פר' שמות – ויצא אל אחיו
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בס"ד
'ויצא אל אחיו'
שיחת ראש הישיבה – פרשת שמות
בדורות האחרונים, ובפרט בשנים האחרונות, יוצאים הרבה ספרים שמתארים את תולדות חייהם של גדולי ישראל. בד"כ הספרים הללו מראים לנו איך כבר מילדות ראו את המידות והגדלות של הילד, ושהוא עתיד לצמוח ולהיות גאון, ובאמת בסוף לא ביישה זקנותו את ילדותו. הרבה פעמים הספרים הללו גורמים לאדם מן השורה בושה, שהרי האדם אומר 'אני לא למדתי בגיל חמש את כל הש"ס, אז אין לי סיכוי' וכו'. מה גם, שזה לא לגמרי אמיתי, כי לא מתארים את ההתמודדויות ואת הנפילות, כי ככל שהאדם יותר גדול, ההתמודדויות שלו יותר גדולות. בסיכומם של דברים, הספרים האלו מראים לנו מה הסיבה שצמח אותו התלמיד חכם למה שהוא היה.
התורה, כשהיא מספרת לנו על גדול הגדולים, על משה רבנו, לא מסופר מדוע דווקא הוא זכה. התורה סותמת בפסוק 'ותרא אותו כי טוב הוא'. במה התורה כן מאריכה? היא אומרת: 'ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם'. אנחנו צריכם לזכור, שמשה רבנו גדל בארמון. חי עם כל מנעמי העולם. הוא מסודר. אך הוא יוצא אל אחיו. אומר רש"י: וירא בסבלותם- נתן עיניו וילבו להיות מציר אליהם. קודם כל הוא יוצא. הרי אין לו שום סיבה לצאת? – אך הוא יוצא מן הארמון, והולך אל אחיו. במדרש (שמו"ר א, כז) כתוב: "מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד" יש כאן שני דרגות. לא תמיד אנחנו יכולים לעזור. אבל עדיין, זה לא פוטר אותנו. תזדהה, תביע שותפות, אמפטיה. עוד לפני שמשה עוזר, הוא אומר: 'מי ייתן מותי עליכם'. לאחר מכן הוא גם מנסה להרים.
רש"י מוסיף עוד דבר: 'נתן עיניו' – צריך גם לשים לב. לראות. יש סיפור על ר' אריה לוין, הצדיק העצום, היה משגיח בישיבת 'עץ חיים'. אז הוא עמד בהפסקה, והוא מסתכל על הילדים. ראה אותו אחד המלמדים שם, ושואל אותו: על מה אתה מסתכל? הזמין אותו ר' אריה להביט יחד איתו. לאחר חמש דקות, שואל ר' אריה את המלמד: מה ראית? אז הוא מספר שהוא שם לב על דוד שרץ בלי כיפה, ומשה שהציציות שלו לא מספיק ארוכות וכו'. ואז הוא שואל את ר' אריה מה את ראית? ענה ר' אריה לוין: ראיתי את דוד שהוא רזה. אני אברר מה קורה איתו בבית, אולי יש בעיות. משה – הבגד שלו קרוע – צריך להביא לו בגד...
שני אנשים רואים את אותה התמונה. השאלה היא, מה אתה לוקח ועל מה אתה נותן את ליבך. משה נותן את ליבו לדברים.
אנחנו יודעים בהמשך שמשה רבנו, עיקר העניין שהתורה מדגישה בו זה הענווה: 'מכל האדם אשר על פני האדמה'. אני חושב שזה הא בהא תליא. אני חושב שה'לצאת' הזה צריך לא רק לצאת פיזית, אלא גם לצאת מהאגואיזם שלך. צא והתבונן. מי שאגואיסט לא יכול לתת ולעזור. כשאדם עניו – הוא לא חושב על עצמו. זה מתחיל באדם הפרטי, ובסוף זה לתקן את האומה בכללה.
