פר' בהעלתך - הכל בראש!
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור שיחת הרב הנדלר לפרשת בהעלותך
בפרשה שלנו מצאנו את המשבר מסביב למן. כדי קצת להבין את עניין המן ומה אנחנו יכולים לקחת מזה, הייתי רוצה להתחיל מסיפור מסיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב, מעשה בחכם ותם. ר' נחמן מתאר את התם:
'ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה! וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה:
וכן היה מצוה: אשתי, תן לי שכר לשתות! ונתנה לו מים. והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש! ונתנה לו מים, והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאלו הוא שותה אותה ממש:
וכן במלבושים היה להם בשותפות, לו ולאשתו פעלץ אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון לילך לשוק. והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפ לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה! כשהיה צריך לקאפטין, כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבש יופא, היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת, כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד'
אם אנחנו רומים להבין מה זה היה המן, אנו צריכים לקרוא את הסיפור הזה, ולהבין. במקום כמו מצרים, שאוכלים בצלים, קישואים דלועים וכו', משקיעים הרבה זמן באוכל, שמבחינה מטריאליסטית יהיה טוב, יוצאים למדבר ומלמדים אותך יסוד מאוד גדול: הכל בראש שלך. זה לא עניין שאתה צריך באמת. זה בראש. הכל תלוי איך אתה מסתכל על החיים שלך. אם אתה מסתכל על החיים שלך שיש לך הכל, אז יש לך הכל. אף שיש לך רק פרוסת לחם. אך אם אתה אומר: חסר לי כך וכך, אז גם אם יתנו לך ברבורים מפוטמים, עדיין זה 'לא בדיוק'. תמיד יש משהו לומר עליו שהוא לא בסדר. זה הכל בראש. איך אתה מסתכל על החיים שלך.
וכשאנחנו מסתכלים על פרשת המן בספר שמות, בפעם הראשונה שהמן מופיע אצל עם ישראל, יש כמה דברים מעניינים, שאומרים שזה היה המן: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ד' לָכֶם לְאָכְלָה' – איך קוראים למן? לא יודעים. זה משהו בלי שם. קוראים לו: 'איך קוראים לו'. איך נכנסים למסעדה ומבקשים משהו שאין לו שם? והשם שלו זה 'אין לו שם'. פירוש הדבר, שהמן נועד כדי להעביר לבני האדם, דבר ראשון: אין לזה שם. לא אוכלים 'צלי', לא אוכלים 'מבושל' או 'על האש'. אוכלים דבר שבהגדרתו אין לו שם. איך אוכלים את זה? בטח לא עם השיניים. כתוב על המן שהיה נבלע באיברים. שהאדם היה מכניס ולא מוציא.
דבר נוסף: 'וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ'. כלומר, בניגוד למה שאנחנו רגילים 'לאכול עם העיניים', כאן לא אכלו עם העיניים. זה בטח היה כל כך מצחיק, שכל הצדיקים חזרו מהשדה עם חפיסה קטנה. והאחרים – שאספו עם העיניים – באו עם שק. בסוף מתברר שיש להם את אותה הכמות. זה לא רק שאין שם, אלא גם אין לו משקל. אין דבר כזה 'צלחת עמוסה' במן. איך אוכלים את זה?
הדבר האחרון: 'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר'. יש במסעדות, כשנותנים לך הרבה לאכול, אז מבקשים לארוז. ‘Take away’. במן לא לוקחים שום דבר. אכלת? זה מה שהיית צריך. לא נשאר. ההרגשה הזאת של 'והותר' – לא קיימת. יש דין 'נותר'. אסור להשאיר על הצלחת. ילד טוב גומר הכל. מדוע שיהיה יצר הרע להשאיר על הצלחת? שיהיה למחר. לא. לא צריך. לא אוכלים עם העיניים, ולא עם הבטן. אוכלים מה שצריך.
זה בית ספר קשה מאוד. התורה אומרת: 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ'. איך אפשר לבוא ולומר על המן עינוי ורעב? היא הנותנת. נגמרה החגיגה שהאדם אוכל וחוגג ויושב עם כריסו ליד השולחן. כעת זה אכילה למה שהיית צריך. אוכל בשביל קיום גרידא. זו תפיסת עולם אחרת. עושים פה לעם ישראל בית ספר. בית ספר של הסתכלות על חיים. של מבט פנימה – מה באמת אני צריך, ולא באיזשהו מושגים של משקל, כמות, שם. הכל שטויות. אכלת? יופי. זהו. מספיק. לא צריך יותר.
עומק גדול יותר הן דבריו של ר' שמחה בונים מפרשיסחא: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' – זה לא ניחום עניים, אלא שהראש שלו הוא ראש שנותנים לו חלק, והוא מאושר בחלק הזה. הוא מוציא בחלק הזה את כל האושר שלו. כל מה שהוא צריך, יש לו. אין לו הרגשה של חוסר. האדם הזה עשיר. הוא עשיר בראש. וזה לא עבודה על המציאות, אלא על הראש. צריך לשנות את נקודת המבט.
