שאלה שבועית: 'ולדרוש להו דאונס שרי'- בגדרי 'לפני עיור'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לפני מספר ימים הגיע אלי בחור מהישיבה ושאלני את השאלה הבאה:
הגמ' (כתובות ג, ב) שואלת מדוע לא נשארה התקנה שברביעי כונסה, ונלמד את הצנועות שבאונס רשאיות להבעל- "ולדרוש להו דאונס שרי", והשיבה הגמ' מה שהשיבה.
שאלת הגמ' טעונה בירור- שהרי אף שלבנות ישראל אין איסור במצב זה, מכל מקום האיסור על ההגמון הגוי יישאר, ואם כן מדוע אין בהשארת התקנה משום 'לפני עיור' לא תתן מכשול – ביחס לגוי?
'לפני עיור' בפעולה הנעשת לשם מטרה אחרת- המהרי"ל דיסקין (בקונט"א לשו"ת שלו סי' קמה) סבור שאין איסור 'לפני עיור' במקרה בו האדם עושה את הפעולה לשם מטרה אחרת- כגון למנוע הפסד ממון וכדו'.
ומוכיח את דבריו משאלתנו זו עצמה- הואיל וחז"ל תקנו את התקנה מסיבותיהם שלהם ולא כדי להכשיל את הגוי, אין בדבר משום 'לפני עיור'. וכך כתב:
"ובעיקר הענין יש עוד להביא ראיה דאפילו משום תקנתא דרבנן לא חיישינן ללפני עור מהא דריש כתובת ג: דפריך ולדרוש להו דאונס שרי, דלכמה קדמונים אעיקרא דדינא פריך דלא נעקריה לה'... וא"כ תיקשי נהי דאאיסורא דאשה לא קפידנן משום דאניסא היא וקרקע עולם, אכתי נעקריה משום לפני עור דהא בני נח מצווין על העריות בנערה המאורסה דישראל. ודוחק לומר דבטפסר שכולם בידו לא חשיב לפני עור דלא הוי כתרי עברי דנהרא, דזה אינו, דהא חזינן דאי לא תינשא בד' על כל פנים לא אניס לה, אלא ע"כ כנ"ל".
הרב יצחק זלברשטיין שליט"א בספרו חשוקי חמד על הסוגיא משיב על השאלה, שהואיל וההגמון עושה את מעשהו לא לשם מילוי תאוותו אלא כדי להעביר על דת, אומרים במצב זה 'הלעיטו לרשע וימות' ואיננו צריכים להימנע מלהכשילו; וכך כתב:
"שאני הגמון שחטא לא בגלל תאוה לבד אלא גם במטרה להעביר על דת, דהנה להלן בדף ז: נאמר ביהודה שנו מפני שמתייחד עמה. ובשיטה מקובצת הביא בשם תלמידי רבינו יונה את דברי הירושלמי שבשעה שבאו בני יעקב לקבורת אביהם בא עשיו לערער על מקום הקבורה וקם יהודה והרגו, ואח"כ כשגברה ידו של עשיו גזרו על יהודה שכל בתולה שתנשא מהם תיבעל לסרדיוט תחילה ומפני זה הי מנהגם שהיה מתחתן החתן עם ארוסתו בשעת האירוסין, יעו"ש. נמצא שאותו הגמון בא להילחם מלחמת שמד ועקירת התורה מישראל ועל אחד כזה אין לנו ענין להצילו מחטא שהרי דינו מיתה והלעיטהו לרשע וימות".
נציג ב' שאלות נוספות הקשורות לנידון שעורר המהרי"ל דיסקין הנ"ל- והוא, איסור 'לפני עיור' כשמטרת ה'מכשיל' איננה ההכשלה אלא ענין אחר.
1. בלונדון היה רופא יהודי שהתמחה בהרדמה. בהיותו בתפקיד זוטר יכול היה להימנע מהרדמת נשים לשם ביצוע הפלה, אולם עם קידומו בתפקיד נאלץ לעסוק גם בזה. ופנה לגדולי ישראל ושאלתו בפיו- הםא רשאי להרדים להפלות או שמא נדרש ממנו להתפטר ולעזוב את תפקידו?
