שאלה שבועית: עשיית עבירות למען בטחון המדינה-חלק ב'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור הקודם דן בשאלת 'גילוי עריות' למען בטחון המדינה, כשעלה בידנו, שלדברי השבות יעקב (על פי המהרי"ק) במקום פיקוח נפש מותר, ואילו לדברי הנודע ביהודה רק במידה וישנה הצלת כלל ישראל מותר [בהגדרת 'כלל ישראל' ראינו שיש מי שביאר שהצלת רוב יושבי הארץ נחשב להצלת כלל ישראל (הראי"ה קוק), ויש מי שאמר שאפילו הצלת קהילה אחת בלבד נכללת בקטגוריה זו (האגרות משה).
שאלה א] עשיית עברות לשם הצלה בעת מלחמה- בסוף השיעור הקודם נשאלתי מפי הבחור תומר אברהמי- האם לא ניתן להתיר מעשי גילוי עריות למען בטחון המדינה מצד דיני מלחמה, גם ללא ההיתרים הנזכרים- מצד פיקוח נפש של כלל ישראל.
שאלה זו פותחת לנו פתח לנידון משמעותי וחשוב- האם דין 'יהרג ואל יעבור' שנאמר לגבי ג' עבירות חמורות תקף גם ביחס למשפט המלך במלחמה, או לא?
אולם קודם לזה עלינו לברר האם מצב זה של מלחמה שאולי איננה מתנהלת בשדה קרב ממשי, מוגדרת כמלחמה.
הרב צבי שכטר שליט"א בספרו בעקבי הצאן (סי' לב) מציין למשא ומתן שהיה בין גדולי ישראל בעת שהרב הוטנר היה חטוף בירדן- האם מותר לשחררו תמורת ממון רב, אף שאין פודין את השבויין ביותר מכדי דמיהם? נגד המצדדים בהיתר טען הרב יעקב קמנצקי כך:
"דאין החשבון הזה צודק כלל, דכל הך דינא... בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי ע"י כן נמצינו מסייעים לאויב בשעת מלחמה, כי ע"י מתן הכספים הגדולים להאויב יוכלו לחזק עוד את מצבם במלחמה".
נוהל 'חניבעל'- שאלה זו, אודות דין 'יהרג ואל יעבור' בדיני מלחמה פוגשת אותנו לדוגמא בנוהל 'חניבעל'- המאפשר לירות בחייל ואף להורגו בכדי למנוע חטיפה. פעולת רציחה היא אחת מג' עברות חמורות עליהן נאמרה ההלכה ש'יהרג ואל יעבור', והשאלה היא האם נוהל זה הכולל בתוכו פעולת רציחה, הותר בשעת מלחמה או לא?
שאלה ב] איסור לבועל במקרה היתר- האם במצב בו הותר לאשה להיבעל לאסור לה (לדוג' לשם הצלת כלל ישראל), האם נאסרת על בעלה מכח ביאה זו או לא?
על אמירתה של אסתר למרדכי לפני שהולכת בצורה מודעת להיבעל לאחשוורוש- "וכאשר אבדתי אבדתי", אומרת הגמ' במגילה (טו, א):
"....עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון. וכאשר אבדתי אבדתי- כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך".
נראה בפשטות מהגמ' שאסתר נאסרה על בעלה- מרדכי, על אף כל מעשיה היו לשם הצלת כלל ישראל.
אולם כפי שנראה אי"ה בהמשך שיעור, הדבר אינו כה פשוט, וישנם הסברים אחרים בגמ'.
שאלה ג] יישוב סוגיית בן פתורא לשיטת הריב"ם- הרמב"ם לא הזכיר כלל את דין 'קרקע עולם'. ר' חיים מבריסק מסיק מזה בחידושיו על הרמב"ם (יסוה"ת ה, א) שדעת הרמב"ם היא שאין את היתר 'קרקע עולם' בגילוי עריות, ובכל מקרה ההלכה היא ש'יהרג ואל יעבור.
