פר' בשלח - לקראת הבחירות
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור מסתבר, שהשיחה הזאת היא השיחה האחרונה המסודרת שניתנת בישיבה לפני הבחירות הבעל"ט. כפי שכבר הדגשנו כמה פעמים, אנחנו רואים בשיחה הזאת, של יום רביעי, איזשהו מפגש של הישיבה עם הבחורים לעניינים של אידיאולוגיה, השקפת עולם, דרך, וגם השיחה הזאת היא חלק מהגישה הזאת.
במצב שהכל מסביב מדברים בעד זה או אחר, ונגד זה או אחר, אני לא חושב שיהיה נכון לבוא ולתת שיחה רגילה כאילו כלום לא קורה. מצד שני, בוודאי שאינני עומד לעשות פה ניתוחים פוליטיים וחשבונציה פוליטית, וסקרים וכו'. זה לא. מה כן:
בפרשת השבוע יש לנו את שירת הים. שירת הים באופן כללי, זה עניין של שירה והודיה על הנס. נס ההצלה של עם ישראל. מאות שנים של עבדות, והנה בבת אחת, יציאה ממש מעבדות לחירות. אך זה הרב ה יותר מזה: עם ישראל היה ממש מאויים, במצב פיזי של השמדה. מצרים רודפים אחריהם, כל סוס פרעה ורכבו. זה לא היה משחק. ומייד אחרי זה "וירא ישראל את מצרים מת אל שפת הים – אז ישיר משה ובני ישראל". חסדי שמים. אל תוך כל העניין הזה נכנס חלק מפסוק: 'זה אלי ואנווהו' – ומפרש אונקלוס: 'דין אלהי ואבני ליה מקדש'. ואנווהו – מפרש רש"י מלשון נווה. 'הושענא נווה שאנן' (הושענות לסוכות). זה מקום מקדש. אמרו בנ"י: אבנה לו בית מקדש. נשאלת השאלה מה העניין ש ל בית המקדש באמצע שירת הים? אנחנו חוגגים את הנס הגדול של קריעת ים סוף, אמר אויב ארדוף אשיג... נפלא מאוד. מה העניין של בית המקדש בתוך כל הסיפור הזה של שירת הים? והתשובה: זה שבני ישראל לא מאבדים את הראש בכל הישועה הגדולה הזאת. היה אפשר לבוא ולומר: 'ניצלנו', וזהו. אך עם ישראל בתוך השמחה הגדולה על ההצלה לא שוכח את הייעוד הגדול שלו. 'זה אלי ואנוהו – 'דין אלהי ואבני ליה מקדש'. ההצלה הזאת היא עוד נדבך בדרך לבניין בית המדרש, הגעה לארץ ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש. המבט הגדול על הייעוד של עם ישראל. ישועת ים סוף, ויהי לי לישועה – זה חלק ממהלך כולל של הליכה לבית המקדש בתור תחנה סופית.
עם ישראל לא נתפשר. לא נעמד באמצע הדרך ואומר: 'ברוך ה', וזהו. אלא 'ברוך ה' – ואבנה לו מקדש'. אני הייתי רוצה ישר לעבור לעניין. אנחנו נמצאים בימי בחירות. מסביב פסטיבל שלם, ואנחנו בתור בני תורה, מה ההשקפה שצריכה להניע אותנו בכלל בכל ההסתכלות בעניין הזה, וממילא מה להצביע בפועל ממש. מה שצריך להניע אותנו זה 'דין אלהי ואבני ליה מקדש'. אנחנו צריכים להבין שכל הישועה הזאת שהתחילה לפני שישים שנה, ונמשכת עד היום הזה, זה למטרה הזאת. הקב"ה הביא לנו כלים גשמיים למטרה הזאת. לא נשקע בתוך השמחה הגדולה של הישועה בלבד, אלא נלך במבט קדימה: ואבנה לו מקדש.
אנחנו צריכים לדבר בצורה גלויה. סמיכות הפרשיות בין ארה"ב לישראל, זה מאוד מבלבל. בשבילם זו שאלה של 'האם הנשיא יהיה שייך לדרומיים או לצפוניים', או 'יהיה לו מבטא של שם או כאן', 'אג'נדה כזאת או אחרת'... תשאלו אמריקאי טוב – מה באמת הנפקא-מינה בין הדמוקרטיים לרפובליקניים, 'אין ולאו ורפיא בידיה'. זה לא פלא שמערכת הבחירות בארה"ב מתנהלת כמו הקרנבל בריו דה-ז'נרו. הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם הולכת לבחור נשיא. וואו. מה העניין? אתה לא מבין, דמוקרטיה! הולכים לבחור! העניין זה בעצם זה שהולכים לבחור. זה 'חתיכת עניין'. וממילא – זה משחק. הכל קרנבל, פעם אלו שרים, פעם אלו שרים... – זה לחיות בשביל לחיות. מיניה וביה. להיות בשביל להיות. אך- מה הייעוד, השליחות, החזון - זה כבר לא משנה. אובאמה אמר ש'היום של הבחירות זהו יום יפה לדמוקרטיה'. אני לא יודע מדוע זה יום יפה, האם בגלל שהיה שמש נעימה או בגלל שהוא נבחר. היופי זה שיש בחירות. זה יפה.
