שאלה שבועית: לשון הקודש לשון עמים בהלכה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
עומדים אנו בערבו של חג השבועות כשבסופו נערוך פרידה מבני חו"ל שחוזרים בעוד שבוע לביתם. בעקבות זאת נעסוק בנושא הנוגע אליהם- שימוש בלשון הקודש למי שאינו דובר עברית ושימוש בלשון לעז לדובר עברית, בהלכה.
שאלה א] חובת אמירה בלשון לעז- מתי מבחינה הלכתית יהודי דובר לשון הקודש חייב לדבר באנגלית? כמובן, שאין כוונתי למקרה בו הוא פוגש בחור מבני חו"ל שעצבות נסוכה על פניו ואז עליו לשוחח איתו בשפתו ולעודדו- מדין 'ואבת לרעך כמוך'. וגם אין כוונתי לצורך לחקור עד דובר אנגלית בבית הדין. כוונתי להלכה בהלכות תפילה וברכות!
שאלה ב] חובת אמירה בלשון הקודש- אימתי מבחינה הלכתית חובה לדבר בלשון הקודש?
שאלה ג] ספירת העומר בלשון הקודש למי שאינו מבין- הסופר בלשון הקודש ואינו מבין מה ספר, האם יצא ידי חובה או לא?
שאלה ד] לשון המקובלת בעולם- הגמ' בקידושין (ו, א) מסתפקת בלשונות קידושין:
"איבעיא להו חרופתי מהו? ת"ש דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ויהודה הויא רובא דעלמא? ... אלא הכי קאמר האומר חרופה ביהודה מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה".
מבואר מהגמ' שלשון חרופה בקידושין מועילה במקום בו לשון זה משמשת ללשון קידושין.
הראשונים מתקשים בדברי הגמ' מסוגיית הגמ' בשבת (צב, ב) שם נאמר:
"אמר רב משום רבי חייא אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת חייב שכן בני עירו עושין כן ותיבטל דעתו אצל כל אדם ואם תימצא לומר אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם".
מבואר שביחס למלאכת הוצאה איננו הולכים בכל מקום ומקום על פי האופן הנהוג בו אלא הולכים אנו אחרי רוב בני האדם, ומדוע לגבי לשון 'חרופתי' בקדושין מתחשבים במנהג כל מקום ומקום?
שאלה ה] שמיעת קידוש בשפה זרה שאינו מבין: צעיר ישראלי נקלע לבית חב"ד בנורבגיה בליל שבת, ושמע אותם מקדשים על היין בשפת המדינה. הוא הבין שהם עורכים קידוש אך לא הבין מילה מהנאמר, שאלתנו היא, האם יצא ידי חובת קידוש, או לא?
שאלה ו] מנין בשפה זרה- ביוון ישנה אוניברסיטה בה מתקיימת תוכנית ייחודית ללמודי רפואה בשפה האנגלית. מגיעים לשם סטודנטים מכל העולם. בין שלל הסטודנטים הרבים שמגיעים לשם ישנם יהודים רבים, וישנו חסיד חב"ד שמקרבם בעבותות של אהבה ליהדות. רבים מהם מתקרבים ליהדות ומעוניינים להתפלל בצורה סדירה, אולם אינם יודעים מילה בעברית. שאל אותו חסיד חב"ד האם רשאי לארגן להם מנין מיוחד בשפה האנגלית? האם הדין ישתנה במידה ומדובר על ייסוד מנין כזה בארצות הברית- בה רוב התושבים מדברים באנגלית?
שאלה ז] הוספת בקשה בלשון זרה: פנה אלי בחור מבני חו"ל ושאלה בפיו- הוא מעוניין להוסיף בקשה אישית בברכת שומע תפילה/ב'אלוקי נצור', והוא חש שאם יבקש את הבקשה באנגלית היא תבוא יותר מעומק הלב, שאלתו היא- האם הוא רשאי להוסיף בקשה באנגלית במקומות אלו בתפילה?
