פר' מטות-טבילה והגעלה

הרב יואל עמיטל

במדבר פרק לא

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד’ אֶת מֹשֶׁה: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

פסוקים אלו הם מקור מצות הגעלת כלים. וכתב רש"י שם:

כל דבר אשר יבא באש - לבשל בו כלום: תעבירו באש - כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור: אך במי נדה יתחטא - לפי פשוטו חטוי זה לטהר מטומאת מת. אמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה: וכל אשר לא יבא באש - כל דבר שאין תשמישו ע"י האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור: תעבירו במים - מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:

לדעת רש"י "תעבירו במים" הוא טבילה, ולא ניקוי כלים שתשמישן בצונן. והרמב"ן כתב על רש"י, לאחר שהביא את דברי רש"י:

וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה, אלא דרשו (ע"ז שם) אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם. אבל פירוש "תעבירו במים", לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם, שזהו הכשרן מן האיסור. יאמר הכתוב, דבר שתשמישו באש תביאו באש כדרך שהיה התשמיש בו באיסורין, אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחשת וגם הכסף והזהב מלבנו באור, ואם ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין, ודבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר. וכך אמרו חכמים (שם), מדיחן ומטבילן והן טהורים:

ולשון ספרי (מטות נ), תעבירו באש, כגון הסכינין מפני כוית הגוים, וכל אשר לא יבא באש, כגון הכוסות, תעבירו במים מפני גיעול הגוים. ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה, שכבר הזכיר אותה אך במי נדה יתחטא, ואחרי פליטת האיסור כולם שוים בדין הטבילה. ולבי מהרהר עוד, לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו.

ומה שהעיר הרמב"ן בסוף שהטבילה היא מדבריהם, הראשונים נחלקו בזה. וכן נחלקו בדעת הרמב"ם האם הטבילה היא מן התורה או מדרבנן, ראה רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ה':

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם.

הרמב"ם נקט בתחילה לשון "מדברי סופרים" ומצאנו לשון זה ברמב"ם לדברים שהם מן התורה, כמו קידושי כסף. אבל בסוף כותב הרמב"ם "אמרו חכמים", ולא ברור אם חכמים אמרו בגדר של אסמכתא או שזה פירושו של הפסוק שמחייב טבילה, ולפי זה היא תהיה מן התורה (ע' כסף משנה בשם הרשב"א שדעת הרמב"ם שזה מן התורה, וע' בהגהות וציונים שברמב"ם פרנקל שצ"ל ראב"ד במקום רמב"ם, וע' לחם משנה וע' הדעות בספר טבילה כלים במבוא אות ג').

במקרה שאדם מקבל כלי מגוי שטעון גם הגעלה וגם טבילה, מה קודם את ההגעלה לטבילה או את הטבילה להגעלה?

הגמרא בעבודה זרה דף ע"ה ע"ב אומרת "דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין". ובתוספות שם ד"ה "מגעילן" כתב:

מגעילן ומטבילן והן טהורין - לאו דוקא מגעיל ואח"כ יטביל אלא אפילו מטביל ברישא דהך טבילה אינה בשביל טומאה דליהוי כטובל ושרץ בידו דאפילו חדשים צריכין טבילה.

אלא שהראשונים נחלקו בזה, ע' טור ביו"ד סימן קכ"א:

וכתב הרשב"א דווקא מגעילן ואח"כ מטבילן אבל אם הטבילן תחילה הוי כטובל ושרץ בידו אבל ר"י כתב שיכול להטבילן תחילה.

סברת הרשב"א, שהטבילה אמורה להוסיף בכלי קדושה ולהכניסו לקדושת ישראל, אך שאם זה נעשה בעוד טעם הטריפה בלוע בו הרי זה כטובל ושרץ בידו, שלא עלתה לו הטבילה.

