פר' יתרו – מנהיגות אמיתית
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בס"ד
מנהיגות אמיתית
שיחת ראש הישיבה – פרשת יתרו
אני רוצה לדבר על פרשת השבוע, במובן כפול של פרשת השבוע. לא רק פרשת השבוע שנקרא, פרשת יתרו, אלא גם מה שעסקנו פה במדינה השבוע, בעניין הבחירות. אני רוצה להתייחס לדבר, לא במובן של פרשנות של פוליטיקאים, אלא שכשהקב"ה מדבר על מיהו מנהיג אידיאלי, במה תלוי מנהיגות שמצליחה, מלך שמצליח וכו'.
רק הערה אחת לפני כן, אני חושב שמעבר להכל, צריכים לראות דבר אחד שצריך לתת לנו סיפוק וחיזוק: הרי קרה משהו בשנים האלה, היה התנתקות, ונראה שרוב העם תמך בזה, ואנחנו צעקנו ובכינו וכו', לצערנו צדקנו, והיו קסאמים והמלחמה בעזה, אך לפחות בעניין הזה יש תשובה של הציבור באופן כללי. סה"כ, רוב העם חושב שזה היה טעות. אך לא על זה אני רוצה לדבר.
רואים בפרשת השבוע שיתרו רואה את משה שכל העם עומד עליו מן הבוקר עד הערב, כדי 'לדרוש אלוקים', ויתרו אומר לו 'נבול תיבול', תעשה הדרגה משפטית, ומשה רבנו שואל את הקב"ה, והקב"ה מאשר לו את זה. לכאורה צריך עיון. הרי מה שיתרו מציע זה פתרון פשוט. איך יכול להיות שמשה רבנו, ענק שבענקים לא חשב על הדבר הזה?
אלא, שיש הבדל בין האיש של הרוח, של החזון, לבין האנשים בשטח. משה רבנו אומר: 'כי יבוא העם לדרוש אלוקים'. הוא לא אומר שיש סתם שאלה בהלכות בשר וחלב. אנשים רוצים לשמוע את דבר ה'. בא יהודי לשאול שאלה, וכמו רבי חסידי, משה רבנו עונה לו תשובה, שואל לשלומו ומחזק אותו. בכלל, משה רבנו בא ואומר שהוא שמע מפי ריבונו של עולם, אז נכון שאני יכול לשלוח מישהו שיפתח ספר ויענה לשואל במקומו – אך זה מאבד מה'כלי ראשון' של מי ששמע את דבר ה'. מי שרואה את העניין של להעביר את דבר ה', ממילא רק הוא יכול לעשות זאת. אך יתרו אומר לו: ברור שהרעיון גדול, אך גם רעיונות גדולים – צריך לראות איך מורידים אותם לארץ. עם האידיאה שלך – נבול תיבול. נכון שזה הכי רצוי, אך צריך לראות איך מורידים אותו לארץ. לכן צריכים לדרג את האופן בשרי אלפים שרי מאות וכו'.
משה רבנו היה צריך לוותר על השלימות של האידיאה, על החזון בדבר הכי גדול שלו, בשביל להשיג מטרה חשובה נוספת – לממש את זה בארץ. והקב"ה מסכים על ידו.
יש דוגמה כזאת ממש דומה. כתוב שהקב"ה אמר למשה לבנות משכן, ומשה התחיל לדבר לבנות קודם כל כלים. אח"כ כתוב בעשייה עצמה, בפרשות ויקהל-פקודי 'את המשכן ואת כל כליו'. כתוב בחז"ל שהיה ויכוח: משה אומר: בואו נעשה את הכלים קודם כל, שהרי כך היה הציווי. אומר לו בצלאל: אך אם נעשה את הכלים, איפה נשים אותם? לכן, עדיף לעשות את המשכן, ולאחר מכן את הכלים. אומר לו משה רבנו: אתה צודק. 'בצל א-ל היית!' – מה היה פה? – זה בדיוק אותו דבר. קודם הולכים לעיקר. משה הוא האיש של הרעיון, הוא רוצה את התכלית, את הכלים. אך בצלאל הוא איש המעשה, הוא אומר: איך נוריד את הדבר הגדול הזה לעולם? קודם נבנה את המשכן, את הקרשים, את היריעות, ולאחר מכן את הכלים.
לכל משה צריך שיהיה יתרו לידו. בצלאל לידו. אוי ואבוי אם יתרו ובצלאל הם המנהיגים – כך היו שוכחים את המטרה. אגב, הרעיון הזה לא רק נכון במנהיגים ואידיאלים. גם לבחור-ישיבה זה נכון. – צריך לשקול את המטרה אל מול המציאות. אני ישן משעה כך עד כך, לומד מכאן ועד כאן וכו'. כך זה בכל הרעיונות. יש אנשים שרוצים כל הזמן להיטיב לעם ישראל, תורה עם דרך ארץ, ישיבת הסדר וכו' – אך צריך לשקול את הדברים. לחשוב אם זה משתלם. אולי לא לצאת כרגע לצבא, איזה סוג של שירות וכו'.