שאלה ח] קריאת שמע בלשון שאינו מבין- הקורא קריאת שמע בלשון הקודש אך אינו מבין האם יצא ידי חובתו? וכן להיפך- הקורא קריאת שמע בלשון אחרת ואינו מבין- האם יצא ידי חובתו?
שאלה ט] דקדוקי הגיה בקרא קריאת שמע בשפת לעז- הקורא קריאת שמע באנגלית (במקום בו זו היא השפה המדוברת, וכנ"ל) האם צריך לדקדק בהגיית המילים מלעיל ומלרע או לא?
תשובה
נפתח עם החידה- והיא כאמור: אימתי יהודי דובר לשון הקודש מתחייב לדבר בשפה זרה.
השואל בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' כה) מציע פתרון למצב של 'ספק ברכות'- במצב של ספק ברכות הלעה היא שאין לברך כדי שלא לעבור על איסור הוצאת שם לבטלה. ולכאורה ישנו פתרון- יברך בלשון לעז. שאז מחד אין איסור הוצאת שם לבטלה, ומאידך עדיין יצא ידי חובת ברכה.
רבי עקיבא איגר עצמו לא מקבל את פתרון זה- משום שסבור שגם המזכיר שם ה' בשפת לעז עובר על איסור הזכרת שם לבטלה, משום שמוגדר הדבר כ'כינוי' (ואף שמצינו שאין איסור 'מחיקת שם' ביחס לשם הכתוב בלשון לעז, אין דיני המחיקה וההזכרה שוים).
המשנה בסוטה אומרת (לב, א):
"אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר קרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם".
המשנה מחלקת את ה'אמירות' לשתים- כאלה הנאמרות דווקא בלשון הקודש (אמירות בהן יש בדרך כלל ציטוט מלשון התורה/'מעמד' מסויים), לאמירות שניתן לאומרן בכל לשון (אמירות בהן בדרך כלל אין חובה מצד דין התורה לצטט מלשון התורה).
א. שימוש בשפה זרה ללא הבנה- תוס' במקום (ד"ה אלו) מביאים שתי גרסאות אפשריות בלשון המשנה-
גרסה א- "אלו נאמרים בלשונם", ומסבירים את גרסה זו:
"ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו".
לגרסה זו, גם דברים שניתן לאומרם בכל לשון (בהם נכללים קריאת שמע, תפילה וברכת המזון)- יש לאומרם בשפה המובנת לאומר בכדי לצאת ידי חובה.
אולם תוס' מביאים גרסה נוספת בדברי המשנה:
גרסה ב- "אלו נאמרים בכל לשון", וכותבים:
"אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע [בין מבין בין לא מבין], ובגמרא לא משמע הכי".
לגרסה זו, את הדברים הנאמרים בכל לשון ניתן לומר גם בשפה בה האומר כלל אינו מבין את הנאמר.
תוס' מצדדים בגרסה הראשונה. ואם כן, נמצא שתפילה, קריאת שמע וברכות ניתן אמנם לומר בשפה זרה, אך בתנאי שתהיה מובנת לאומר.
שורש המחלוקת בין הגרסאות- ניתן לומר, ששורש מחלוקתם של ב' גרסאות אלו הוא סביב השאלה האם שפה זרה היא 'פירוש', או 'תרגום'. אם שפה זרה היא תרגום של הנאמר בלשון הקודש, יתכן ובאמת אין צורך להבין את הדברים- סוף סוף אמר את ה'נוסח' הנדרש, אולם אם שפה זרה היא על תקן 'פירוש' לנאמר בלשון הקודש, ניתן יהיה לצאת על ידה ידי חובה רק אם מבין את מה שאומר.
דקדוק האותיות בקורא בלשון לעז- כותב הרמב"ם בהל' קריאת שמע (ב, י):
"קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה והקורא בכל לשון צריך להיזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש".
אומר הראב"ד:
"אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו".
