השאלה השבועית-גדרי 'שומע כעונה'

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

בשיעור הקודם הזכרנו את המעשה שאירע באדר"ת, רבה של ירושלים באחת הפעמים שסידר קידושין, וכשברך על הכוס לפני ברכת האירוסין בירך 'שהכל נהיה בדברו' במקום 'בורא פרי הגפן'. הוא שם לב לטעותו מיד ושב ובירך 'בורא פרי הגפן'.

לאחר שנגמרה החופה שאלוהו על פשר הנהגתו, שהרי יודעים אנו שברכת 'שהכל' פוטרת בדיעבד גם את ברכת הגפן?

השיב להם האדר"ת, שאכן אמנם ברכת שהכל פוטרת הכל, אולם הואיל והוא ובברכתו הוא שימש שליח של החתן והכלה והם 'לתקוני שדרוהו ולא לעוותי', ובמעשהו גרם לכך שברכתו תועיל בדיעבד בלבד- התבטלה השליחות.

הנחת היסוד של האדר"ת היא ש'שמע כעונה' מועיל מגדרי שליחות, ועל כן סבר שבגלל שלא מילא את השליחות על הצד הטוב ביותר- השליחות בטלה והחתן והכלה לא יוצאים ידי חובתם.

שאלה א] גדר דין שומע כעונה- וכמתבקש, השאלה הראשונה היא, האם אכן דין שומע כעונה מבוסס על גדרי שליחות?

שאלה ב] שומע כעונה בברכת כהנים- הרב בצלאל הכהן מוילנא בספרו ראשית ביכורים (סי' ד) מספר שבהיותו בעיר טרייסט שבאיטליה בבית כנסת ספרדי כבדוהו לברך את ברכת כהנים לבדו בקול רם וכל הכהנים שהיו בבית הכנסת שתקו ושמעו את ברכתו ובכך יצאו ידי חובה.

אנו איננו נוהגים כך. נשאלת השאלה מדוע? האם נובע הדבר מבעיה עקרונית לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין 'שומע כעונה'?

שאלה ג] קריאת מגילה מתוך הקלף- בעוד כשלושה שבועות נשמע את קריאת המגילה בעזרת ה'. את המגילה יש לקרוא מתוך הכתב. לפני רוב הציבור אין מגילה והם יוצאים ידי חובה בקריאתו של בעל הקורא מדין שומע כעונה.

נשאלת השאלה- כיצד יכולים הציבור לצאת ידי חובה כשאין לפניהם מגילה כשרה על  קלף לקרוא מתוכה?

שאלה ד] בעל קורא עם אטמי אזנים- האבני נזר (או"ח סי' תלט) דן, האם ניתן לצאת ידי קריאת מגילה מפי בעל קורא ששם אטמים באזניו. כדוג'- בעל קורא שיצא כבר ידי חובת קריאת מגילה, הולך לבתי חולים לקרוא בפניהם. הואיל וראשו כואב מההכאות ב'המן', מעוניין הוא לשים אטמים באזניו. והשאלה היא האם במצב זה, שהוא עצמו אינו שומע את קריאתו, יכול להוציא אחרים ידי חובתם מדין שומע כעונה, או לא?

שאלה ה] הפסקה לקדושה באמצע תפילת לחש- אדם העומד באמצע תפילת לחש והציבור הגיע לקדושה- מה עליו לעשות? רש"י (סוכה לח, ב ד"ה הוא) כותב בשם רב  האי גאון שעליו להפסיק ולכוון לצאת ידי חובת קדושה, ובלשונו:

"וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא - ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה - יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג".

אכן, תוס' במקום (ד"ה שמע) סבורים שהפסקה אפילו בשתיקה תחשב כהפסק, ועל כן עליו להמשיך בתפילתו:

"אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו".

ננסה לעמוד על שורש מחלוקתם.

בנוסף, בדברי רש"י עלינו להבין מדוע אינו נפטר מענייה על הקדושה מדין 'עוסק במצוה (תפילת לחש) פטור מן המצוה (קדושה)?

תשובה

'שומע כעונה' בברכת כהנים- הזכרנו בשאלה מנהג שהיה נהוג בקהילות מסויימות- שכהן חשוב נושא כפיו ומברך בקול רם ואילו יתר הכהנים שומעים את הברכה מפיו ויוצאים מדין 'שומע כעונה'. ושאלנו, מדוע המנהג המקובל הוא לא לעשות כך.

