פר' כי תבא – שאיני כפוי טובה

בפרשתנו אנו קוראים על הבאת הבכורים (דברים כו' י-יא):

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ד' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

על פסוקים אלו אומר המדרש (בראשית רבה פ"א פ"ד): "ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים. ומה טעם בראשית ברא אלהים ... ואין ראשית אלא בכורים שנאמר ראשית בכורי אדמתך..."

פרשת בכורים מלמדת אותנו על הכרת הטוב. רש"י אומר: "שאיני כפוי טובה". כלומר, יתכן שהייתי נשאר עבד, ולא היתה לי ארץ ואדמה, אולי לא היה לי חיים בכלל. אבל עתה הצלחתי ברוך ה', להגיע לארץ ישראל, לעבוד את השדה ולהפיק ממנה פירות, ועל כך אני מודה. פרשת ביכורים מהווה אפוא, הזדמנות טובה עבורנו ללמוד על הכרת הטוב ומנגד על כפיות טובה.

בספר שמות אנו מוצאים שמשה רבנו לא רצה להכות את היאור, אלא מסר זאת לאהרון. כך גם קרה בהכאת החול במכת כינים, כהוקרה לכך שהחול סייע לו בקבורת המצרי שהרג. אך מדוע שייעשה זאת? האם החול כלל מרגיש משהו? אלא שהתורה מלמדת אותנו שיש צורך לקנות את מידת הכרת הטוב. אדם המרגיל את עצמו בכך, יזכה לאחר מכן גם להשתמש באותה המידה כלפי ריבונו של עולם.

בשיטה מקובצת (בבא קמא פג) מספר הר"י מיגאש, כי רבו הרי"ף סירב לשבת בדין של הריסת מרחץ, מן הטעם שהוא נהנה ממנו בעת מחלתו. במעשה זה היתה לרי"ף אמירה ברורה: אם לא אבטא רגש של הכרת הטוב כלפי בית המרחץ, אזי מידה זו, של כפיות טובה, תשליך בשלבים מאוחרים יותר גם על בני האדם הסובבים ומיטיבים איתי. קל וחומר מכאן, לצורך הגדול של הכרת טובה בין אדם לחברו. חז"ל אמרו: 'כל הכופר בטובתו של חברו סוף כופר בטובתו של מקום'. פרעה שנאמר בו: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". סופו שאמר "לא ידעתי את ה' ".

נתבונן לצד השני, החיובי, ליסוד של הכרת הטוב. באמת זהו התוכן הפנימי והטעם למצוות כיבוד אב ואם: ההורים נתנו לך את הדבר היקר ביותר – את חייך. אדם המתלונן על הוריו שלא נהגו איתו כמו שצריך, צריך לזכור שללא הוריו הרי שלא היתה לו אפשרות לבוא בטענות, שהרי לא היה מגיע לעולם. לכן הוא מצווה לכבדם, אף שלעיתים עושים ההורים גם טעויות.

מספרים על ר' יוסף זלמן ריבלין, 'בונה ירושלים', שהיה אחראי על הכוללים בירושלים. מסופר שכאשר נתן למשפחה מפתח לדירה חדשה שאותה בנה, סיפק ביחד איתו גם אבן קטנה. כשנשאל לסיבת הדבר, השיב: "אני יודע שבהכנסת משפחה לדירה, ועשיתי לה טובה גדולה כל-כך, מסתמא דווקא בגלל זאת אני קונה לי 'שונא' חדש... בעוד כמה שנים, כשיראו אותי מהלך ברחוב הם עוד עלולים לזרוק עלי אבנים בשל כך. לכן אני מעניק להם אבן קטנה, בתקווה שרק אותה ישליכו לעברי..." זה סיפור מצחיק אך הוא נכון גם ביחס האדם אל הוריו. פעמים בא הוא בטענות שונות על ההורים, כאשר הוא סבור שאין הם ממלאים את כל ציפיותיו. הוא כועס על אותם הורים שנתנו לו את הדבר הגדול ביותר. זוהי כפיות טובה. אדם זה סופו שלא ירתע לבוא בטענות ובטרוניות למיטיב הגדול שבעולם, לקב"ה.  

בכפיות טובה יש דרגות:

הדרגה הראשונה היא זו הנלמדת ממצוות ביכורים. בבכורים אומרים תודה: ''הנה הבאתי''. מי שלא אומר תודה הוא כפוי טובה.