אלא שצריך עיון, מדוע זה נחשב כטובל ושרץ בידו, והרי יכול להשתמש צונן בלא הגעלה, ואם כן הרי ניתן להשתמש בכלי זה? (ע' ש"ך יו"ד סימן צ"א ס"ק ג')

הראשונים נחלקו גם לענין טבילת גר, האם יש הכרח שהמילה תהיה קודם, או שהטבילה יכולה להיות קודם. לדעת הסוברים שהמילה צריכה להיות קודם הטבילה הוא משום שאם טובל קודם הרי זה כטובל ושרץ בידו. מקור המחלוקת הוא בלשון הגמרא ביבמות דף מז ע"ב לגבי גר שקיבל על עצמו: "קיבל מלין אותו מיד מ"ט שהויי מצוה לא משהינן". וכתב על זה הריטב"א:

שהויי מצות לא משהינן. וא"ת ולמה משהין אותו למולו בתחלה ולהמתין עד שיתרפא, יטבילוהו בתחלה. וי"ל כשהוא ערל אין טבילה מועלת דהו"ל כטובל ושרץ בידו ואפילו בדיעבד מעכב, ותדע דהלוקח כלים מן הגוים שצריכים להגעיל ולהטביל הגעלה קודמת, ואע"ג דהתם בדיעבד אם הקדים טבילה יצא שאני הכא דטומאת ערלות טומאה גמורה, אבל רבינו הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה.

ובנימוקי יוסף שם כתב שהרמב"ן הביא ראיה מגיורת מעוברת שטבלה שאין בנה צריך טבילה, ואפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא. והרא"ה דחה ראיה זו משום ששאני התם "שכשהוא במעי אמו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה" דסגיא לה בטבילה וכשנולד ומלין אותו אינו אלא כמו שמלין ישראל שהוא ערל דבלאו הכי נמי ישראל הוא הא כל שצריך מילה בשעת גרותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל.

ובטעם הדימוי שבין מילה לבין הגעלה, כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן סג:

ובירושלמי מפרש מפני שיצאו מטומאת גוים ונכנסו לקדושת ישראל, מדמה אותו לגר שנכנס לקדושה על ידי טבילה. אעפ"י שקודם שלקחו היה מותר להשתמש בו.

ובספר זכר יצחק (לר' איצל'ה מפוניביז') סימן ג' באר את המחלוקת אם המילה צריכה להיות קודם הטבילה או שהטבילה יכולה להיות קודם, בשאלה האם המילה היא טהרה כמו הטבילה, או שמעשה המילה היא הסרת הערלה שמעכבת לנכנס תחת כנפי השכינה.[1] אם המילה היא גדר של טהרה, הרי אין נפ"מ מה יהיה סדר הדברים, שהרי כיוצא בזה מצאו גם לגבי פרה אדומה, שביום השמיני יכול לטבול קום ואח"כ להזות, ואף שלאחר הטבילה נשאר טמא כבתחילה, מ"מ זה מועיל משום שאלו שני דברים הנצרכים לטהרה ואין נפ"מ מה קודם. ע' רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק יא הלכה ב':

מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה ומזין עליו ביום בין קודם טבילה בין אחר טבילה אפילו טבל בליל תשיעי או בליל עשירי מזין עליו למחר אחר הנץ החמה.

הרי שלענין טהרה אין נפ"מ בסדר הדברים. אבל אם הטעם הוא משום הסרת הערלה שמעכבת להכניסו בישראל, אם כן הרי ניתן לומר שאם הוא קודם טובל הרי הוא טובל ושרץ בידו.

והנה, הרמב"ן הקשה מדוע נצטוו בהגעלת כלים רק במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג....

ותירצו לא מיישב הא שלא נצטוו בטבילה במלחמת סיחון ועוג. אלא שעל זה יש לומר שזה אתי שפיר לראשונים שכל טבילת כלים היא מדרבנן. לא שעוד קשה, שהרי גם טבילה מטומאת מת כתובה כאן והיתה אמורה להיות כתובה במלחמת סיחון ועוג.

ויותר קשה, הרי כיון שתירוצו לא מועיל לענין טבילה (שהרי בהגעלה השאלה היא רק בקדירה בת יומא דאינה נטל"פ, וזה בזמן המלחמה על כיבוש סיחון ועוג שהם מארץ ישראל, אפילו כתלי דחזירי הותרו. אבל לגבי טבילה, זה הוצרכו גם לאחר כמה ימים) , אם כן הרמב"ן עצמו שהבאנו לעיל שמסתפק אם טבילת כלים היא מדרבנן, מדוע אינו מוכיח מהא דלא נצטוו בטבילת כלים במלחמת מדין שכל דין הטבילה הוא מדרבנן? על כורחך שיש לתרץ קושיה זו באופן אחר.