בעל בית הלוי בחידושיו על התורה (עניינים שונים ד"ה מה שאמר) מבאר שאין בברכת כהנים דין שומע כעונה מפני שבברכת כהנים ישנה דרישה ייחודית באופן אמירת הברכה- 'בקול רם', ואת זה המשמיע לא יכול להעביר לשומעים מכח דין 'שומע כעונה'; ובלשונו:

"אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה (דף ל"ח) מקרא ד'אמור להם' ובזה לא שייך שומע כעונה דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא".

נראה, שבית הלוי הבין שגדר דין שומע כעונה הוא שהשומע יצא ידי חובה בשמיעה שלו עצמו- התחדש שהשמיעה כמוה כדיבור המשמיע, ועל כן אין נזקקים לשליחות כלל.

לאור זאת, סבר, שמכיון שבברכת כהנים ישנה דרישת הלכתית באופן האמירה- שתעשה ב'קול רם'- מה שאינו קורה בשמיעתם של השומעים- אינם יכולים לצאת ידי חובתה מדין שומע כעונה.

החזון אי"ש (או"ח כט ס"ק ג) חלוק על הגדרתו של בית הלוי כשאחת מטענותיו- היא השאלה ששאלנו ממקרא מגילה- אם אכן גדר דין שומע כעונה הוא ששמיעתו של השומע כמוה כדיבור שלו- נמצא שבמצבים בהם יש צורך בתנאים נלווים לדיבור- אין אפשרות לצאת מדין שומע כעונה.

ואם כן, כיצד מצינו שניתן לצאת בקריאת מגילה מדין שומע כעונה- הרי הלכה היא שיש לקרוא את המגילה מתוך הכתב- על הקלף, והשומע 'קורא' את 'קריאתו' בעל פה? על אותה דרך יש לשאול מקידוש בשבת- בו יוצאים אנו מידי שבת מדין שומע כעונה, אף שבדרך כלל אין לפניו המסובים כוס עם רביעית יין?

אכן על שאלה זו האחרונה ניתן היה להשיב, שמכיון שישנה בחדר כוס הראויה לברכה, אף שאינה לפני השומע נחשב הדבר לברכה על היין.

אולם החזון אי"ש בעקבות קושיות אלו מגדיר את 'מנגנון' דין שומע כעונה באופן אחר:

"...שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה ויוצא ידי חובתו בשיתוף השמיעה והדיבור של חבירו...וכיון שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע לכן אף במצוות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו מכל מקום יוצא בשמיעה".

כיצד ישיב בית הלוי לטענותיו של החזון אי"ש- על קושיתו מקידוש כבר השבנו קודם לכן.

כדי ליישב את הקושי ממקרא מגילה מביא הרב פרנק (הר צבי או"ח א, נז) את דברי החסד לאברהם שמחדש שגם לגברים המצוה במגילה אינה בקריאה אלא בשמיעה! ועל כן אין צורך שהשומע יקרא ממגילה, אלא שישמע קריאה הנעשית ממגילה כתיקנה.

לדברי בעל בית הלוי דין שומע כעונה אינו שייך להלכות שליחות- שהרי השומע אינו יוצא ידי חובה על ידי דיבור המשלח אלא על ידי ה'דיבור' שלו- השמיעה! אולם לדברי החזון אי"ש שהשומע יוצא ידי חובה בדיבור המשמיע, ישנו בדין 'שומע כעונה' אלמנט של שליחות.

מדברי האדר"ת ששייך בין דין שומע כעונה לגדרי שליחות נראה שלמד כהגדרתו של החזון אי"ש לדין 'שומע כעונה'.

עלו בידינו עד עתה שתי נפקא-מינות בין הגדרות אלו:

א. האם ניתן לצאת ידי חובת בברכת כהנים על ידי דין שומע כעונה.

ב. האם טעות שנפלה ביד 'משמיע' (עונה) שהפכה את מעשהו לבדיעבד- גורמת לכך שלא יוציא ידי חובה.

ישנן השלכות נוספות לשני הכיוונים שעלו בידינו:

סומא בקריאת התורה- השו"ע (או"ח קמא, ג) פסק שסומא אינו קורא בתורה לפי שאסור לקרוא אות אחת שלא מן הכתב. הט"ז במקום כתב, שאמנם אינו יכול לקרוא בעצמו, אולם יכול לעלות לתורה ויעמידו אחר לידו שיקרא והוא ייצא מדין שומע כעונה.

