלות את האחריות על מעשיו באחרים. אף אחי יוסף נהגו כן. לולא היו מוכרים את יוסף למצרים לא היה עומד מולם עתה ומתנכר עליהם. הלא הם הביאו את עצמם למצב המסובך בו הם נתונים כעת, אך אין הם מאשימים ַ את עצמם אלא באים בטרוניות כלפי מעלה: " מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ".
כי כשלת בעונך
דבר גדול למדונו כאן חז"ל. קודם שנבוא בטענות או בשאלות כלפי שמיא, צריכים אנו לבחון היטב אולי אנו גרמנו, במישרין או בעקיפין, לתסבוכת זו. דבר זה נכון בכל התחומים.
הדבר נכון בקשר למצבו הרוחני של האדם, בקשיים, בנסיונות ובהתמודדויות שאדם נאלץ לעמוד מולם. הדבר נכון גם בקשר למצבו החומרי, בין אם מדובר בקשיים בתחום האישי או המשפחתי, בין אם מדובר בתחום הכלכלי, ולעיתים הדבר נכון אף בקשר למצבו הבריאותי.
שומה על האדם תמיד לשאול את עצמו בכנות, מהי תרומתו האישית לבעיה שנוצרה, ומהי באמת גזירה משמים.
הדברים אמורים אף בכל הנוגע לכלל ישראל. אין להתעלם מכך שחלק גדול מתוך שלל הבעיות הביטחוניות והמדיניות אשר מדינת ישראל נאלצת להתמודד אתם, הם תוצאה של איוולת גדולה שלנו ושל המנהיגים שלנו. איוולת זו, אשר לצערנו מסלפת ומשבשת את הדרך, יום יום ושעה שעה. שומה עלינו להאזין סוף סוף לקריאתו של הנביא העומד ׁ ומכריז: " שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל.. כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). העוונות עצמם הםּ הם המכשול, לכן שובה ישראל!
