פר' פנחס: יהושע – זאת תורת "ההסדר"
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בעת האחרונה, במסגרת הדיונים בנושא ה"שוויון בנטל", נכנס אף שירות תלמידי ישיבות ההסדר ללב הדיון הציבורי. לאור זאת, חשוב שנדע לענות לעצמנו ולשואלים אותנו, מדוע מסלול ההסדר הוא שילוב נכון וראוי.
בבואנו לדון בסוגיה זו, עלינו להבין שהמושג "שוויון בנטל", החוזר ונאמר בציבור ובתקשורת, אינו נכון, ואינו הולם את עמדתנו, משתי סיבות. ראשית, השירות הצבאי אינו נתפס בעינינו כ"נטל", הוא חובה שהיא זכות ומצווה גדולה. גם השאיפה ל"שוויון" אינה אפשרית, שהרי כבר היום בתוך צה"ל לא קיים שוויון בין המשרתים, וחיילים שונים משרתים בתנאים ובמקומות שונים. שאיפתינו, אם כן, איננה ל"שוויון בנטל", אלא להשתתפות נכונה וראויה בזכות להגנה על עם ישראל ולהשתתף במלחמת המצווה על ארץ ישראל, ועלינו לברר מהי ההשתתפות הנכונה והראויה.
כתלמידי הסדר, אנו רואים לנגד עינינו שני ערכים חשובים ביותר. מחד, לימוד התורה הוא ערך עליון עבורנו, התורה היא חיינו ואנו מקדישים את כל זמננו לעיסוק בה. מאידך, אנו יודעים כי חלה עלינו חובה הלכתית לצאת למלחמת מצווה, ואפילו מצוות לימוד התורה אינה פוטרת אותנו מחובה זו. על מנת לשלב בין שני הערכים החשובים, ולא לוותר על אף אחד מהם, עלינו לשאוף למצב שבו נוכל למלא את זמננו בלימוד תורה, אך בעת שבה נצטרך ללכת ולהושיע את ישראל מיד צר, נוכל לסגור את הספר, לצאת מבית המדרש ולהילחם. מסלול ההסדר ואופן השילוב בין שירות צבאי ללימוד תורה בישיבה, יוצר את המצב האידיאלי המבוקש ומביא חזון זה לידי ביטוי.
על חשיבות שילוב זה ניתן ללמוד מפרשתנו. בפרשה מתואר כיצד סומך משה את יהושע בן נון כממשיכו. יהושע, כפי שמלמדת אותנו התורה, היה דגם לשילוב בין שני הערכים, הוא היה מחד לוחם ומצביא דגול שהוביל את הלוחמים בבני ישראל בכיבוש הארץ כפי שמתואר בספר יהושע. במקביל יהושע מתואר כ"נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, י"א), ואף בתיאור השתלשלות התורה מופיע יהושע כחולייה בהעברת התורה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע..." (אבות א',א').
בתיאור סמיכתו של יהושע כותבת התורה: "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ" ומסביר רש"י: "בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו: 'וסמכת את ידך', והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה". לדברי רש"י, פעולתו של משה שסמך את שתי ידיו על יהושע, ולא רק יד אחת כפי שנצטווה, מבטאת "עין יפה", עניין זה מוסבר ע"י ה"שם משמואל":
ונראה לפרש ולומר דבר חדש, דהנה ידוע שישראל היו צריכין אז לשני ענינים פרנס, א' לימוד ומסורת התורה, וב' כיבוש וחילוק א"י. ע"כ י"ל שלפיוס למרע"ה רצה השי"ת לחלק לשני פרנסים, מלמד התורה יהי' אלעזר ואליו ימסרו מסורת התורה וקבלתה, ואילו יהושע יהי' המכבש ומחלק את הארץ.... ויובן עפ"י הנ"ל שמחמת פיוס למשה היתה הכוונה שיהושע יהי' הפרנס רק בענין כיבוש הארץ שמתיחס לשמאל דוחה (יד שמאל), אבל לימוד ומסורת התורה שיתיחס לימין (יד ימין) יירש אלעזר. ... אבל משה בטובת עין שבו מחל על הפיוס ונתרצה שיהי' יהושע הפרנס גם בענין לימוד ומסורת התורה שמתיחס לימין, ע"כ סמכו עליו בשתי ידיווי"ל עוד שהיתה למשה עוד טובת עין גם לישראל(לדורות), והיינו שתהי' כל ההנהגה אף בעניני מדינות כיבוש וחילוק הארץ הכל בכח התורה והתורה משלמת הכל. .. (שם משמואל פר' פנחס תרע"ז)
לדברי ה"שם משמואל", הקב"ה, כשראה את צערו של משה בכך שאין לו ממשיך ממשפחתו, רצה לחלק את תפקידיו של משה, ולמנות את יהושע כמנהיג וכמצביא, אך את העברת התורה להטיל על אלעזר הכהן, בן אהרון. בפעולת הסמיכה בשתי הידיים ביטא משה את הבנתו את חשיבות השילוב בין שתי ההנהגות, הרוחנית והגשמית, ואת אמונתו שרק באופן זה, של שילוב בין שני מצוות המלחמה לבין לימוד התורה, יוכלו ישראל להצליח.