היעב"ץ בשו"ת שאילת יעבץ (א, עה) תמה על דינו של הט"ז:

"מה יתן ומה יוסיף אם יהיה דינו כעונה, הלא אינו אלא עונה בע"פ וע"כ... ולכן אותה שאמרו דשומע כעונה אינו מועיל כ"א לפיקח הרואה בס"ת ויכול הוא לקרות מתוכו שמקרין אותו שיוצא בזה כאילו קרא בפיו אעפ"י ששותק משום דקיי"ל שומע כעונה, שבאופן כזה הרי הוא כעונה מתוך הכתב כדינו לפיכך יוצא ידי"ח בשמיעה, משא"כ בסומא שאינו רואה כלום מתוך הכתב למה תועיל לו השמיעה להתירו בדברים שבכתב ע"פ, ואם אמרו שומע כעונה לא אמרו כקורא מתוך הכתב".

לשאלתו של היעב"ץ יש מקום על פי גישתו של בית הלוי, שהרי לדברי החזון אי"ש יוצא הוא בדיבורו של המשמיע- והמשמיע קורא בעיניו מתוך ספר תקין.

קריאת מגילה עם אטמי אוזניים- דעת האבני נזר (שם) שבעל קורא שאטם את אזניו באטמים אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם. יש שרצו להסביר זאת על דרך החזון אי"ש- שהשומע יוצא בפעולתו של המשמיע. וכשפעולתו של המשמיע לוקה בחסר- שהרי זוהי פעולה שאינה יכול להוציא אותו עצמו ידי חובה, אינה יכולה לשמש להוצאת אחרים ידי חובה.

קריאת עשרת בני המן- מנהג ישראל לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת על ידי הציבור, טרם קריאת בעל הקורא. הצפנת פענח מבאר, שיש צורך שכל אחד ואחד מהציבור יקרא בעצמו את עשרת בני המן, מחמת שאת הקריאה באופן המיוחד של 'נשימה אחת' לא ניתן להעביר לציבור השומעים מכח דין שומע כעונה. כמובן, חידושו זה נכון להגדרתו של בעל בית הלוי, שהרי לדעת החזון אי"ש אין מונע להעביר את מעשה המשמיע לשומעים על ידי דין שומע כעונה.

הפסקה לשמיעת קדושה- כאמור, נחלקו רש"י ותוס' האם העומד באמצע שמונה עשרה ושומע ציבור שהגיעו לקדושה יפסיק תפילתו וישמע (רש"י) או לא (תוס').

באחרונים יש שרצו לומר ששורש מחלוקתם של רש"י ותוספות הוא הגדר דין שומע כעונה.

רש"י למד שהשומע בדין שומע כעונה יוצא על ידי פעולת החזן המשמיע, וכהגדרת החזון אי"ש- ועל כן הואיל ולא דיבר הוא בעצמו אין בזה משום הפסק. אולם תוס' למדו כהגדרת בית הלוי שהשומע הוא שמדבר את דיבור המצוה, ועל כן אם יפסיק המתפלל ויכוון לצאת, נמצא שהפסיק בתפילתו. ועל כן סברו שאל לאדם להפסיק לקדושה בעודו באמצע התפילה.

האחרונים מבארים, שעל פי רש"י אינו פטור מהקדושה מדין עוסק במצוה, מחמת אם לא יאמר את הקדושה עם הציבור נמצא מזלזל בשבחו של מקום, ועל כן עקרונית היה עליו להפסיק לקדושה בתפילתו, לולי הנימוקים המופיעים בסוגיא.

המסופק אם בירך או לא- בפוסקים נאמר, שהמסופק אם בירך או לא ישמע ברכה מאחר, וייצא מדין שומע כעונה. הצל"ח (ברכות כא, ב) כתב, שפתרון זה אינו מועיל לשיטת תוס' הסוברים שדין שומע כעונה כמוהו כפעולה שנעשית מצד השומע לצאת ידי חובה, שהרי לדבריהם נמצא שבפועל עדיין בירך ברכה לבטלה.

ובחידושי רבי עקיבא איגר (ברכות שם) כתב כפתרון לזה, שעליו להתנות:

"ולענ"ד הא יכול לכוין בדרך תנאי דאם מחויב בברכה רוצה להיות שומע כעונה, ובאם אינו מחויב אינו [רוצה] להיות שומע כעונה".

שומע כעונה בחצי ברכה- האם ניתן לצאת ידי חובה ברכה- חציה בפיו וחציה מדין שומע כעונה? אם הביאור בשומע כעונה הוא שישנו מעין דיבור מצד השומע- יתכן וניתן ולצאת ידי חובה בשילוב דיבור ושמיעה, הואיל ובסוף שתיהן פעולות דיבור שלו. אולם אם נאמר ששומע כעונה משמעותו שיוצא ידי חובה בדיבור האחר- מסתבר שלא יוכל לצאת ידי חובה- הואיל וחצי מהדיבור על ידו יוצא ידי חובה הוא דיבור שלו, ואילו החצי השני, הוא דיבור חברו.