הבעיה היא, שהסגנון הזה נכנס גם אצלנו. אתה שומע שנותנים ציונים לתעמולת הבחירות, לא בגלל התוכן, אלא מי עושה תעמולה יותר מוצלחת. מי נותן גימיק יותר חזק. לא בוחרים באיזשהו אידיאל יותר גדול, אלא בוחרים בקמפיין. אז פלא שיש כל מיני קמפיינים מעניינים, 'עלה ירוק' על הקבר של בן-גוריון, לא פחות ולא יותר. ועוד כל מיני מסוממים למיניהם שמוצאים את דרכם ומשגעים מדינה שלמה. פסטיבל. חגיגה של דמוקרטיה.
מורי ורבותי, המדינה זה לא חגיגה, והבחירות זה לא קרנבל. כאן יש שאלות שעומדות על הפרק. אם אנחנו באמת מאמינים שיש פה פוטנציאל גדול ועצום של מדינה שמוציאה מהכוח אל הפועל את חזון הנביאים, צריך להתייחס לזה ברצינות. זה דבר מהותי. אנחנו לא חוגגים את הדמוקרטיה. אנחנו בעז"ה נחגוג את מה שהדמוקרטיה תבחר. אין לנו עניין בקיומה של הדמוקרטיה. בשבילי, הדמוקרטיה זה ציון דרך בדרך שעם שלם מגיע למסקנה שהוא רוצה ללכת בדרך זו ולא בזו. של חיים, של אידיאלים, של
באותו קטע מפורסם באורות כותב הרב קוק:
'אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול..."
בואו לא ניתן לקרנבל לבלבל לנו את הראש. אנחנו באו פה בשבילי משהו. לא בשביל חגיגה של דמוקרטיה, אלא בשביל ממלכת כהנים וגוי קדוש. זכינו לזה אחרי אלפיים שנות גלות, זה הערש בו נולדנו, חזרנו למקום המקדש, לכותל המערבי, לא באנו לפה בשביל חגיגה, אלא בשביל 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. זה מקרב אותנו לחזון הזה. כל התקדמות, כולל כלכלית ומדינית מקרבים אותנו לזה. זה העניין שלנו. בשביל זה באנו.
יש אנשים שבשבילם באנו לפה בשביל לקבל שקט. בחו"ל לא נתנו לנו שקט, שם הכינו לנו את אושוויץ. בארץ ישראל – 'לא עוד'. רבותי, לא באנו לפה בשביל שקט. לא באנו לפה בשביל להתנוון, העם הכי זקן בעולם, לא בשביל זה באנו לפה. באנו לפה בגלל שיש לנו איזשהו אידיאולוגיה, ואליה אנחנו מכוונים את עצמנו.
ואולי יותר עמוק, ועוד בתוספת: בפשט קצת יותר עמוק בקריאה של 'זה אלי ואנווהו'. עם ישראל בזמן שירת הים חווה חוויה קיומית. 'ניצלתי'. ועכשיו נשאלת השאלה: בשביל מה ניצלתי? מה הערך שבשבילו חיים? יש אנשים שחושבים שחיים בשביל לחיות. ולכן ייתנו את הכל בשביל לחיות. רועי קליין לימד אותנו ערך אחר. לא חיים בשביל לחיות, אלא בשביל ערך. וכשהערך עומד למעלה מן החיים, נותנים את החיים בשביל הערך. זה יהדות. עומד עם ישראל ואומר: במקום לצעוק 'אני חי', הוא אומר: 'ואבנה ליה בי מקדש'. אני חי בשביל מטרה. מרגע זה ואילך החיים שלי צריכים להיות מוארים מהמטרה ששמתי לעצמי.