עסקנו בעבר מספר פעמים במחלוקתם של בן פטורא ורבי עקיבא המופיעה בגמ' בבא מציעא (סב, א):
"שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמין לחיי חברך".
ר' חיים מביא מגמ' זו ראיה לשיטת הרמב"ם. שהרי במעשה זה- השארת הקיתון אצל בעליו אינם כרוכה בעשייה כל שהיא, אלא באי עשייה, ואם כן, מדוע יש צורך בפסוק ללמדנו שרשאי לעשות זאת (או לחילופין- אסור לעשות זאת בכלל)?
נראה מכאן שגם בשב ואל תעשה- 'קרקע עולם', הלכה היא שיהרג ואל יעבור, וזאת שלא כהסבר הריב"ם שהזכרנו בשיעור הקודם, שבמקרה שבו האשה 'קרקע עולם', רשאית לעבור ולא להיהרג.
תשובה
נקדים ונאמר, שעצם ההיתר לסכן את חייהם של החיילים במלחמה מוסכם וברור. הציץ אליעזר (יג, ק) אף מוסיף על פי הספרי (כי תצא פיס' רנד) שישנו חיוב לסכן את עצמו להצלת חברו, דבר שאינו נדרש מהאדם במהלך חיי היום יום השגרתיים:
"... כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. כתוב: ונשמרת מכל דבר רע. שומע אני בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר תלמוד לומר ערוה. אין לי אלא ערוה מנין לרבות עבודה זרה ושפיכות דמים וקללת השם ת"ל ונשמרת מכל דבר רע וכו'. וכותב על זה הספר ספרי דבי רב לבאר, שהריבוי בספרי לאיסור שפיכות דמים בא לא למימרא שלא יהרגו איש את אחיו [דמה נשתנה המחנה שצריך שיבוא עליה אזהרה מיותרת על זה], אלא בא לומר שאם רואה גוי שבא להרוג את אחיו לא יעלים עיניו ולא יעבור על 'לא תעמוד על דם רעך', ואף על גב דמשים עצמו בסכנה, דהא נפישי גברים ויקומו עליו דבכהאי גוונא בעלמא פטור, הכא חייב..".
הראי"ה קוק (משפט כהן סי' קמד, טו) כותב שהמלחמה על דיניה הינה ממשפטי המלוכה
"כל דבר כללי הנוגע לאומה, וגם כל תיקון של הוראת שעה, לגדור בפני עושי עולה, הכל הוא בכלל משפטי המלוכה, שיש רשות למלך להתנהג בהם כפי ראות עיניו, אפילו כשאינו נוגע כלל לטובתו ולכבודו, כי אם לטובתן ולכבודן של ישראל".
ומוסיף ומוכיח זאת מכך שהותר לסכן חיילים עבור מלחמת רשות- שלא נובעת מחמת פקוח נפש אלא להרוחה בעלמא-
"ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה? אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה".
באין מלך הראי"ה קוק כותב (קמד, טו) שבאין מלך חוזרים ההכרעות הללו לאומה בכללה-
וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל...".
הנצי"ב (העמק דבר בראשית ט, ה) על הפסוק "מיד האדם ומיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" כותב:
"פירש הקב"ה אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל. כי כן נוסד העולם. ... ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אף על גב שכמה מישראל יהרגו על ידי זה".
אחר הקדמה זו נשוב לשאלתנו- האם נאמר דין 'יהרג ואל יעבור' במלחמה, או לא? ובמילים אחרות- מהם גבולות 'משפט המלך' במלחמה?
השאלה היא מהם הגבולות של משפט המלך- האם גם ביחס לג' עברות?
הרב שלמה אבינר שליט"א (שאילת שלמה 351) מתיר את פקודת חינבעל מכח משפט מלך, אולם לעומתו הרב יעקב אריאל שליט"א (הובאו דבריו בשו"ת חבל נחלתו (טז בסוף סי' נד) סבור שאין בכוחו של משפט המלך להתיר נטית חייו של יהודי בידיים.