הרב סולובייצ'יק אף מרחיב גישה זו, בהסברו מדוע על פי המסורת ובניגוד לתפיסה הרווחת, כי הכיבוש יוצר השחתה, כיבושיהם של יהושע ושל עזרא נחשבים ככיבושים המכילים קדושה, כפי שמופיע בגמרא: "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא" (חגיגה ג.). לפי הסברו, במלחמות יהושע, נלחמו בני ישראל כשארון הברית מובל בראש המחנה, ואת כיבושי עולי בבל הוביל עזרא, "אבי התורה שבעל פה" ולכן כיבושיהם נחשבים כיבושים מקדשים. משמעות הדבר כשהכיבוש והמלחמה באים מתוך התורה, הם נעשים קדושים, ועל כן חשוב לדעת לבצע את השילוב ביניהם.
גם מהתקופה שבה אנו נמצאים, הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, ימי בין המצרים, ניתן ללמוד את חשיבות השילוב בין ערך לימוד התורה לבין ערך ההשתתפות במלחמה. המשנה במס' תענית, מקבילה בין שני ימים אלה, ומתארת את מה שאירע לישראל בהם:
"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר" (תענית ד', ו')
מדברים אלה ניתן לראות כי קיים קשר בין האירועים שאירעו בי"ז בתמוז וקיים קשר בין מה שאירע בתשעה באב.
י"ז בתמוז הוא יום חטא העגל ושבירת הלוחות. חטא העגל מבטא בעיה רוחנית בעם ישראל, שמסוגל אחרי מעמד הר סיני, לעבוד לעגל זהב. מה שקרה לאבותנו ביום זה, קשור לעניינים רוחניים, שריפת התורה שמדומה לשבירת הלוחות, העמדת הצלם בהיכל שמזכירה את העבודה לעגל, ביטול התמיד שמעיד על נתק בין עם ישראל לקב"ה.
בתשעה באב חטאו המרגלים, ובו נגזר על עם ישראל שלא ייכנס לארץ, לאחר שביטא את פחדו מהמלחמה עליה. ביום זה אירעו מאורעות הקשורים לאובדן השלטון על הארץ. חרבן שני בתי המקדש שסיימו את ההתיישבויות היהודיות בארץ, וחורבן ביתר שהיווה קץ למרד ברומאים ולשלטון היהודי הקצר שקם בזכותו, ואף חורבנה של ירושלים, מבטאים את אובדן השליטה על הארץ.
בין שני הצומות המסמלים את שני היסודות, התורה והארץ, קשרו חז"ל קשר הדוק. בשלושת השבועות שביניהם אנו נוהגים מקצת מנהגי אבלות, ואנו רואים דרשות דומות על ימים אלו. גם את הפסוק "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" שנאמר בסמוך לחטא העגל, דורשים חז"ל כהכנה לעונש על חטא המרגלים. המסר אותו מלמדים אותנו רבותינו בחיבור בין שני המועדים הוא שקיים קשר בין שני החטאים. חוסר האמונה בחשיבות כיבוש הארץ, קשורה לבעיה בלימוד התורה. ולא ניתן לקבל אחד מבלי משנהו.
כשמשה רבינו סמך את שתי ידיו על יהושע, והעביר לו את החיבור בין הובלת הכיבוש להנהגה הרוחנית, משה ביצע תיקון של החטאים שנחטאו בדורו, חטא העגל וחטא המרגלים, ומייצר איחוד בין הכוחות. עלינו להמשיך את דרכיהם של משה ויהושע, ולהמשיך לשאת בגאון את דגל השילוב מתוך אמונה בצדקת דרכנו וללא כל פשרה באיכות לימוד התורה, לצד ההכרה בערך ובחשיבות הרבה של השירות הצבאי.
יהי רצון שנזכה להצליח בחיבור לימוד התורה להגנה וכיבוש ארץ ישראל, וכך נזכה בעז"ה לתיקון ולקיום נבואתו של זכריה הנביא: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם ... יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה, ח', י"ט). ומתוך השילוב הנכון בין הערכים החשובים, נזכה לשילוב של אמת ושלום במהרה בימינו.
