מהות ארבע כוסות ובגדר שליחות במצוות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

חלק א'- מהות ד' כוסות

חייב אדם לשתות ארבע כוסות בליל הסדר.

תוס' (פסחים צט, ב ד"ה לא) מסתפקים האם חובה על כל אחד ואחד מהמסובים לשתות מארבע הכוסות, או שדי שאחד ישתה ויוציא את כולם בכוס שלו.

בדומה מסתפקים תוס' גם ביחס לקידוש- האם יש צורך שכל אחד ישתה מכוס העומד לפניו, או שמא יוצאים ידי חובה על ידי שתייתו של המקדש?

מסקנתם של תוס' היא שלגבי קידוש- יוצאים המסובים על ידי שתייתו של המקדש ואין צורך בכוס לפני כל אחד ואחד. אולם לגבי ד' כוסות נשארו בספק- "נראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד".

שאלותינו הן:

1] מהו ספקם של תוס' לגבי ד' כוסות?

2] מהו ספקם של תוס' לגבי קידוש?

3] למסקנת תוס'- מהיכן נובע ההבדל בין קידוש לד' כוסות?

חלק ב'- שליחות במצוות

מצינו בתורה (קידושין מא, ב ועוד) שישנה יכולת לקיים מצוות על ידי שליח. בשיעור שלפנינו נדון באיזה מצוות ניתן לעשות שליחות ובאיזה לא?

גירושין, קידושין, הרמת תרומה ניתן לעשות על ידי שליח. לעומת זאת אכילת מצה, תפילין ועוד- לא ניתן לומר לאחר שיעשה עבורו. מדוע? מהיכן נובע ההבדל? מהי ההגדרה שמובילה לחלוקה זאת?

הש"ך (שפב ס"ק ד) כתב שמי שיכול למול אינו רשאי למסור את בנו לאחר למול, רק עליו עצמו מוטלת החובה למול. הש"ך לומד זאת מהרא"ש- ממנו עולה שאם עשה אב שליח למול את בנו ואדם אחר קדם ו'חטף' ממנו את מצות המילה ומל בעצמו- אין החוטף חייב לשלם עשרה זהובים, הואיל ובכל מקרה המצוה לא נעשית על ידי האב.

בדומה, השוחט- הוא שמכסה את הדם ואינו יכול למנות שליח שיכסה עבורו (כלומר, אם אדם אחר יכסה הפעולה אינה נזקפת לו). מדוע? במה התייחדו ב' מצוות אלו שלא ניתן לעשותן על ידי שליח?

תשובה

מצות ארבע כוסות מורכבת משני חלקים- שתיית הכוס, והאמירה שאומרים עליה- על כוס עושים את הקידוש, על כוס שני- את ההגדה, על כוס שלישי- ברכת המזון, על כוס רביעי- אומרים את ההלל.

ניתן להסביר את מהות ארבע כוסות בשני אופנים:

א] דין אמירה- אפשר, שעניין של ארבע הכוסות הוא באמירות שנאמרות עליהן. כדי להחשיב את האמירה- עשאוה על הכוס, אולם המרכז הוא באמירה.

ב] דין בשתיה- אולם אפשר לומר, שעניינן של ארבע הכוסות הוא בתחושת החירות, כבן של מלך הרגיל בשתיית יין. אלא שהצמידו לכל שתיה ושתיה כזו גם אמירה כל שהיא.

לצד הראשון, שזהו דין אמירה- אין כל סיבה שלא יוכל המברך להוציא ידי חובה את השומעים כל מצוות שבאמירה מדין שומע כעונה.

אולם לצד השני שזהו דין בשתיה- ביצירת תחושת החירות, זאת לא ניתן לעשות על ידי שליח. בעל הבית הוא ששותה את היין וחש את תחושת החירות, אולם יתר המסובים לא חשים זאת, ועל כן מסתבר שאינם יכולים לצאת ידי חובה בכוסו של חברם.

בנקודה זו הסתפקו תוס'- הן ביחס לקידוש והן ביחס לארבע כוסות.

מסקנתם היא שבקידוש עיקרה של המצוה היא באמירה- אלא שיש לעשותה על הכוס, לשם חשיבות. זאת ניתן לעשות על ידי שליחות ודין 'שומע כעונה'.

אך לגבי ד' כוסות הסתפקו תוס' בגדר המצוה, ועל כן כתבו שיש להחמיר שתהיה כוס לפני כל אחד ואחד, כך שכל אחד יקיים את המצוה בעצמו.

הגרי"ז (חי' הגר"ח על הש"ס, פסחים קח, ב) תולה את נידון זה במחלוקת הראשונים בפסחים (קח, ב):

בגמ' שם נאמר:

"אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה שתאן חי יצא שתאן בבת אחת יצא השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין [ארבע כוסות] יצא, ידי חירות [הידור מצוה בלבד] לא יצא. שתאן בבת אחת רב אמר ידי יין יצא [שמחת יו"ט] ידי ארבעה כוסות לא יצא".