נראה שנחלקו בשאלה הנ"ל- בהגדרת שפה זרה- אם שפה זרה היא כתרגום- יתכן מאוד שיש להקפיד על מלעיל ומלרע- כפי שמקפידים בקריאת ה'מקור'- בלשון הקודש. אולם אם שפה זרה מועילה כפירוש- אין משמעות לדיוק בלשון.
תוס' מונים 'אמירות' נוספות שאינן מוזכרות במשנה הנ"ל בסוטה ושואלים מדוע הושמטו על ידי התנא?
"תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות?.... ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפילו אינו שומע, הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם".
נראה מתוס' שאמנם ביחס לתפילה וקריאת שמע יש צורך להבין את שאומר, אולם בהלל, קידוש וברכות, יוצא ידי חובה בשימוש בשפה זרה גם אם כלל אינו מבין את שאומר.
אולם, תוספות הרא"ש מיישב את שאלת תוס' באופן אחר-
"במקום ששונה עניינים הרבה רגיל התנא לשייר"...".
לדבריו, גם במצוות אלו יש להקפיד על שימוש דווקא בשפה שמבין את שנאמר בה.
להלכה פסק המשנה ברורה (סי' סב ס"ק ג) כדברי תוס' הרא"ש, ואם כן תנאי ראשון שיש להקפיד עליו הוא הבנת השפה הזרה בה משתמש.
אולם כל זאת ביחס ללשון לעז, אולם האומר בלשון הקודש אינו צריך להבין את שאומר. הביאור הלכה (קא ד"ה יכול) הסביר את ההבדל בין לשון הקודש ליתר הלשונות:
"לשון הקודש יש לו סגולות רבות מכל לשונו והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו וחז"ל אמרו בלשון הקודש נברא העולם וכשתקנו כנסת הגדולה את נוסח התפילה היו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים והם הנמנו על כל ברכה ותיבותיה ובצירופי אותיותיה וכמה סודות נעלמות ונשגבות וכשאנו אומרם דברים אלו כלשונם של כנסת הגדולה אף שאין אנו יודעין לכוון מכל מקום עלתה לנו תפילתנו כהוגן כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן מלמעלה משא"כ שמתפללים בלע"ז".
ספירת העומר- בהסתכלות ראשונה נראה שיוצא ידי חובת ספירת העומר גם אם לא מבין. היא אינה מופיע במשנה. ואף כפי שציינו, בלשון הקודש יוצא ידי חובה גם אם אינו מבין.
אולם, עם כל זאת כותב המגן אברהם (תפט ס"ק ב)
"ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה".
בספירת העומר, גם ספירה בלשון הקודש לא מועילה כל עוד לא מבינים את השפה. בטעם הדבר מסביר הדבר אברהם (חלק א, סי' לד):
"הנה בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו אלא עניינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה. ובזה נראה לי להסביר בטעמו של המגן אברהם (סי' תפ"ט ס"ק ב') שכתב דאין סופרין אלא בלשון שהוא מבין ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה עכ"ל".
ספירה- איננה הוצאת מילים בעלמא מהפה, אלא מנין, ספירה מתוך מודעות, ועל כן בספירת העומר עליו להשתמש דווקא בשפה שמבין.
לאור זאת, הסיבה שספירת העומר לא נשתנה במשנה הינה מחמת שלא היתה הוא אמינא שאמירתה תועיל ללא כל הבנה.
ובדעת האחרונים (כמור וקציעה ועוד) שהקשו על דברי המגן אברהם, צריך לומר שסברו שלא כדברי המגן אברהם, שספירה מספק שמה ספירה (וכפי שדנו בשיעורים הקודמים).
נציין שמלבד התנאי של הבנת השפה (שכאמור נפסק להלכה על ידי המשנה ברורה), ישנם שני תנאים נוספים:
1] שפה מקובלת- יש צורך שהשפה בה משתמשים תהיה השפה המדוברת במדינה. כדי ששפה תחשב כ'פירוש', צריכה להיות מוסכמת על בני המדינה.