ובשו"ת הר צבי חיו"ד סימן קט הביא את הכלי חמדה בפרשת כי תצא שהביא את דברי הגאון מטשעכנוב לתרץ את השאלה מטבילה:

דמצות טבילת כלי הנקנה מן העכו"ם, תנאי יש בדבר, דהיינו דוקא אם בא הכלי לרשות ישראל מרשות הנכרי בלי הפסק רשויות, משא"כ אם הנכרי מת קודם ואחרי שיצאה מרשות נכרי נכנסה לרשות ישראל, א"צ טבילה. ולכן דוקא במלחמת מדין דהחיו את הטף והנשים, א"כ כשמתו אבותיהם ירשו אותם יורשיהם ונהי דאח"כ קנאו אותם ישראל בכיבוש מלחמה היו צריכים טבילה, משא"כ בסיחון ועוג שהרגו כל נפש ונשאר הכל הפקר ואח"כ כשישראל זכו בהם, מן ההפקר זכו ולא באו ליד ישראל ישר מרשות הגוי, א"צ טבילה מן התורה, עכת"ד.

ולכן רצה הרב פראנק לומר שכלים של ערבים שברחו במלחמת השחרור, וממילא נעשה קודם הפקר, ולכן אין צורך לטבול לפני השימוש. אבל סיים שם שזהו דין חדש לומר שהפסק רשויות מפקיע את חובת הטבילה.

ויש לומר שזה תלוי אם הא דאתא לקדושת ישראל הוא בגלל שהגוי משתמש בכלי או עתיד להשתמש, וזה יוצר את המעבר מקדושת ישראל לקדושת גוי, או שאין נפ"מ מהשימוש, אלא עצם הבעלות הוא הגורם שעולה לקדושת ישראל. ולפי זה אמנם נפ"מ אם היה הפקר קודם. ולכאורה מרש"י על התורה משמע שהטבילה אינה משום קדושת ישראל, אלא מצות הטבילה אם היא מן התורה היא משום שזו גם כן דרך נוספת להכשיר מאיסור וז"ל רש"י: "ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות." ולפי רש"י אין מקום לומר שאם היה הפקר אינו חייב בטבילה, אבל אם משום קדושה הרי חייב בטבילה.

ולכאורה נראה גם להבין כך בפירוש המשניות לרמב"ם סוף מסכת עבודה זרה פרק ה' משנה יב:

כלי תשמיש רוצה לומר תשמיש אכילה, ובתנאי שיהיו אלו הכלים מן הכלים היצוקים, כגון הברזל והזכוכית, וכן כלי החרס המצופים, כולם יוטבלו ואפילו היו חדשים. ואומרו להגעיל רוצה בו יוציא מהם גיעולי גויים, וזה בשירתיחם במים הרתחה רבה. ואם היה דוד גדול, יקיף את פיו בטיט או בבצק עד שיעלו המים על שפתו וירתחו בה המים רתיחה רבה. וכלים שדרכן להגעיל, כגון קדירות הנחושת והמחבתות וכיוצא בהן, או ללבן, כגון השפודים ורשתות הברזל אשר צולים עליהם וכיוצא בהם, מסתלק מהם איסור גיעולי גויים אחרי ההגעלה למה שצריך הגעלה והליבון באש למה שצריך ליבון, ואם יוטבלו אחרי כן בארבעים סאה יטהרו גם לענין ההיתר והאיסור, נוסף על ענין הטומאה והטהרה.

היינו, הטבילה היא אינה ענין לטומאה וטהרה אלא לענין ההיתר והאיסור. ונראה שכוונתו שטבילה של כלי עכו"ם היא כדי שיושלם היתר והאיסור של גיעולי עכו"ם.

ובעצם הרי זו לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל מהלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ה:

הרי שהוספת הטהרה היא להתירה מגיעולי עכו"ם ולא להתיר שימוש מצד עצם בעלות העכו"ם. אלא שאף אם העכו"ם לא השתמש אלא שעתיד להשתמש חייבו טבילה.

ואולי זו גם מחלוקת הראשונים אם הגעלת כלים צריכה להיות קודם הטבילה. אם נאמר שגם הטבילה שייכת למעשה ההגעלה מגיעולי נכרים, הרי אין נפ"מ בסדר. אבל אם נאמר שהטבילה היא לשם הכנסה בקדושת ישראל, הרי זה טובל ושרץ בידו שהרי הסיבה שיש לכלי טומאה נמצאת עדיין בתוכו.