אולם יש דרגה גרועה מזו: אדם מקבל טובה וחושב שעשו לו רעה. האדם הראשון היה כפוי טובה באומרו: "האישה אשר נתתי עמדי..." בעוד שבאמת נתנו לו אשה, ועשו לו טובה עצומה. דבר זה שייך גם ביחס לקשר בין האדם לריבונו של עולם. הקב"ה העניק לנו תורה ומצוות וקרבנו לעבודתו, והאדם מתלונן "המצוות מכבידות עלי, מה אני צריך את התורה הזאת...".

אך הדרגה הגרועה ביותר היא, זה המשיב רעה תחת טובה. אדם כזה נקרא: נבל. בעלה של אביגיל, נבל, גומל רעה לדוד אשר עשה לו טובה ושמר על עדריו. על הפסוק: "עם נבל ולא חכם", אומרים הפרשנים והספורנו: "המשיב רעה תחת טובה".

רבנו יונה, בספרו 'שערי תשובה', כותב שאף שאדם עשה תשובה ועזב את החטא, ראוי ליגון על החטא שעשה, זאת בגלל כפיות הטובה שבכל חטא:

"ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך, והשחית והתעיב עלילה לפניו, ולא זכר יוצרו אשר בראו יש מאין, וחסד עשה עמו, וידו תנחהו בכל עת, ונוצר נפשו בכל רגע, ואיך מלאו לבו להכעיס לפניו? ואיך טח מראות עיני החוטא מהשכיל לבבו? והמשכיל אשר נפקחו עיניו, יוחקו הדברים האלה בלבבו ויבואו חדרי רוחו..."  (שער ראשון אות יב)

רבי משה קורדיברו בספרו 'תומר דבורה', מחדד עוד יותר את הבנת כפיות הטובה הטמונה בכל חטא. ספר תומר דבורה מלמד כיצד יש ליישם בין האדם לחברו ובין האדם למקום את י"ג מידות הרחמים המופיעים בפסוק 'מי א-ל כמוך'. על המידה הזו, הראשונה, הוא כותב כך (פרק ראשון):

"המידה הזאת מורה על היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע בו עליו; והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס והקב"ה סובל... הרי זו מדה שצריך האדם להתנהג בה, רצוני: הסבלנות, וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו, ועם כל זה לא יאסוף טובתו מן המקבל..."

כאשר אדם חוטא, הוא משתמש בשפע האלוקי נגד הקב"ה. משל לאדם צמא המשווע למים. פתאום מגיע עובר אורח ומושיט לו קנקן מלא במים קרים. לקח הצמא את הקנקן, ושפך את תכולתו על ראש המיטיב איתו. הדבר הזה נשנה גם בפעמים הבאות שעוברי אורח ניסו לעזור לאותו האדם. הרי אין כפיות טובה גדולה מזו.

מן הצד השני של המתרס, יש את מידת הכרת הטוב, וגם לה מספר דרגות:

הדרגה הבסיסית, היא ביטוי הודאה על הטוב שקיבלתי.

מעליה, יש דרגה של ניסיון להתבונן ולהכיר את גודל הטובה ומה שקיבלתי. בעל 'חובת הלבבות' (שער הבחינה) מנתח את הצורך להתבונן בשפע טובו של הקב"ה בכל עת, על נפלאות גוף האדם, שנזכרים בהם לעיתים רק בהיעדרם. לדוגמה, אדם הסובל מכאב שיניים, צריך לעשות עקירה ואחרי זה להכין שתל בפה. זה יסורים והמון כסף, והשתל רק מתקרב לשן המקורית ששם בו הקב"ה.

אכן השפת אמת בפרשתנו [תרנ"ד] מביא אותנו להבנה ולהכרה חדשה במידה זו של הכרת הטוב: "וענין מה שכתבו חז"ל בפרשת 'הגדתי היום' - שאיני כפוי טובה, דכתיב 'ושמחת בכל הטוב' וכו'. כי יש טוב הגנוז בכל דבר, ובשמירת מצוות התורה נתגלה זה הטוב. והרשעים במחשך מעשיהם כופין הקערה על פיה ונכסה הטוב, כמו שכתוב: 'וימנע מרשעים אורם'. וזה שכתוב: 'הגדתי היום' שהוא המשכה והתגלות הטוב וזה שאיני כפוי טובה. וזה שכתוב 'היום הזה ה' אלוקיך מצוך' וכו'..."

