שאלה שבועית: 'קרקע עולם'- מחלוקת הריב"ם והרמב"ם

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיעור היום יהיה לע"נ דוד משה בן מרדכי אליעזר (אביו של אחד הבוגרים)

כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, דעת הריב"ם (תוס' כתובות ג, ב ד"ה ולדרוש) שדין 'יהרג ואל יעבור' שנאמר לגבי איסורי עריות אמור לגבי הבועל אך לא לגבי האשה הואיל והיא 'קרקע עולם'.

מנגד, הרמב"ם לא הזכיר כלל את דין 'קרקע עולם'. ר' חיים מבריסק מסיק מזה (חי' על הרמב"ם יסוה"ת ה, א) שדעת הרמב"ם היא שאין את היתר 'קרקע עולם' בגילוי עריות, ובכל מקרה ההלכה היא ש'יהרג ואל יעבור.

שאלה א] שורש מחלוקתם- ראשית, שומה עלינו להבין מהי שורש מחלוקתם של הרמב"ם והריב"ם?

שאלה ב] 'יזרקהו על תינוק'- תוס' (סנהדרין עד, ב ד"ה והא) כותבים, שמקורו של הריב"ם הוא מאיסור רציחה שם מניח מסברה שאם הרוצח הוא 'קרקע עולם'- כגון במקרה בו זורקים אותו על התינוק, אינו חייב למסור נפשו.

שהרי מקור דין  'יהרג ואל יעבור' ברציחה הוא מסברה ש'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדם חברך (אותו אחד שהגויים מבקשים שיהרוג)'- מנין לך שדמך חשוב יותר מדם חברך עד שבכדי להציל את עצמך אתה דוחה את דם חברך בידיים!

סברה זו נכונה כאשר נדרש לרצוח על ידי מעשה, אולם כאשר הגויים רוצים להשליכו על התינוק- שם הסברה מתהפכת- מי אמר שדם התינוק סמוק יותר מדמו שלו- עד שהוא צריך לקום ולעשות מעשה כדי להציל את התינוק- ולהביא לפגיעה בעצמו.

לאור זאת לומד ריב"ם, שגם בגילוי עריות, כל עוד העבירה לא נעשית ב'קום ועשה' לא נאמר דין 'יהרג ואל יעבור'.

עלינו להבין כיצד ישיב הרמב"ם על ראייתו של ריב"ם? האם הרמב"ם יחלוק על הדין ברציחה ויאמר שגם ברוצים לזורקו על התינוק נאמר דין יהרג ואל יעבור?

מה הרמב"ם יגיד על מקרה זה? האם הרמב"ם יחלוק ויסבור שעליו להתנגד לזריקה גם אם ישלם על כך בחייו הוא? או שמא הרמב"ם מסכים לדינו של הריב"ם במקרה זה- ואז, יש להבין מדוע לא ניתן ללמוד מזה לגילוי עריות?

שאלה ג] ראיה מבן פטורא- עסקנו בעבר מספר פעמים במחלוקתם של בן פטורא ורבי עקיבא המופיעה בגמ' בבא מציעא (סב, א):

"שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דדרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמין לחיי חברך".

המנחת חינוך (מצו' רצו) ור' חיים מביאים ראיה מגמ' זו לשיטת הרמב"ם. שהרי במעשה זה- השארת הקיתון אצל בעליו אינם כרוכה בעשייה כל שהיא, אלא באי עשייה, ואם כן, מדוע יש צורך בפסוק ללמדנו שרשאי לעשות זאת (או לחילופין- אסור לעשות זאת בכלל)?

נראה מכאן שגם בשב ואל תעשה- 'קרקע עולם', הלכה היא שיהרג ואל יעבור, וזאת שלא כהסבר הריב"ם שהזכרנו בשיעור הקודם, שבמקרה שבו האשה 'קרקע עולם', רשאית לעבור ולא להיהרג.

עלינו לברר כיצד יבאר הריב"ם את גמ' זו לפי דרכו.

תשובה

בביאור מחלוקת הראשונים בשורשה של סברת 'מאי חזית'- את סברת 'מאי חזית' העומדת ביסוד דין 'יהרג ואל יעבור' שנאמר באיסור רציחה ניתן להסביר בשתי דרכים:

דרך א] חייהם שקולים- כאשר באים לאדם ודורשים ממנו להרוג את חברו, ואם יסרב יהרגו אותו- חייו וחיי חברו מוטלים על כף המאזניים- זה לעומת זה. והואיל ואין יכולת לדעת חיי מי עדיפים, הלכה היא ששב ואל תעשה עדיף- ועל כן יימנע מהרציחה- גם במחיר חייו.

דרך ב] 'חדא' מול 'תרתי'- אולם מדברי רש"י (סנהדרין עד, א ד"ה סברא הוא) עולה ביאור אחר בסברה זו, וכך כתב:

" סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי [בהריגת חברו]: (1) איבוד נשמה (2) ועבירה, מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור - מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו - הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות".