לפ"ז יש לדון על ההשוואה שכתבו הראשונים בין הסדר של טבילה ומילה ובין הגעלה וטבילה. אם טבילה ומילה אם שני דברים שונים: המילה לשם הסרת שם נכרי והטבילה להכנסה לשם ישראל, הרי זה מתאים אם נאמר שהטבילה בכלים היא שעלו מטומאת גוי לקדושת ישראל. אך אם נאמר שענין הטבילה הוא השלמה של ההגעלה מגיעולי נכרים, יש לומר שאין מקום להשוות, שהרי

להלכה, השולחן ערוך (יו"ד קכ"א, ב) מביא את דעת המחמירים, ומוסיף את הדעה המקלה רק בלשון "יש אומרים".

בשו"ת "דגול מרבבה" מובא שאם הכלי אינו בן יומו, וממילא הטעם שבו פגום, ניתן לטבול אותו לפני ההגעלה אפילו לכתחילה, שכן טעם הטריפה פגום ואין הוא נחשב לטובל ושרץ בידו. אחרונים אחרים דחו קביעה זו, והסבירו שלאחר שחז"ל גזרו שלא להשתמש בכלי שבלועה בו טריפה אפילו אם הוא אינו בן יומו - הם השוו בין הטעם הפגום לשאינו-פגום, וממילא הטובל כלי כזה דומה לטובל ושרץ בידו.

ספר אור זרוע ח"ד פסקי עבודה זרה סימן רפח

פי' רבי' שמואל זצ"ל כולן צריכין טבילה לאחר הדחה והגעלה וליבון. אבל מקמי הגעלה וליבון לא סלקא להו טבילה ודומה למי שטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה עכ"ל. וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. ואפי' כלים קטנים לא סגי להו במקוה דרביעית. אלא בעו ארבעים סאה כדאמ' בפ' שלשה מינין בנזיר והא איכא רביעית דמקוה.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קי

ומה שיש לפקפק על זה לפי מה שכ' הרמב"ן בתורה תעבירו באש אינו לבון דוקא אלא הגעלה ברותחי' ואשר לא יבוא באש תעבירו במים צונן להדיחם עיין שם ואם כן ליתא לדבריו ובחי' ישבתי קושי' רשב"א הנ"ל וז"ל לפי מה שכתב ר"ן סוף עבודה זרה לדעת כמה פוסקים דסבירא להו דהקפידה תורה תעבירו באש ואחר כך במי נדה יתחטא אבל בהיפוך הוה ליה כטובל ושרץ בידו ואם כן אי סלקא דעתך לא מיירי תורה אלא מאינו בן יומו ונותן טעם לפגם שרי רק משום דברים חריפי' אם כן כיון דעל כל פנים הבלוע כמות שהיא עתה שרי באכילה מה"ת לדברים שאינם חריפים אין כאן טובל ושרץ בידו ואפילו טבילה קודם הגעלה נמי תשתרי אלא על כרחך הבלוע אסורה כמות שהיא כשרץ ממש ומיושב קושיא הנ"ל.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קיד

האמת כן הוא דהגעלה משום דלא ליהוי כטובל ושרץ בידו דהרי יש פוסקי' שסוברים כן ועריט"בא ורמב"ן פ' מטות ויעיי' בסוף ס' הפלאה דכתובת בלקוטי בנו הרב הגאון ז"ל ולפע"ד ליישב בעזה"י דהתוס' כתבו דא"א לומר דהוה כטובל ושרץ בידו דא"כ סכין שפה וטהורה לצונן אע"ג עדיין בלע של איסור בתוכו ולכאורה יש לעיין הא מתני' בסתם סכין שאין ב"י ומן התורה שרי לגמרי ואין כאן שרץ בתוכו רק רבנן אסרוהו והם אמרו שפה וטובל והיא טהורה ומאי ראיה היא זו דוקא בסכין שמטהרו לצונן התירוהו אפי' לחמין אח"כ משא"כ בשארי כלים וכמ"ש ש"ך סי' קכ"א סק"ג והכל מדרבנן הם אמרו והם אמרו ואין כאן ראיה כלל.