2. בשנה שעברה עסקנו בשאלת קיום הפגנות בשבת על חילול שבת (כדוגמת ההפגנות בפתח תקוה, שם נחלקו רבני העיר בשאלת קיומן בשבת. כשאחד הטיעונים שהועלו היה איסור 'לפני עיור' הנובע מהטרחת כוחות שיטור, צלמים ועוד בשבת עצמה- כתוצאה ישירה מההפגנה. והשאלה היא האם הדבר מותר למעשה או לא.
המשותף לב' שאלות אלו הוא שאלת ההכשלה במקרה בו ישנה סיבה אחרת עבורה עושה המכשיל את המעשה.
תשובה
הבאנו קודם לכן את דברי המהרי"ל דיסקין האומר שכאשר ה'מכשיל' עושה את פעולת ההכשלה לשם תלית אחרת - כגון, בכי להציל את עצמו מהפסד ממון, אינו עובר משום 'לפני עיור' לא תתן מכשול.
דבריו זה דורש הגדרה ובירור- מדוע? הרי איסור 'לפני עיור' הרי הוא איסור ככל איסורי התורה, ובכל לאוין שבתורה הלכה היא שעל האדם למסור את כל ממונו כדי לא לעבור עליהם. ואם כן, מדוע מותר לעבור עליו לשם הצלת ממון?
בביאור הדבר ניתן ללכת בשני כיוונים:
א. חד עבר דנהרא ונתן מיוזמתו- כידוע, איסור 'לפני עיור הוא ב'תרי עברי דנהרא'- במידה וה'נכשל' לא יכול להגיע למכשול בפני עצמו, אולם במידה ויכול להגיע אליו בפני עצמו- 'חדא עבר דנהרא', אין איסור 'לפני עיור'.
המשפטי שמואל (סי' קלד) דן האם במציאות של 'חד עברא דנהרא'- בה הנכשל יכול להגיע למכשול בכוחות עצמו, אין המושיט עובר על איסור 'לפני עיור' גם אם מושיט לנכשל את המכשול מיוזמתו.
דעתו של המשפטי שמואל היא שיש בדבר משום 'לפני עיור' הואיל ורכיב משמעותי באיסור 'לפני עיור' הוא הזלזול וה'בעיטה' במצות ה', ודבר זה קיים גם במקרה בו מושיט המכשיל את המכשול מיוזמתו.
עיקרון זה מופיע בתשו' של הרב משה שטרנבוך שליט"א בשו"ת תשובות והנהגות (א, שנח) רק כגורם מצמצם את איסור 'לפני עיור'. שם דן בשאלת הזמנת קרובי משפחה מחללי שבת לסעודת שבת אף שיודע שיגיעו תוך חילול שבת, והצד שאין בזה 'לפני עיור' הוא- שעניינו הוא לא להכשילם ולהרחיקם ממצות ה', אלא הרצון לקרבם; וכך כתב:
"נראה שיסוד האיסור דלפני עור הוא דומיא דעור שמכשילו אבל אם כוונתו רק לטובת עצמו לא נקרא מכשיל אלא כמו שרופא מנתח לא נקרא מכה חברו כך כאן הלוא אין כוונתו להרע לו או לייעץ לו עצה שאינה הוגנת אלא שמקוה בזה להדריכם ולקרבם לדרך האמת ומה שחברו מחלל שבת על ידי זה אינו אלא עושה רעה לעצמו ולכן אין בזה איסור לפני עור וכיון שאינו מצוה אותם לנסוע ואדרבה הודיע להם שמצטער בכך תו אין כאן חיוב ערבות להפרישם במחללי שבת בפרהסיא ועל כן נראה שגם איסור לפני עור אין בזה שכוונתו לטובתם".
בדרך זו ניתן להבין את חידושו של המהרי"ל דיסקין: כאשר האדם מכשיל את חברו, אך מטרתו אינה ההכשלה, איננו רואים במעשהו ביעוט במצוות ה', ועל כן אינו עובר משום 'לפני עיור'.