מסיבה זו שליח חב"ד ביוון לא יוכל לייסד מנין נפרד בשפה האנגלית- מה שהיה יכול לעשות חו היה מדוברה בקמפוס אוניברסיטאי בארצות הברית [נציין, שישנה דעה יחידאית בפוסקים המגדירה את השפה האנגלית כשפה בינלאומית, לפיה ניתן יהיה לייסד מנין כזה גם ביון].
2] עראי- החת"ם סופר (בתשו' או"ח פד, פו[1]) אומר, שהשימוש בשפה זרה מותר באופן עראי אך שימוש קבוע לא- שלא תשכח לשון הקודש (לדבריו גם כן יוגבל השימוש בפה זרה בצורה משמעותית).
תוס' ר"י הזקן (קידושין ו, א ד"ה למלאכה) משיב [ובדומה השיב גם המאירי (שבת צב, א ד"ה מוציא)]:
"דלא שייך הכא למימר בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרי' בשבת... דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בקידושין בכל לשון שתכיר ושתבין לשון קידושין ויבינו השומעים גם כן כשנתקדשה, מקודשת".
הגדרת מלאכה לענין שבת היא הגדרה מוחלטת- המושפעת מרוב בני האדם, אולם 'לשון' מוגדרת על פי האופן בו מדברים בני האדם באותו מקום (על פי 'הסכמת בני המדינה' באותו מקום).
אנגלית בהבנה או עברית בלא הבנה- מה עדיף? בדורות עברו שהיו מקפידים על הכוונה ומצליחים לכוון בכל מילה ומילה- מסתבר שעדיף היה להתפלל בשפה בה מבין (כמובן, כל עוד עומד בכל התנאים הנ"ל). אולם בימינו מכיון שגם כך נחלשו הדורות ולא מצליחים לכוון כראוי, יתכן ועדיף להתפלל בלשון הקודש הגם שלא מבין היטב את מה שאומר.
אולם, את תוספת התחינה שמוסיף בשמע קולנו/יהיו לרצון כותב החיי אדם שיש לאומרה בלשון שמבין, וכך כתב המשנה ברורה (סי' קכב ס"ק ח) בשמו:
"כתב החיי אדם, נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ושלא ימצא חס וחלילה פסול בזרעו, וכל מה שיודע בלבו שצריך לו ואם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש יאמרנה אף בלשון אשכנז רק שיהיה מקירות לבו".
לגבי קריאת שמע- כותבים הפוסקים שישנה בעיה לומר מתוך תרגום לשפות זרות בגלל שישנן מילים שלא ברור מהו התרגום המדוייק שלהן (או לעיתים יש להם מספר מובנים שהתרגום מחסיר את חלקם), ולכן עדיף שיתרגל לאומרה בלשון הקודש[2].
נציין, שהדברים אמורים על המתפלל בציבור, אולם המתפלל ביחידות יתפלל בלשון הקודש. כך נאמר בגמ' בסוטה (לג, א):
"ותפילה בכל לשון? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור".
רש"י:
"צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב לו) הן א-ל כביר לא ימאס אינו מואס בתפילתן של רבים".
אנחנו הולכים ומתקרבים למתן תורה! עומדים אנו בפתחם של שלושת ימי ההגבלה. בימים אלו האדם על כל אחד ואחד להתפלל ולהתחנן לבורא העולם שהתורה תשפיע עליו; עליו לזעוק ולהתפלל מקירות לבו ולהוסיף תפילות מיוחדות על זה.
בערב ראש חודש קבלתי מסרון סמוך לשקיעה – 'האם בטוח שכבר אמרת את תפילת השל"ה'? התפעלתי מזה! שנזכה אנו וצאצאנו לעבוד את בורא עולם בשמחה ולקדש שם שמים ולהיות מחוברים לעמלה של תורה כל חיינו! אמן!