וי"ל עפ"י מ"ש תוס' לעיל ל"ח ע"ב ד"ה ת"ר בסוף הדיבור דמשו"ה סתם כלים אינם ב"י דהוה ס"ס =ספק ספיקא= ספק אם נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו דלמא בדבר הפוגם בעין ע"ש והיינו כחומץ הפוגם בגריסי' ולפ"ז תינח לענין איסור והיתר התבשיל הוה ס"ס אבל לענין טובל ושרץ ליכא רק ס' א' דילמא לא נשתמשו בו היום אבל אם נשתמשו בו היום דבר האסור אע"פ שפוגם בתבשיל זה שבשלו בו גריסין מ"מ האיסור עצמו אינינו פגום לא מצד עצמו ולא מצד זמן שהרי בשלו היו' וא"כ ק' שפיר מסכין שפה אע"כ אין הטעם משום טובל ושרץ וא"ש אך הרשב"א והטור כ' ס"ס באופן אחר שמא לא בשל היום ואת"ל היום דלמא דבר המותר לגמרי כגון ירקות וכדומה ועמג"א תמ"ז סקכ"ג הנפקותא בין ב' הס"ס מ"מ לפי אותו הס"ס שפיר י"ל הטעם משום טובל ושרץ בידו הא דסכין שפה והיא טהורה משום דסתמא לפגם מס"ס הנ"ל שמא בשלו בו דבר המותר ולא מוכח מידי וא"ש הנך פוסקים.

שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן רו ד"ה ד. דף

ד. דף מ"ז ע"ב. תוספות ד"ה מטבילין וכו' משמע שהמילה וכו' וא"ר, דשאני התם דאכתי לא חזי למילה, בער"ל ר"ל דשיטת התוס' דאין הקדמה מעכב, ושוב כתב דמריטב"א משמע דדעת התוס' דכיון דלא חזי למילה הו"ל כנקבה דסגי בטבילה והמילה שלאחר לידה היא מילת ישראל ולא מילת גירות וכ"כ בס' קרן אורה בדעת התוס', ובעניותי נראה דאין לשון התוס' שלפנינו משמע כן, ואי הוי ס"ל להאי חידושא דלהאי עובר סגי בטבילה לא הוי שתקי מלפרש כן, אבל סברתם נראה דהא דמילה קודם טבילה מעכב כ' הראשונים כאן משום דהו"ל טובל ושרץ בידו ואפי' להמקילים בטבילת כלי קודם הגעלה הכי גרע טפי עיין רמב"ן וריטב"א, והשתא זה שייך בנולד כבר דיש בו השרץ של הערלה בידו, אבל בהאי עובר דקודם לידה בודאי אין בו ענין ערלה דאפילו עד יום ח' מסתפק הש"ס בפ' הערל בתינוק ישראל א"כ בשעת טבילה לא הי' טובל ושרץ בידו ובכה"ג שפיר מהני מילה דאח"כ לשם גירות. ומילה עכ"פ בעינן דאין גוף זכר נכנס ליהדות בלי מילה וטבילה ודו"ק.

(1) המאירי על מסכת עבודה זרה דף עה/ב

טבילה זו מכיון שעיקרה לכניסת קדושת מאכלות אינה בכלים ישנים אלא אחר שהוכשרו שאם אתה מטבילן עד שלא הוכשרו היאך הם בכנסים בה לקדושה ועדין אינן ראויים לה ונמצא הכלי *טובל* *ושרץ* *בידו* וזהו שבכלן מקדים הכשר הבא מצד האיסור לטבילה זו מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ואם עשה כן ר"ל שהטבילד קודם ההכשר יראה שאינה מועלת שהרי אף לשון הכתוב מעיד בזו שנאמר תעבירו באש ואח"כ וטהר ונמצא שהוא צריך לחזור ולהטביל ומ"מ גדולי המפרשים מקילין בה בדיעבד לפי דרכך למדת שכלים של ישראל שצריכים הכשר מצד גיעולן כגון כלי של חמץ בפסח או אף כלי של ישראל שנאסר ביד גוי מחמת איסול אין צריך טבילה אחר הכשרו אלא מכשירו הכשר הראוי לו ודיו שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנס מרשות גוי לרשות ישראל:

[1] ויש לדון כאן בשיטת הר"ח שהביא הטור שגוי מהול אין לו תקנה, וע' רסיסי טל ח"א סימן א' הערה 28