כאשר נוטל נפש מישראל- גם מאבד נפש וגם עובר עבירה, מה שאין כן אם יהרגוהו- שאז אמנם תאבד נש מישראל, אבל ישראל לא יעבור עבירה.

ההבדל בין ב' דרכים אלו הוא במקרה אותו העלה הריב"ם שחפצים לזורקו על תינוק, ואם לא- יהרגוהו.

במצב זה אם ה'קום ועשה' הוא להתנגד לכך שיזרקוהו, ועל כן לדרך א' מחוסר ידיעה עליו להיות בשב ואל תעשה- פסיבי, ולהניח שיזרקוהו.

אולם לדרך הב'- גם בזה- אם ייתן שיזרקוהו על התינוק- גם תמות נפש מישראל וגם יעבור עבירה, ואם יתנגד- רק תמות נפש מישראל אולם לא יעבור עבירה. ועל כן עליו להיהרג ולא לעבור גם במקרה זה.

אפשר, שבנקודה זו נחלקו הרמב"ם והריב"ם- בעוד שהריב"ם למד כדרך הראשונה, ועל כן סבר שבמצב זה יניח לזורקו על התינוק (וממילא- ניתן ללמוד משם לאיסורי עריות). הרמב"ם למד כדרך השניה, וממילא סרה הראיה מדין זה.

 

יישוב מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא לריב"ם- כאמור, הוכיחו המנחת חינוך ור' חיים כשיטת הרמב"ם ממחלוקתם של בן פטורא ורבי עקיבא- שהרי השארת הקיתון אצל בעליו היא 'שב ואל תעשה', ואם כן כלל אין את דין יהרג ואל יעבור, ומדוע נדרש בעל הקיתון לוותר עליו- לבן פטורא, ואף לרבי עקיבא הוזקקנו לפסוק כדי לחדש שאינו צריך לוותר לחברו?

לפנינו שלושה כוונים ביישוב הדבר (שנים מהם נפרט בשיעור זה, ואת השלישי אי"ה בשיעור הבא:

א] שתייה בלא זקוק לכל המים- החזון איש (בגליונות על חי' הגר"ח) כותב, שמקרה זה בו נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא אינו דומה ל'שב ואל תעשה' רגיל- שהרי כי להצליח לחיות כעת יכול היה להסתפק בחלק מהבקבוק, ועל כן נשאלת השאלה- האם אכן רשאי לשתות את כולו או שמא עליו לחלוק עם חברו הצמא. ועל כן סבר בן פטורא שעליו לחלוק את הקיתון עם חברו, ואיל ורבי עקיבא הוזקק לפסוק כדי להכריע שישתה לבדו הכל.

לאור זאת כותב החזון איש (יו"ד סט, ב) מחדש בעקבות זה שבמידה ולו עצמו יש מספיק מים ובידו קיתון נוסף- ולפניו שנים, ואין הקיתון מספיק לשניהם, לרבי עקביא עליו לתת לאחד מהם את מלא הקיתו כדי להצילו שיחיה חיי עולם.

ב] שניהם שוים בזכות בקיתון- האחיעזר (יו"ד ב, טז) מבאר:

"ואולי י"ל דלא דמי דמש"כ התוס' באונסין אותו למעך את התינוק שאינו עושה מעשה בעצמו ואמרינן מאי חזית דדמו דתינוק סומק טפי ומותר משא"כ בהא דבן פטורא דכיון דלא דריש חייך קודמים והא איסור גזל נדחה מפני פקוח נפש והא דאסור להציל בממון חבירו היינו שמחויב לשלם וא"כ שניהם שוין בזכות הקיתון וא"כ מה ששותה מעצמו הוי כקום ועשה".

המהרש"א (ב"מ שם) כותב, שבמידה וב' בני אדם הולכים בדרך ובידם קיתון א' של מים והקיתון שייך לשניהם, גם רבי עקיבא יודה שעליהם לחלוק את קנקן ביניהם.

מעשה שהיה בתקופת השואה באחד הגטאות, שם היו מאה עשרים נגרים, באו הנאצים לראש היודנראט ודרשו ממנו שיבחר חמישים נגרים מכלל הנגרים- שיישארו ויעבדו, ואילו היתר ישלחו לתאי הגזים.

אחד מנגרים שהיה נוכח במקום הסתפק האם רשאי הוא לקחת כרטיס לעצמו ובכך להציל את חייו, או שמא אל לו לעשות זאת הואיל ובא הדבר על חשבון נגר אחר.

הוא פנה לרב מרבני הגטו, שהשיב, שלדברי האחיעזר הנזכרים אסור לו ליטול את הפתק, משום שכאן כולם יודו הואיל ואין זה שייך לאנשים מסויים, וכולם שוים בו.    

 

את השיטה הג'- שיטת הנצי"ב נמשיך אי"ה בשיעור הבא.