ב. בן אדם לחברו- כיוון נוסף, 'הופכי' מהכיוון הראשון, הוא שעיקרו של איסור 'לפני עיור' הוא בן אדם לחברו. לא לפגוע באחר ולגרום לו לעבור עבירות.
לאור זאת, חובה על האדם לדאוג לאחר כל עוד אין הדבר פוגע בו, אולם אם הוא צריך לשלם על כך מחיר, אינו מצווה בזה.
לאור חידושו של המהרי"ל דיסקין, הרופא המרדים מלונדון לא צריך להתפטר, הואיל ועושה זאת לשם פרנסתו ולא ח"ו לשם הכשלה.
נציין, שהנשמת אברהם (או"חמ סיק תרנו מס' 1) מחלק בין אם אירע הדבר בחו"ל, שם רוב הרופאים גויים- שאז נחשב הדבר ל'חד עבר דנהרא' הואיל ויכולה היתה לעשות את ההרדמה לשם ההפלה על ידי רופא גוי אחר. אולם בארץ ישראל שרוב הרופאים יהודיים, הואיל וגם ובין כה וכה יעבור המרדים על איסור לא נחשב הדבר כניתן לעשותו על ידי אחר[1].
הציץ אליעזר, פסק גם הוא לאותו רופא שאינו צריך להתפטר, אולם לא מצד חידושו של המהרי"ל דיסקין, אלא מצד שגם כך יעשה הדבר על ידי רופא אחר. וגם אם הרופא האחר הוא יהודי לראשונים רבים לכל הפחות מדין תורה נחשב הדבר ליכול להיעשות על ידי אחר.
אכן, כששאלתו של הרופא המרדים הגיעה לפני הרב אלישיב, פסק שעל הרופא להתפטר. אולם לא מצד 'לפני עיור', אלא משום שבמעשיו הוא שותף להפלה עצמה- הואיל ועבורההפלה מרדים גם העובר הרי הוא כ'כופתו לפני ארי'.
הפגנות השבת- הרחבנו בעבר[2] בשאלת קיום הפגנות בשבת. אחד מאושיות דעתם של המתירים את קיום ההפגנות (כדוג' הרב אלישיב ועוד) הוא חידושו של המהרי"ל דיסקין- שאשר אין כוונת הכשלה והמעשה נעשה לתכלית אחרת.
הליכה לרופא שיחלל שבת שלא לצורך- הרב שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (שם) דן האם ניתן ללכת לרופא שאינו שומר תורה ומצוות מחמת חולי/כאבים שאין בהן סכנה- וכך כותב:
"ומטעם זה נלענ"ד שכנים הדברים שהובאו בס' שמירת שבת כהלכתה פ"מ סעיף ח "חולה שאין בו סכנה וכו' אם אי אפשר ללכת אל רופא שומר מצוות או שהרופא החילוני מומחה יותר במקצועו, ילך אל רופא מחלל שבת, גם אם הוא יודע שהלה ידליק אור וכו' וגם יכתוב לו מירשם בשבת" באופן שאי אפשר למחות ולהניא את הרופא מלחלל שבת.... ולפי זה יתכן דהואיל ומאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא והרופא חייב מן הדין לרפאותו, ולכן כיון שהחולה עושה כדין לדרוש מהרופא רפואתו אינו חייב כלל להתחשב בזה שהרופא ממית את עצמו ועובר ללא שום צורך על איסורי תורה ואין החולה עובר כלל בלאו של לפני עור...".
מחדש הרש"ז אוירבך לאור הסברה הנ"ל, שרשאי אדם ללכת לרופא, הואיל וחלק מההתנהלות התקינה של האדם היא שכשחש שלא בטוב הולך לרופא, ואינו רואים את מעשיו כפעולה שתכלית להכשיל את חברו. ואם לבסוף הרופא בוחר מעצמו לחלל שבת בגלל זה- זוהי החלטתו האישית ואין בדבר משום 'לפני עיור'.