ויקטור פרנקל בספרו אדם מחפש משמועת מצטט את ניטשה, 'מי שיש לו את ה'למה' שלמענו הוא חי, יוכל לשאת כל 'איך''. כל החיים שלך פועלים על פי ה'למה' הזה. יש לך את ה'למה', וממילא אתה מוכן לסבול את הכל. מה המשמעות. בניית בית המקדש שעומדת בסוף כל הדורות, נותנת משמעות לכל הדורות. אל זה התפללנו. 'וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹקינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ד' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ' (ישעיה כה, ט). הקריאה הזאת היא הקריאה של 'זה אלי ואנוהו'. מלמד שהיו מראים עליו באצבע (תענית ל). בשביל זה כל החיים שלנו מקבלים משמעות אחרת.
ידידי היקרים. העולם שלנו בנוי מאור וכלים. היו עולמות לפני שנברא העולם הזה. עולם התוהו, שהקב"ה ברא והכלים נשברו. העולם שלנו זה איזון בין אור לבין כלים. אור – זה אידיאל. כלים – זה האדמיניסטרציה. מוסדות. הדרך שבה אתה משיג את האור. מאז שנברא העולם, והאור והכלים חיים ביחד, אנחנו צריכים לדעת שני דברים, אחד קשור בשנים: האור צריך כדלים כדי להחזיק מעמד. אי אשפר לדבר על אידיאלים בשמים. אם יש לך אידיאל של ממלכת כהנים וגוי קדוש, צריך לבנות אדמיניסטרציה שתחזיק את זה. האור – צריך כלי שיחזיק אותו. כמובן, שצריכים לדעת לבחור את הכלי המתאים לשים בתוכו את האור. אם אתה תבחר כלי שהאור לא נראה מתוכו, כלי מגושם שלא רואים ממנו את האור, אז יש מצב שהאור הגדול לא ייראה מרוב כלים. מצד שני – צריכים לדעת שברגע שיש אור בכלי, אז הכלי בעצמו הופך להיות גם כן מואר באור של האור הגדול. אני מדבר פה כזה 'גבוה', אז נגיד בפירוש: בעוד שבוע, אנחנו הולכים לבחור את האדמיניסטרציה. את הכלים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הכלים ראויים לאור. איזה כלי אתה בוחר. האם זה מתאים לאור, או שזה מהאנשים שיעשו מהאור חושך. איזה כלים אתה הולם להשתמש.
נקודה שניה. אנחנו צריכים כלים בשביל האור. אין מקום פה לליצנות, או לזלזול. אנחנו מאמינים שאת האידיאלים הגדולים שלנו נוכל לממש באמצעות הכלים.. לכן, הבה ונבחר כלי ונשכן בתוכו את האור, עד שיהיה לנו את האור הגדול של ביתה מקדש. יש לנו דרך לעשות. אנחנו מחפשים את הכלים הנכונים בשילי להביא את האור הגדול לארץ שלנו, לעם שלנו. ואנחנו צריכם להבין שברגע שהאור בפנים, ממילא זה משפיע על כל הכלים, והכל עובד מתוך מבט של שליחות.
אני רוצה לסיים בקטע מתוך יומן של הרב משה יקותיאל אלפרט, היה ר"מ בישיבת עץ חיים. המנדט מינה אותו בתור המוכתר של השכונות הצפוניות בי-ם. הוא כותב את הרגשות שלו ביום הבחירות:
"בשעה 05:35 בבוקר, קמתי אני ואשתי ואחי, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה, כי 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. אחרי אלפיים שנות גלות אפשר להגיד מששית ימי בראשית ועד היום הזה לא זכינו ליום כזה. שנלך לבחירות למדינה יהודית ו'ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה... היו"ר אמר לי שהיות שאני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובדרת קדש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי וספר הבוחרים, מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני, ששם היום מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות. וביד רועדת וברגש של קדושה לקחת פתק אחד עם האות.. ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחד. והגיע הרגע הכי קודש בחיי, אותו רגע שלא זכו האבא שלי, ולא הסבא שלי. רק אני בזמני זכיתי לרגע קדושה וטהרה כזה. אשרי לי ואשרי חלקי. בירכתי 'שהחיינו', ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן, ויצאתי משם. בשעה 6:28 שבנו הביתה. הלכתי להתפלל. יום חג גדול..."
יש אנשים שרואים את האור זורח בתוך הכלים, ואז כל ההתייחסות היא התייחסות אחרת. כולי תפילה שנזכה לא רק לתוצאות מוצלחות וכו' – אלא שנזכה אנחנו לדאוג לזה. זה תלוי בנו, שבאמת האור יזרח בתוך הכלים, שאנחנו נדאג לזה שיהיה אור בכלים, שנקדש את כל המוסדות, שנוביל את המדינה הזאת בדרך שבה הותחל בה.