דבר גדול ומחודש כתוב כאן במושג של הכרת הטוב. כלומר: להיות מכיר טובה, זה להכיר את גודל הטובה ולהשתמש בה. כתוב אצל חז"ל שלא יהיה האדם בועט בטובה, היינו זורק את הטובה, כדוגמת אותו אדם הנותן לחברו מחשב נייד והוא משתמש בו כמגש לכוסות שתייה. כאשר קיבל הלה את המחשב, וודאי אמר לנותן תודה, אך הוא חושב שזה מגש ולא מכיר מה יש לו. אדם שמקבל מכונית ומשתמש בה כספסל בגינה – איזה בזבוז שה. להכיר טובה זה להכיר ולהפנים את גודל מעלת הטובה.

הקב"ה נותן לאדם זמן ויכולות, אדם המבזבז את זמנו ולא מנצל אותו, אזי גם אם הוא אומר תודה לקב"ה,  אין הוא מכיר תודה –  כלומר לא מכיר בערך חייו שיכל לנצל אותם, להעלות, לתקן, לקדש שם שמים ולהרבות תורה ומצוות.

הרשעים הם כפוי טובה מלשון 'כופין את הקערה על פיה', וממילא לא רואים את התוך הפנימי. פירוש המילים 'הגדתי היום - שאינך כפוי טובה' הוא שאני מבין איך על ידי כמה פירות קטנים, אפשר להתרומם ולעלות בבית המקדש. זו הרמה הגבוהה ביותר של הכרת הטוב.

ובחזרה למדרש שבפתח דברינו: ''בראשית בשביל ביכורים שנקראים ראשית''. הדברים מתפרשים כעת באור שונה: הקב"ה ברא עולם חומרי, ותפקיד האדם לגלות את האלוקי, את הטוב, הטמון בכל דבר ולהעלותו. לשם כך דרוש עומק של הכרת הטוב. דבר זה מתגלה על-ידי הבכורים. דבר נוסף: להתמודד עם עולם חומרי יכולים אנו דווקא אם את ההתחלה ואת הראשית ניתן לגבוה. אנו מגלים את הראשית, ומכאן הפתח לכל עבודת ה' יום יום בכל התחומים.  

אנחנו נמצאים במאבק תמידי בין חומר לרוח וצרכי הקיום. הכרת הטוב בהבאת הביכורים מלמדת אותנו להכיר בכל דבר את המשמעות הפנימית. הידיעה שתמיד נתחיל ונקדיש את ההתחלה והראשית לגילוי האור האלוקי, נותנת לנו את היכולת להתמודד עם עולם חומרי. 'בראשית – בזכות ביכורים שנקראו ראשית'.

לפני זמן מה שאל אותי בוגר הישיבה שאלה: הוא יכול להקדיש שעתיים ביום ללימוד, והשאלה היא האם לעשות זאת לפני העבודה או אחרי העבודה. אף שיש יתרונות לכאן ולכאן, עניתי לו, על פי היסוד הזה, שיש לו להתחיל את היום בקודש.

העולם הזה יכול להשכיח ממך את ריבונו של עולם, אבל העולם נועד שנגלה בו את ריבונו של עולם. 'הגדתי היום' - לחשוף בכל דבר את ריבונו של עולם. יסוד הברכות שאדם מברך הוא להכיר את ריבונו של עולם בכל דבר. הקב"ה נתן לאדם כל כך הרבה. לכם בני הישיבה אני פונה ואומר, כי גם השנים של הישיבה הם ה'בראשית' – ראשית החיים שאתם עושים מה שאתם רוצים באמת, ללא אילוצים חיצוניים. השנים האלה ראשיתם לה', אנחנו מביאים ביכורים ואומרים שהראשית היא לה' ואם זה כך, כל השאר יתעלה ויתקדש מזה. זה הזמן לנסות ולגלות את הטוב הטמון ולא להיות כפוי טובה.

יהי רצון שנזכה כל חיינו להיות מכירי טובה בין אדם לחברו ובין אדם למקום.