מורי ורבותי, בפרשה שלנו כתוב משהו, שהוא המשך של ספר שמות. וההמשך הוא, כשעם ישראל מבקש בשר, התורה אומרת לנו: 'וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן'. יש כאן קושיא גדולה: מה מספרים לנו העם? אספו את המן, לאחר מכן הוא טוחן ברחיים. האם המן היה גרגרים שאתה צריך לטחון אותו? 'הקציפי עד לקבלת עיסה אחידה'? וכן ההמשך. אדם מביא חמש שקים מן, האמא לוקחת את המן, ועושה 'עוגת מן'. טוחנים, מנפים, אופים ו- קיבלת עוגת מן. ריבון העולמים: הרי כתוב שכל דבר שאדם היה רוצה, היה טועם במן! למה צריכים לטחון, לבשל וכו'?
עונה הזוהר: 'שתו – לשון שטות'. ומוסיף הזוהר דבר נוסף: השטות הזו היתה שייכת לאותם שלא מאמינים. למאמינים היה את כל הטעמים שבעולם. אלו שלא, התנהגו במן כמו שמתנהגים עם כל חומרי הגלם. נהגו מנהג שטות. איך אדם מגיע למצב הזה?
ר' ישראל סלנטר אמר, שיותר קל לגמור את כל הש"ס, מאשר לשנות מידה אחת. על משקל הדברים שאמר, אני רוצה לומר כאן: זה הרבה יותר פשוט לקחת את המן, ולטחון ולבשל ולעשות עוגות, מאשר לשנות את הראש שלך! יותר קשה מאשר להיות ה'תם' של ר' נחמן. קל לשנות את המן מאשר לשנות את הראש. וזה מה שהם אומרים: זכרנו את הדגים, הבצלים, השומים, 'חינם' – זה לא דורש ממנו עבודה. עכשיו אתה בא אלי, מביא לי משהו שאני לא מכיר, ואתה אומר לי זה דג? זה לא דג. איך אוכלים את הדגים הללו? קשה לחיות כך יום יום שעה שעה. עדיף לי דג כפשוטו. לא 'כמדרשו'.
הדברים שאני רוצה לדבר נאמרים בעיקר לבחורים הצעירים שנמצאים כאן, אך גם למבוגרים. הישיבה משתדלת לתת לכל אחד ואחד הרבה דגים, ובצל וכו'. הישיבה משתדלת לתת לכל אחד ואחד, איש לפי אכלו. אך זאת לא הנקודה. מה שנדרש מבחור שנמצא מבחור, זה להחליף את הראש. לא את הדגים. אדם שמגיע את הישיבה צריך לשאול את עצמו – בשביל מה באתי הנה? לאן אני הולך? – הם לא שאלות טכניות, אלא שאלות של מהות. הם מה שייקבע בסופו של דבר מה תהיה.
הכי פשוט זה לשנות את המציאות, או לפחות לנסות. העיקר שאני לא אשתנה. אתה שומע אנשים שיש להם בעיות בשלום בית. אתה מדבר עם הבן אדם, אתה אומר לו כל מיני דברים, ובסוף אתה מציע לו ללכת לטיפול. ואז הוא אומר: הייתי אצל הפסיכולוג הזה, והיועץ הזה, והוא אמר לי יותר פתיחות וכו' – הוא שמע את הכל, ולא זז מילימטר. הוא ישלם כסף, הוא ילך לאן שתגיד לו. רק דבר אחד אל תבקש ממנו: להשתנות. אני לא רוצה להחליף את הראש שלי. ואני אהיה מוכן לטחון, ולבשל, ולדוך – הכל. רק אל תבקש ממני להחליף את הראש.
מורי ורבותי, זה לא הולך. צריך להבין למה באתי. זה לא נמשך. זה לא אותו דבר. פשוט הפוך. אני צריך לשאול את עצמי, ואני צריך להיות אדם אחר כדי לקבל את כל הדברים שאני יכול לקבל, אך הכל מתחיל מהשינוי בראש. מי אני, מה אני, מה הדברים החשובים לי בחיים, מה הדברים שאני חושב שזה קדושה, בשביל מה אני אוסף כסף וכו'. מה חובת האדם בעולמו. איש אפשר להסתובב פה כמו 'דתילוני'. חילוני עם לבוש דתי.
אלו החיים שלך. מה עשית כדי שיהי לך חברותא? הלכת לחפש? דפקת על דלתות? 'אני מחכה לרב בן יעקב' את אומר. מזל שיש את הרב בן יעקב. 'יש למה לחכות'. ואיפה אתה בעסק? לא החלפת את הראש?
הייתי פעם בביקור אצל החיילים. היה לנו תלמיד עם כאבים בברכיים. אחד הדברים שהגעתי לשם לבסיס, היה כדי לדבר עם המ"פ על כאבי הברכיים. ואז הוא אמר לי: את האמת, לא כואבות לו הברכיים בברכיים. כואבות לו הברכיים בראש.
אין חברותא? בראש. לא מעניין? בראש. תפסיק לבשל בפרור, תפסיק לדוך במדוכה. תתחיל לטעום מהמן, שעינו כעין הבדולח, וטעמו כצפיחית בדבש.
