פר' תולדות – באר המים החיים
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בסד, יום רביעי כח מרחשוון
'באר המים החיים'
שיחת ראש הישיבה – פרשת תולדות
ואם שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב – התורה מאריכה בסיפור חייו של אברהם, בהמשך היא מאריכה על יעקב, בניין בית ישראל, יצחק מכולם הוא מין אב 'סתום'. אנחנו לא רואים את הפעילות הרוחנית של יצחק. מאידך, אנחנו את עקדת יצחק. אלא שזה נחשב בניסיונות של אברהם. אך מה יצחק בעצמו עושה? והתורה סותמת. איפה התורה מאריכה בסיפור יצחק? דווקא בבארות. כתוב: 'וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו' ואח"כ הוא חופר בארות חדשים, באר ראשונה – 'וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְקֹוָק לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ'. למה חשוב לנו כל כך העניין של הבארות? כבר הרמב"ן ושאר הפרשנים אומרים, שהבראות רומזים לדברים עמוקים. באר מים חיים, ואין מים אלא תורה. הרמב"ן אומר שזה רמז לשני בתי מקדש שנבנו ונחרבו, ורק בבית המקדש השלישי – שייבנה ולא ייחרב.
אך עדיין יש להרחיב: מה עניין ההתעסקות הרבה בבארות? – נראה לומר, שבאר מים חיים זה העבודה של כל אדם, ושל האדם בשביל האומה. לגדל, לחנך, לבנות את האומה, להביא חיות ורוחניות בעולם. תפקידו של יצחק זה באמת לחזור ולחפור את הבארות שחפר אברהם וסתמום פלשתים. אברהם קרא בשם ה', הפיץ את שם ה' בארץ. לפעמים יותר קל להתחיל ולהריץ תנועה ורוח חדשה, להרגיש שאני יוצר דבר חדש, מאשר לשמר את הקיים. מה באמת קרה לאותה תנועה רוחנית גדולה שקמה בימי אברהם? – מסתבר, שכמו כל דבר גדול, בראשיתו הוא סוחף, ואח"כ אנשים נכנסים לשגרה. אברהם חפר בארות גדולים, אך הזמן והשחיקה סתמו אותם. כעת התפקיד הגדול של יצחק הוא להחזיר את מה שהיה. הוא לא צריך להתחיל וליצור את התנועה מחדש, אלא לחדש את אותם בארות שנסתמו.
כך גם באדם הפרטי: אדם נכנס לישיבה, באלול, בימים הנוראים מקבלים קבלות. זוג מתחתן – מתכננים, מקבלים על עצמם כל מיני דברים. בשנים הראשונות הדברים נפלאים, ואח"כ מרגישים באיזשהו שלב דעיכה. צריכים לדעת שהחתונה אינה דבר חדש. אנחנו מגלים את מה שיש בך. כך גם בבאר. אנחנו לא מביאים דבר מבחוץ, אלא מוצאים את אותם המים שיש בבאר. אין מים אלא תורה. אנחנו לא אומרים לאדם: יש תורה, בוא נלביש עליך את התורה. הדבר יותר עמוק: אנחנו אומרים: אדוני, המים החיים נמצאים בך. הקב"ה נפח באפך נשמת חיים. בוא תחפור, ותגלה שיש לך מים חיים. ואדם צריך לדעת שזה קיים בו. ולפעמים הוא כבר גילה את זה, אך סתמום פלשתים. צריכים לשוב ולגלות את זה.
יש פסוק קשה שהקב"ה אומר ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ... עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי...' נשאלת השאלה: האם ליצחק אין זכויות בפני עצמם, שכל הברכות הם רק בזכות אברהם? – אלא, שלפי דברינו, הקב"ה אומר ליצחק שהוא לא צריך ללכת ולרדת לארצות האחרות. תפקידך לשמור על הקיים. תישאר בארץ הזאת, תישאר באידיאל הזה.
לכל אחד יש תורה בתוכו. נביעה פנימית של מים חיים. לפעמים צריך לחפור עמוק כדי לגלות את המים. ולפעמים יותר ויותר עמוק וכו'. אך לפחות המים הללו שלך. הטרדות, ההרגל והשחיקה לפעמים סותמים לנו את הבארות. מי מאיתנו לא הרגיש פעם כמה טוב לו, כאילו כל המעיינות נפתחו, אך אנחנו נמצאים בישיבה עכשיו – וזה רק תחילת זמן חורף- וכבר מרגישים עייפות.
זה שלב ראשון. שלב שני: לפעמים אדם מרגיש שהדרך והמסלול שעבד טוב עד עכשיו – די לו, וצריך למצוא חיבור חדש לרוחניות. לפעמים כלל הדור דורש. רבותי, לא כל מה שהולך היום היה פעם. יכול להיות שהצרכים שהדור דורש היום, זה לא אותם הדרישות שהיו לפני חמישים שנה. הדור דורש מים חדשים. וגם פה יש לקח: פעמים שזה לא הולך, לפעמים כבר נראה שהצלחת אך סתמו לך את זה. לא להתייאש, צריכים לחפור במקום אחר. עד שחופרים וזה מחזיק מעמד.