נציין, שהנצי"ב (העמק שאלה קמב, ט) מחדש, שישנם מצבים בהם אדם פוגע במאמץ הלחימה ישראלי ומותר להורגו מדין רודף גם אם מצד משפט המלך אין היתר להורגו.
האם נאסרה לבעל בביאה לשם הצלה- כפי שפורט בשאלה, הגמ' במגילה דורשת את הפסוק 'וכאשר אבדתי אבדתי'-
"....עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון. וכאשר אבדתי אבדתי- כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך".
נראה מדרשת הגמ' שאסתר נאסרה על בעלה, על אף שעשתה מה שעשתה למען הצלת כלל ישראל, ואכן, כן דעת המהרי"ק (סי' קסח).
נמצא, שבמקרה שהובא בבית יעקב (הובא בשיעור הקודם עי"ש)- שאשה זנתה עם ראש הכנופיה ככדי להציל את כל השיירה, םע כל רצונה הטוב והסכמת הבעל והתרצותו- נאסרה.
אכן, יש הסבורים, שבמצב כזה- שעשה את העבירה למען הצלת כלל ישראל אינה נאסרת עם בעלה. לדבריהם שומה עלינו להסביר את הגמ' במגילה באופן אחר, ומצינו מס' כוונים בדבר:
א] יכול היה לגרשה- השואל ומשיב- תוס' (מגילה שם, ד"ה כשם) שואלים מדוע לא גרש מרדכי את אסתר לפני שנלקחה לאחשוורוש, ובכך היה מונע את בעילתה באיסור?
תוס' השיבו על שאלה זו
"יש לומר, לפי שכל מעשה הגט הוא על פי עדים והיה ירא פן יתפרסם הדבר למלכות.
אולם השואל ומשיב (תליתא' סי' קלט) משיב שאמנם ההיזקקות לאחשוורוש היתה באונס גמור,אולם האיסור לבעלה לא היה באונס גמור הואיל ויכל לגרשה. ומסיבה זו נאסרה עליו אסתר.
אך לולי זה, במקרה בו אין לבעל יכולת לגרשה ומוסר נפשה עבור הצלת נפשות, אין האשה נאסרת על בעלה.
ב] לא ברור שתציל- הבית יעקב מבאר, שבמידה ונעשה מעשה גילוי עריות להצלת כלל ישראל לא נאסרת האשה על בעלה, אלא שאסתר, בעומדה קודם המעשה, לא ידעה האם אכן תצליח להציל את כלל ישראל במעשיה, ואמרה למרדכי שעל הצ שלא תצילח להציל את כלל ישראל- 'כאשר אבדתי אבדתי'- תאסר עליו; ובלשונו:
"נראה לחלק דודאי אם עשתה איסור באונס והוא וודאי שתציל נפשות מישראל אינה אסורה לבעלה אבל לעשות עבירה מספק שמא תציל נפשות אסור הלכד וודאי לענ"ד דאסתר היתה מותרת למרדכי אח"כ אע"פ שהיה ברצון כיון שהצילה נפשות מישראל היתה אח"כ מותרת למרדכי בעלה רק שהיתה מסופקת שמא לא תציל ולא יהיה יכולת בידה להציל".
ג] הצלה עקיפה- החכמת שלמה (סי' קעח) מחלק בין אסתר ליעל, ואומר, שיעל לא נאסרה לבעלה, בגלל שמעשה גילוי העריות שימש בצורה ישירה להצלת כלל ישראל. אולם אסתר נאסרה על בעלה הואיל וההצלה לא באה בצורה ישירה מהמעשה שלה, אלא באופן עקיף- המעשה שלה הביא את המלך למלאת את רצונה לבוא למשתאות שמכחם התגלגלה הצלת ישראל לבסוף. ועל כן, נאסרה על בעלה מכחם.
