שאלה שבועית: כיבוד הורים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מנהגנו בדרך כלל, להקדיש את השיעור שלפני בין הזמנים לענייני כיבוד הורים. לאחר שבמשך הזמן שהינו בעיקר בישיבה, נמצאים אנו עתה זמן ארוך בבית, וזוהי הזדמנות להכיר טובה להורים, לכבדם כראוי, ולקדש את שם ה' בבית.
נפתח את דברנו במעשה המפורסם אודות דמא בן נתינה, המופיע בגמ' בקידושין (לא, א):
אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא".
העיון בגמ' זו מעלה כמה שאלות:
שאלה א] מדוע לא העיר את אביו- ראשית, יש להבין מדוע לא העיר דמא בן ניתנה את אביו? הרי ודאי שאביו חפץ היה ברווח המכובד שתניב מכירת אבן הטובה, ואף מסתבר שהיו מוכן לוותר על שנתו עבור זה? דומה הדבר למצב בו האב מעוניין לקום בשעה מסוימת וכדו' שודאי מותר להעירו, ואם כן מדוע משבחים חז"ל את העובדה שדמא בן נתינה לא הקיץ אל אביו ומביאים זאת כדוגמא לכיבוד הורים הראוי? האם אומר הדבר שאין לעשות 'אומדנא' שזהו רצון האב, ולפעול על פי הנחה זו?
'אומדנא'- בתחומים נוספים בהלכה- באופן קבוע אשר ראובן מבקר בבית אחיו/ידידו שמעון פותח בעל הבית עוגה עבורו ומגיש לו אותה עם כוס קפה. אירע, וראובן הגיע בעוד שמעון אינו בבית, ושמעון אמר לו שיכול להיכנס, והוא עצמו יבוא בעוד כשעה.
האם רשאי ראובן ליטול את העוגה מהמקרר ללא בקשת רשות משמעון מתוך הנחה שודאי יסכים? האם מותר להשתמש במחשבו של בעל הבית על בסיס הנחה זו? והאם יש צד לחלק בין העוגה (שאכילתה היא הנאה של כילוי) לבין המחשב (השימוש בו אינו מכלה את החפץ)?
שאלה ב] כיבוד אב משל אב- הלכה היא בכיבוד אב ואם ש'כיבוד אב- משל אב' (קידושין לב, א). לאור זאת נשאלת השאלה מדוע מדין כיבוד הורים היה על דמא בן נתינה להימנע מלהעיר את אביו ולהפסיד את כספו שלו?
שאלה ג] מילוי רצון האב- בכל תנאי? אב ביקש מבנו שיביא לו דבר מסוים בשעה שלוש. הבן התכונן לצאת מהבית בשעה הנקובה, והבחין שבחוץ משתוללת סופת ברד כבדה. האם עליו ללכת בסופה ולמלאת אחר רצון אביו בכל מחיר, או שמא יכול הוא להניח שאין כוונת ורצון אביו שיילך במצב כזה?
תשובה
בגמ' בבבא מציעא (כב, א) מסופר:
"אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו [הזדמנו] לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה [הביא אריסו של מרי בר איסק] תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל".
מהו שורש מחלוקתם של האמוראים? מדוע אלו אכלו ואלו לא?
א] שיטת תוס'- תוס' (ד"ה מר זוטרא) מבארים, שמר זוטרא נמנע מלאכול מהפירות, משום שסבר שיש להסתכל על רצונו העכשווי של בעל הבית- האם מציאותית כעת הוא מעוניין בנתינת הפירות או לא. והואיל ובעל הבית לא היה מודע לכך שהאמוראים הזדמנו לבוסתנו לא התרצה כעת.
לעומתו, מר בר רב אשי הכיר את האריס וידע שהוא לא יביא מפירות בעל הבית שלא ברשותו, והפירות שהניח לפניהם הינם פירות מחלקו, ועל כן נטל מהפירות.
נמצא, שלשני האמוראים, איננו בוחנים מה היה רצונו של בעל בית אילו היה יודע על נוכחותם של האמוראים בביתו, אלא בוחנים אנו מציאותית- האם בעל הבית התרצה בעת הזאת או לא.
יסוד לדברים אלו נעוץ בשיטתו של אביי- בסוגיא בבא מציעא (שם), הסובר ש'יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש'. והיינו, שגם במקרה בו אם בעל החפץ היה מבחין באבידה היה מתייאש, אין זה מוגדר כיאוש- 'יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש'. איננו בוחנים 'מה היה אילו', אלא את המציאות העכשווית.
לאור העולה מדברי תוס'- שרצון מוגדר על פי הרצון הקיים במציאות בפועל, נראה שבמקרה בו מזדמן אדם לבית חברו, איננו אומרים שאילו היה חברו כאן היה נותן, ועל כן אסור לו ליטול מהעוגה שחברו רגיל ליתן לו ממנה- ללא רשותו, הואיל ובמציאות כרגע אינו רוצה.
בדרך זו הסביר בעל הזכרון שאול (קידושין ל, ב) את התנהגותו של דמא בן נתינה ויחס חז"ל אליה. דמא בן נתינה נמנע מלהעיר את אביו, משום שבהגדרת 'רצון' ו'התרצות' הולכים אחרי המציאות שלפנינו, והואיל ואביו ישן באותה עת לא הוגדר הדבר כ'רצונו'. ומסיבה זו נמנע מלהעירו.