אמרתי לכם פעם מיהודי חכם שאומר, כשקין הרג את הבל, אז כתוב 'קול דמי אחיך' – למה כתוב בלשון רבים? אלא, שכיוון שקיין היה הרוצח הראשון הוא לא ידע מאיפה הנשמה יוצאת, אז הוא דקר אותו במקומות רבים. ואם הוא לא ידע מאיפה היא יוצאת, אנחנו לא יודעים מאיפה היא נכנסת. לא להתייאש. להמשיך לחפור. כי באמת צריך להעביר את השגרה מחיי עבודת ה'. חז"ל קוראים לזה 'מצוות אנשים מלומדה'. אם זה לא בא מים חיים מתוכך, אין לזה את החיות.
אמרתי לכם פעם, שהתוס' בע"ז מנסים להבין איך אפשר לקיים משא ומתן עם עובדי ע"ז בחוץ לארץ, ואז תוס' אומרים שהם לא באמת עובדי ע"ז, אלא רק כיוון ש'מנהג אבותיהם בידיהם'. בואו נשתדל שגם עבודת ה' שלנו לא תהיה בבחינת 'מנהג אבותיהם בידיהם', אלא שזה יהיה משהו פנימי שלנו.
לחפור באר מים חיים, מתחיל בפתיחת הסתימות שקיימות. אח"כ לחפור, ולראות שגם אם במקום אחד זה לא הולך, ובמקום אחר רבים על זה – להמשיך לחפור. יש מאמר נפלא של הרב קוק שנקרא 'להוסיף אומץ'. הרב קוק היה פה בארץ גם בזמנים שהיו קשים מאוד בהתיישבות. היו זמנים שהיה נראה שכבר מצליחים, אך היו גם תקופות קשות מאוד, עד שהרגישו רוח רפיון וחלישות. והרב קוק מנסה לחזק, והוא משתמש במשל הבאר:
כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר. רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו. אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד, ביחוד אלה, שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זה והארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ימשיכו את עבודתם.
שלב ראשון יש את אלה שמתייאשים. אך אלו שיודעים כמה המים הכרחיים, ממשיכים. וזה לא נגמר. סוף סוף מתחילים לחפור, והנה מתחילים לצאת מים. אתם יודעים, שכשחופרים בור, בשביל שהמים יהיו נקיים – צריכים לחפור מאוד עמוק. במים שבהתחלה אינם ראויים לשתייה. ואז שוב מתחלקים לשני קבוצות:
האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק, ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון, אשר מרפיון ידים פירש זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא. ואמנם זה החלק של העם, בריא הגו וחסון הנשמה, הוא יאמר להם: ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו. מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו. לשמע דברים ישרים כאלה ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה וגם בראשונה ויצטרף להעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם וכפי המדה של העמקת חפירתם כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יסופו כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר ומים נוזלים, קרים, מתוקים ומרוים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות והיו לברכת גויו ואדם רב.
והוא כותב שזו תנועת התחייה. היו אנשים שזה בכלל לא ריאלי, ולא עלו. ויש שעלו ולאחר זמן התייאשו. הרב קוק קורא להם לשוב ולחפור. והוא עוד מאריך.
אמנם הרב קוק דיבר על הכלל, אך ודאי שזה נוגע גם על הפרט. רבותי, יש כאלו שכבר הרימו ידיים. אנחנו אומרים שוב: בכל אחד ואחד מאיתנו יש באר של מים חיים. לא מים מבחוץ. אצלך, בנשמתך, בכוחותיך – בפנימיותך. מים חיים שמקשרים אותך לריבונו של עולם. אבל יש מאתינו שמתייאשים. מלכתחילה מרימים ידיים. 'אני לא מסוגל. חבל על הזמן, גם אם אחפור – לא אמצא דבר'. זה לא מתאים לי, אין לי את הכישרון וכו'. ואנחנו אומרים: לא. אל תתייאשו. גם פה בישיבה יש אנשים שעצם זה שהם נמצאים בישיבה הם הכריזו: אני מאמין באמונה שלמה שאם ארצה - אגלה את המים. אבל, לא רק הרגל ושגרה. רבים מאיתנו אומרים: חפרנו, עבדנו, אני כבר בישיבה שנה, שנתיים שלוש וכו'. ראיתי, התקשרתי, ובסדר, יצאו מים... – אבל לזה אתם מתכוונים? זה לא מתאים לי. נסוגים החפורים גם אחרי שמצאו את המים החיים.
אומר לנו הרב קוק, מלמד אותנו יצחק, מלמדת אותנו התורה: לא. אם אתה נסוג, אתה גרוע מאילו שלא ניסו בכלל. לכל אחד מאיתנו היו רגעים של 'כן, אני מרגיש את החיים הרוחניים'. תחפור יותר עמוק. עכשיו כבר אסור לסגת. תחפור ותחפור, ובסוף תמצא את המים שחיפשת.
רבותי, יצחק מלמד אותנו לחפור בארות. לסלק את הסתימות של פלשתים, או הסתימות של השגרה וההרגל. בואו נחזור ונגלה את מה שכבר ידענו שיש לנו. וגם בבארות החדשים שלפעמים אנחנו צריכים לכרות, לא להתייאש. תחפור ותמצא. קל וחומר אלו שהרגישו כבר את המים – לחפור עמוק עד שנתחבר לאותה באר מים חיים, אותה באר שמקשרת אותנו לריבונו של עולם.