אבל, כדי שהעסק הזה יעבוד, צריך שהאנשים בשטח יהיו אנשים שכל הזמן הרעיון והחזון של משה עומד לנגד עיניהם, והם העומדים לשרת. לכן לא כל אחד יכול להיות. 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת' כל אלו הם אנשים שיכולים לבצע – הם 'אנשי חיל', אך גם אנשי אמת ויראי אלוקים.
על דרך צחות מסופר, שלפני שישים שנה כשקמה המדינה, היה פה את הרב מימון זצ"ל, והוא רצה לחדש את הסנהדרין. הלך לבן גוריון, ואמר לו את חזונו. אז בן גוריון אמר לו: אני מבין שתמצא אנשי חיל, יראי ה', אנשי אמת, אך איפה תמצא 'שונאי בצע'? – ענה לו הרב מימון: תתן לי כך וכך כספים. עם כסף אפשר להשיג גם שונאי בצע...
אך באמת, שונאי בצע לא הולכים טוב עם כסף. ופה רבותי, אני רוצה קצת לרדת למה שאני חושב שהיא הבעיה של מנהיגות המדינה. משה רבנו הוא 'המנהיג האידיאלי'. מי זה מנהיג אידיאלי? זה מי שהוא כמו משה: קודם כל, יש לזכור שמשה באמת לא רצה בכלל את המנהיגות. הקב"ה כועס עליו לאחר שמשה אומר 'שלח נא ביד תשלח'. תנאי ראשון למנהיגות זה ענווה. לא סתם ענווה, אלא של חיפוש הטובה לעם ישראל. משה חשב שזה לא טובת עם ישראל שהוא יהיה מנהיג. ואכן רואים את זה אצל משה רבנו בחטא העגל. משה אומר לקב"ה: 'ואם אין מחני נא מספרך'. משה רבנו מוותר על כל כולו, מוסר את הנפש בשביל עם ישראל. תמחה אותי, ולא את עם ישראל. זה יכול רק מנהיג שלא חושב על עצמו.
ויש לעומת זאת 'מנהיגים' אחרים שחלילה מוכנים להקריב את הכל, ובשביל ש'אני אהיה מנהיג'. ראינו כבר דברים כאלו. מנהיג אמיתי, זה מי שמוכן להתכופף, לשכב על הגדר בשביל העם שלו. אבל מנהיג אחר, לוקח את העם ועושה אותו סולם בשביל עצמו. הקב"ה אומר לירבעם בן נבט, תחזור למוטב, ואתה ואני ובן ישי נטייל בגן עדן. שואל אותו ירבעם: מי בראש? ענה לו הקב"ה: בן ישי בראש. הפטיר ירבעם: אי הכי, לא בעינא. ומזה נהיה ירבעם בן נבט, שהחטיא את ישראל. זה אנשים שבגלל הכבוד שלהם הולכים ומדרדרים את כל העם. זה הפך סוג המנהיגות שזקוקים להם.
קודם כל הבעיה שלנו עם מנהיגים ואנשי מפלגות, שאין להם שום דבר אחר בראש חוץ מהשאלה 'מי בראש'. האם אני אהיה המוביל. יש מפלגה שלמה, שכל כולה היא אנשים שעזבו מפלגות והעיקר שם היא איפה אני מקבל ג'ובים. למכור את הרעיון בשבילך. זה לא סוג המנהיגים שהעם זקוק להם. השאלה היא האם אתה מרגיש את תפקידך למסור את עצמך לעם ישראל.
בפרשה שלנו כתוב החזון. זה מה שהיה אמור להיכתב במגילת העצמאות: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. ממלכה זו מדינה שיש לה כלכלה, ומדע, ותעשיה. ממלכה בדיוק כמו ארה"ב, כמו קנדה, כמו רוסיה. אך ההבדל היא שהיא ממלכת כהנים. ממלכה שעליה, בתוכה, יש כהנים. 'גוי' במובן של עם – אבל גם 'קדוש'. בכל האומות כולן יש ממלכה לבד, וכהנים לבד. באמריקה יש 'הפרדת דת ומדינה'. ובדיוק הפוך זה אנחנו. 'ממלכת - כהנים, גוי - קדוש'. בשביל זה צריך שקודם כל האידיאה הזאת תהיה כל הזמן למעלה. מול העיניים של המנהיגים.
מנהיג צריך לבוא ולומר: זה מסתדר לי עם האידיאל? כן, יופי. לא – אז לא. לא העם נמצא בשבילך, אלא אתה נמצא בשביל העם. אתה בשביל הרעיון. עכשיו צריכים לבוא ולחשוב כמו שממלכת כהנים חושבים. איך עושים
לפני שהדבר הבסיסי הזה ישתנה, אין נפקא מינות גדולות. כמה פעמים התאכזבנו. אם לא תשתנה הנקודה הבסיסית הזאת, שמנהיגים שהרעיון מול עיניהם, ולא הם עצמם מול עיניהם, ממילא לא יהיה סיכוי. בעזרת ה', שנזכה להגיע לזה, ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.