זוהי גר' רש"י הרשב"ם, ולפיהם- השותה יין בבת אחת יצא ידי חובת 'יין', אולם לא יצא ידי ד' כוסות ומסבירים רש"י והרשב"ם- ש'ידי חירות לא יצא' פירושו שלא קיים את המצוה בהידור:

"אין זו מצוה שלימה שאין חשיבות אלא ביין מזוג".

אולם גרסת הרי"ף וכן מדברי הרמב"ם (חו"מ ז, ט) עולה שגרסו לגבי שתאן בבת אחת- ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

אם הרי"ף והרמב"ם היו לומדים שחירות היא הידור מצוה בלבד כדברי רש"י והרשב"ם- לא יתכן שייצא ידי חובת ההידור מצוה ולא יצא ידי חובת המצוה עצמה!

מוכרח הדבר, שלרי"ף ולרמב"ם דין החירות בכוסות אינו הידור מצוה, אלא הוא הוא המצוה עצמה.

לעומתם רש"י ותוס' למדו שעניינן של ד' הכוסות הוא באמירה, ועל כן החירות אינה מעכבת בדיעבד.

חלק ב'- שליחות במצוות:

לפנינו שלוש שיטות עיקריות- בהגדרת המצוות בהן יש שליחות והמצוות בהן אין שליחות

1] פעולה/'ממילא'- שיטת הרא"ש (הביאה הקצות שפב ס"ק ב בהרחבה) היא, שיש שליחות לפעולות, אולם אין שליחות לפסיביות, לדברים הנעשים ממילא.

ועל כן לקידושין, גירושין ודומיהן- יש שליחות, מעשה המצוה/החלות נעשה על ידי פעולת השליח. לעומת זאת את מצות התפילין לא ניתן לעשות על ידי שליח[1] הואיל והתפילין צריכות להיות מונחות על גופו של האדם, ואת מצב זה- את המצב בו נמצא גופו לא יכול להעביר על ידי תורת שליחות.

הקצות לומד זאת מדברי הרא"ש בנדרים; הגמ' בנדרים (עב, ב) דנה בשאלה האם עושה הבעל שליח להפר נדרי אשתו או לא. ובגמ' שם תמהה: והא לא שמיע ליה לבעל (את נדרי אשתו)?

וברא"ש שם הסביר, שאף שהשליח שומע עבורו את הנדרים, אינו יכול 'לזקוף' את שמיעתו מתורת שליחות- למשלח- "דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות".

פעולה- שייך לזקוף ולשייך לאדם אחר, מצב ממילאי לא שייך ליחס.

מסיבה זו, לגבי ד' כוסות לאור ההבנה שהעיקר הוא בשתיה וכניסת היין לגוף- לא ניתן להעביר זאת על ידי תורת שליחות.

לפי דרכו זו, ביאר הקצות (קפב ס"ק א) גם את יתר המצוות התלויות במצב:

"בציצית ותפילין וסוכה נהי דהו"ל עשיית השליח כעשיית המשלח, כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין, שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין דהו"ל כאילו עשה הוא, הרי נגמר המעשה, ודו"ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא".

2] תוצאה/פעולה- המהר"ח אור זרוע (סי' קכח) נזקק לשאלה זו:

"וגם מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו ע"י שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה?"

ומשיב:

"ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות".

מחלק המהר"ח או"ז בין מצוות שענינן בתוצאה- שאותן ניתן לעשות על ידי שליח, הואיל וסוף סוף נעשתה התוצאה הרצויה כתוצאה מדאגתו של המשלח. לבין מצוות שעיקר עניינן הוא בפעולה, ואת הפעולה לא ניתן להעביר, עליה אין שליחות.

מצות מילה- נחלקו הרמב"ם והראב"ד האם אדם שלא מל עובר כל יום ויום בכרת (שיטת הראב"ד), או שמא עובר רק אם עברו כל ימיו ולא מל (שיטת הרמב"ם).

נראה, שמחלוקתם היא האם מצות המילה היא במעשה (רמב"ם) או בתוצאה (ראב"ד).

לאור הגדרתו של המהר"ח או"ז לשיטת הרמב"ם מובנים דברי הש"ך הנ"ל שלא ניתן לקיים את מצות המילה על ידי שליח.

3] קשר בין המשלח לדבר- התוס' רי"ד (קידושין מב, ב) מחלק באופן אחר:

"יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה כתב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות".

שליחות שייכת בדברים כאלה שנשאר קשר כל שהוא בין המשלח למעשה (בקידושין- האשה הופכת לאשתו. לעומת זאת במילה- במילה ובכיסוי הדם, עושה המעשה עשה את הפעולה והסתלק, ואילו המשלח אינו קשור כלל לפעולה- אינו מצטרף.

[1] כמובן, שאת הקשירה עצמה ניתן לעשות על ידי אדם אחר, אולם את היותם מונחים על גוף האדם- לא ניתן להעביר.