אם נתבונן, נראה שיש כאן כמה דרגות: משה רבנו רואה איש מצרי מכה איש עברי: 'ויטמנהו בחול'. ביום השני הוא רואה שני עברים ניצים. לאחר מכן הוא הולך לבאר ורואה את הרועים מתעמתים עם בנות יתרו: 'ויקם משה ויושיען'. אומר הספורנו דבר מעניין מאוד: בכל שלושת המקרים משה מתערב. וכך הוא כותב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ומצד האחוה התעורר להנקם" במקרה השני: "מפני היות כל אחד מהם אחיו לא התעורר להנקם, אבל הוכיח במישור" - שניהם אחים שלי, אז אסור לנקום – אבל אני לא יכול להתעלם, אז הוא נותן לפחות מוסר. ההתעוררות במקרה הראשון זה התעוררות שהאח סובל, והיה עניין לנקום באוייב. אבל גם מה שקורה בתוך אחיך, משהו לא בסדר – תלך ותתקן. גם זה לתת עיניו בליבו. תקנה רוחנית. במקרה השלישי של בנות מדין, הוא לא נוקם ולא מוכיח, אלא: "בהיות שני בעלי הריב נכרים לא התעורר להנקם, גם לא הקפיד לישר ארחותם בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם" הוא בא לפתור את הבעיה. יש פה עוול, וצריך לתקן אותו. אך אני לא הולך לחנך את האנשים.
גם בימים הללו, אנחנו לצריכים לתת עינינו וליבנו על מה שקורה. כמה מצער המקרה הזה של החייל. לא תמיד אנחנו יכולים לעזור, אך אפשר תמיד להתפלל. אפשר להיות שותפים להינקם באוייבים – מלחמה. משה רבנו הוא 'ויצא אל אחיו – וירא בסבלותם'. למה משה רבנו זכה להגיע לאן שהגיע? -כי הוא יצא אל אחיך. לראות בסבל הגשמי והרוחני.
חז"ל אומרים במדרש (שמו"ר א, כח), שמשה רבנו מצא פטנט לעזור לעם ישראל: "וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח" משה רבנו משכנע את פרעה לתקן את יום השבת. זה מבטא את העזרה באופן שלם: גם תקנה פיזית, וגם להוסיף את העניין הרוחני של שבת. חז"ל אומרים (חגיגה טו ע"ב), שבזמן שישראל שרויים בצער, ואדם אומר 'שלום עלייך נפשי' – שכינה מה אומרת?' קלני מראשי קלני מזרועי'. נושא בעולם עם חברו – זה אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם. כיוצא בדבר הזה, חז"ל מספרים במדרש איכה על רבן גמליאל שהיתה לו שכנה אלמנה שמת לה בן, והיתה בוכה במשך זמן ארוך, וכל זמן ששמע אותה היה בוכה איתה. עד שתלמידיו העבירו אותה למקום אחר. זה נושא בעול עם חברו.
הדבר הזה נוגע לנו: אנחנו נמצאים אמנם בבית המדרש, ורוב ענייננו זה בישיבה. אם כי גם בבית המדרש יש אנשים שצריכים עזרה. אך באופן כללי, צריכים להתרגל לעניין הזה של 'וירא בסבלותם'. לראות מה כלל ישראל צריך: בגשמיות וברוחניות. 'לתת לב ועין'. אני תמיד מתפעל ומשבח את הבחורים שבחופשים הולכים ועוזרים בפועל לילדים מסכנים, ומקדישים זמן וכוח. האם יש דבר יותר גדול מזה? – זה לא רק דבר גדול לכשעצמו, אלא זה גם מרגיל את האנשים קצת לצאת ולראות בצרת כלל ישראל. זה רווח לכל החיים. במיוחד כשכלל ישראל נמצאים בצער. אך לא רק בעניין הגשמי: ודאי שישיבה צריכה לחנך גם ל'וירא בסבלותם' הרוחני. יש פה בישיבה ארגון ניצוצות – זה דבר קטן ורק דוגמה, אך אדם כל רגע ורגע יכול להשפיע ולתת המון. עם ישראל צריך עזרה רוחנית.
אנחנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים. תראו את ה'שבת' הזאת איך שמשה רבנו מסתכל ומנסה לתקן לעם. וזו הגדולה. התקנה של שבת כל כך מתאימה למשה ל'וירא בסבלותם'. מצבו של עם ישראל ישתפר כאשר יהיה שילוב אמיתי בין מנוחת הרוח והחומר. מה אנחנו יכולים לעשות, כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים כדי שיבינו שע"י קיום מצוות אנחנו לא סובלים ומקריבים, אלא מקבלים חיות - 'וחי בהם'.
יש סיפורים לאלפים על גדולי ישראל האמיתיים ועל ה'וירא בסבלותם' שלהם. מסופר על ר' שלמה זלמן אוירבעך, איזה רגישות הייתה לו לאנשים שסובלים. מה הוא היה מוכן לעשות בשביל זה. אגב, זה מלמד אותנו שאדם שנמצא כביכול גבוה בעולם התורה חייב גם הוא לגמול חסד. כל ערב פסח, הוא היה הולך וקונה בקבוקי יין מאשה אלמנה שהיתה גרה בשכנותו. האשה הזאת, כשבעלה היה בחיים – היה להם בית מסחר ליין, והוא נסגר. וכל ערב פסח הוא היה הולך ומגיע אליה, ושואל אותה מה את אומרת על הבקבוק הזה, אולי כדאי את היין הזה וכו'. זה היה נותן לאשה הזאת חיות לכל השנה. הגאונות הגדולה היא, שהיא היתה בטוחה שהיא גרמה נחת רוח לר' שלמה.
סיפור שני דומה: לברכת האילנות הוא היה הולך בר"ח ניסן ועושה בעץ של שכנה אחרת. גם היא אלמנה. פעם התלווה אליו תלמיד, והזכיר לו כביכול שיש הידור לעשות ברכת אילנות דווקא על שני אילנות וכו'. ענה לו ר' שלמה זלמן: נכון, קיים הידור כזה, אבל אם תביט לחלון, תראה שבעלת הגינה מחכה כל שנה לר"ח ניסן שאני אבוא ואעשה כאן את הברכה, וזה נותן לה שמחה לכל השנה.
ר' ישראל סלנטר היה מדקדק כל ימיו שלא להוציא מילה מיותרת מפיו. פעם אחת ראו אותו עומד על איזה גשר ומדבר באריכות גדולה עם איזה אשה וגם מתבדח איתה וכו'. שאלו אותו לפשר הדבר, והוא הסביר: ראיתי את האשה הזאת, והיא אמרה שהיא מיואשת, והיא רוצה לקפוץ מהגשר... אז דיברתי איתה, ועודדתי אותה, ובסוף החליטה שלא לקפוץ...
לתת ליבו ועיניו – זה קצת לצאת מעצמנו. ואני חוזר לימים האלו: אני אומר, שמי שבימים הללו של מלחמה, שיש לנו חיילים בעזה, שנמצאים כל רגע בסכנת נפשות, ממשיך את סדר היום שלו כרגיל, ממילא חסר לו משהו – הייתי אומר – משהו במידה הבסיסית של יהודים. ודאי וודאי שלא מתחיל לגעת במידה הזאת של 'וירא בסבלותם'. לתת ליבו ועיניו, זה שהתפילה צריכה להיות אחרת. להביע הזדהות, אמפטיה. אבל יותר מהכל, אנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים, "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה" (מכות יא, ע"ב) לא יכול להיות שסדר יום בזמן כזה יהיה כמו בכל השנה כולה.
צריך להוסיף. וכל אחד ואחד, וביום הראשון של המלחמה אני דיברתי על זה ואני לא רואה את זה כל כך בשטח, צריך להוסיף עוד משהו מעבר ללימוד שלו. אפילו עוד עשר דקות. לתת את הלב ולפקוח עין. בשביל זה צריך לצאת מהאגואיזם, מהפרטיות. את זה מלמד אותנו משה רבנו- העניו מכל אדם. אנחנו לא יכולים להיות בדרגה שלו, אך שלב מסויים של 'וירא בסבלותם' – זה ודאי אנחנו יכולים לקחת ממשה רבנו יום יום, ודאי בימים האלה, ימי מלחמה.