ב] שיטת הש"ך- בשונה מתוס', דעת הש"ך (שנח ס"ק א) שהגדרת הרצון אינה מבוססת דוקא על רצון המתגלה במציאות העכשווית, אלא גם על השאלה- מה היה אומר האדם אילו היה יודע.
לדבריו, 'יאוש' הינו חריג בכך שאיננו בוחנים בו את שאלת מה היה קורה אילו- משום שגם במקרה בו מודע האדם לאובדן החפץ- איננו מתייאש מרצונו, אלא על כרחו מחוסר ידיעה על מיקום החפץ. והואיל וכל מה שמאפשר את זכיית האדם האחר בחפץ זה היאוש בפועל- 'יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש'.
אולם ביחס לכל התרצות אחרת, אף שנעשית שלא מדעת- מוגדרת היא בעינינו כרצון.
לדברי הש"ך, נהג לכאורה דמא בן נתינה שלא כהוגן בכך שלא העיר את אביו, ואם כן צריך עיון מדוע הביאו חז"ל את התנהגותו כדוגמא לכיבוד הורים באופן הראוי?
הדברות משה (קידושין הער' יז) משיב על שאלה זו ואומר, שאביו של דמא בן נתינה לא היה שפוי בדעתו, ועל כן לא היה נהנה מ'עיסקא' ראויה זו. אולם ביחס לאב אחר, השפוי בדעתו- חובה על הבן להעירו.
ניתן אל ליבנו, שאם לשיטת הדברות משה דמא בן נתינה הפסיד כסף רב עבור כבודו של אביו, אף שאביו שלא היה צלול בדעתו!! קל וחומר שאנו צריכים לכבד את ההורים שלנו, ולהשתדל לעשות את המיטב כדי למלאות את רצונם ולהיטיב עמהם ככל שניתן, גם אם כרוך הדבר במאמץ בהפסד (כמובן, ככל שהדבר מתאפשר).
נמצא, שלפנינו מחלוקת יסודית בין תוס' לש"ך ביחס להגדרת 'רצון' כאשר לשיטת תוס' רצון מוגדר רק על פי רצון המתגלה כעת במציאות, ואילו לשיטת הש"ך, רצון יכול להיות מוגדר גם על פי 'אומדנא'- מה היה רצון האדם אילו היה יודע.
מילוי רצון האב- בכל תנאי? לאור זאת נראה שבמקרה בו ביקש האב מבנו להביא לו דבר מסויים בשעה מסויימת, ובשעה בה נקב אירעה סופת ברד כבידה, לשיטת תוס'- עדיין יהיה עליו להתאמץ ולמלא אחר רצון אביו, אולם לשיטת הש"ך, במצב בו ודאי שאם האב היה מודע לא היה מתרצה, פטור הבן מלמלא אחר ציווי האב.
אמנם, שולחן ערוך הרב מצדד עקרונית כשיטת הש"ך, אולם מסייג ואומר ש'קנין' לא ניתן ליצור באמצעות אומדנא.
נטילת עוגה/שימוש במחשב- מקרים אלו, יתלו לכאורה בשלוש השיטות שהזכרנו:
לשיטת תוס' אין להשתמש במחשב ואין לאכול את העוגה ללא ידיעת הבעלים.
לשיטת שולחן ערוך הרב ניתן להשתמש במחשב, אך לא לאכול מהעוגה. הואיל ולגבי מחשב די בהתרצותו, מה שאין כן לגבי העוגה- שם ההנאה היא הנאה של כילוי, וכדי לאפשרה יש צורך בקנין. דבר שלדברי שולחן ערוך הרב לא יכול להיעשות ללא התרצות מודעת.
ואילו לדברי הש"ך, רשאי האורח- הן להשתמש במחשב והן לאכול מהעוגה. זאת משום שהאומדנה על ההתרצות, מועילה גם לגבי קנין.
מדוע היה על דמא בן נתינה לשלם? כאמור, שאלנו מדוע דמא בן נתינה היה צריך לכבד את אביו תוך איבוד רווח מכספו שלו, הרי למדו שכיבוד אב משל אב?
הר"ן (יג. בדפי הרי"ף) משיב על שאלה זו בשני אופנים:
1] לכבדו/לא לצערו- הגבלת חובת כיבוד האב ל'משל אב' (מממונו של אב), נאמרה ביחס לכבוד האב, אולם, כדי לא לצערו- זאת חייב הבן אף משלו. ובלשונו: אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם".
2] הפסד/מניעת רווח- כיבוד האב 'משל אב' ולא מ'של בן', נאמר ביחס להפסד ממון, אולם מניעת רווח עבור כבוד האב, הינה גם 'משל בן'. ועל כן נכון היה להימנע מלהעיר את אביו על אף ההפסד שנגרם לו- הואיל ומדובר על מניעת רווח בלבד.
שליחת יוסף לאחיו- לדברי הש"ך יש לשאול מדוע הלך יוסף לאחיו על אף הסכנה שהיתה טמונה בדבר? הרי ברור הדבר, שאם היה יודע אביו מסכנה זו לא היה שולחו?
אפשר להשיב, שיוסף סיכן את עצמו עבור מצות כיבוד הורים אף שלא היה מחויב במצב זה, כדי להגדיל ולהאדיר את חובת כיבוד ההורים בעיני הציבור, בעיני עם ישראל לדורותיו.
