שאלה שבועית: נטילת נפש אחר לשם הצלת עצמו כשהאחר ימות בכל מקרה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור הקודם נסוב אודות שאלת מעמדו ההלכתי של עובר, כשאחד המקרים בהם עסקנו היה מקרה בו קצין נאצי בא על בת ישראל על כרחה, והיא הרתה ממנו. וכשגילה זאת, דרש ממנה במפגיע לשתות סם שיגרום להפלת העובר- וַלא, יהרגנה.
גם אם נניח ש'עובר' נחשב כחי, והמביא להמתתו- כמוהו כרוצח, יש לדון האם במקרה זה על האם למסור את נפשה ולהמנע מהפלת העובר.
זאת משום שגם אם תמנע ממעשה ההפלה ותמסור את נפשה, לא יביא הדבר להצלת העובר- שימות גם הוא. האם גם במצב כזה עליה למסור את נפשה?
הגמ' בפסחים (כה, ב) כותבת, שהמקור לכך שגם איסור 'לא תרצח' בכלל דין 'יהרג ואל יעבור' הוא מסברה:
"כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה ליקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי [אדום יותר] דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי".
טענה זו- 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי', נכונה לכאורה רק במקרה בו ההימנעות מהרצח תביא להצלת דמו של האחר- אז נשאלת השאלה- מנין שדמו פחות אדום משל המאוים על ידי הגוי. אולם במקרה בו האחר יירצח בכל מקרה- לכאורה לא שייכת סברה זו, שהרי אם הוא ירצח את האחר- רק דמו יישפך, אולם אם לא ירצח את האחר- ישפכו גם דמו וגם דם האחר!
בשאלה זו נעסוק בשיעור שלפנינו.
הפתחי תשובה (חו"מ תכה ס"ק ב) דן במקרה בו יצא רובו של עובר, אולם במידה וייצא כולו- הן האם והן הוא ימותו. האם רשאים לפגוע בעובר כדי שלפחות האם תינצל, או לא?
אף שבסיס השאלה דומה, ישנו הבדל מסוים בין המקרים- במקרה עם הנאצי העובר לא סיכן את האם פיזית, לעומת זאת במקרה זה העובר מסכן פיזית את האם, ויש לדון האם ניתן להגדירו כ'רודף' אחר האם
ולהתיר את הריגתו ל"ע לשם הצלת האם?
מקור לנידון זה, מצינו כבר בדברי הירושלמי (תרומות ח, ד):
"תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכ' אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא ייהרגו אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".
במקרה זה, האדם אותו מבקשים הגויים ימות בכל מקרה; ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם רשאים למוסרו גם אם לא חייב מיתה, או לא.
הרמב"ם בהל' יסודי התורה (ה, ה) פסק כדברי ריש לקיש.
דברי ריש לקיש דורשים הסבר- מדוע אסור למסור את אותו אדם? הרי אותו אדם ימות בכל מקרה, ונמצא שסברת 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי'- לא שייכת[1]?
מדברי רש"י (סנהדרין עב, ב ד"ה יצא) עולה, שגישת ר' יוחנן במידה וחברו גם כך ייהרג מותר לו להרוג את חברו בידיים על מנת להציל את עצמו. אולם המאירי (סנהדרין עב, ב) כותב, שגם לר' יוחנן כל מה שהותר זה למוסרו לגוים, אולם לא הותר להורגו בידיים (גם במחיר ששניהם ימותו).
לדבריו, גם לר' יוחנן עלינו לברר מדוע- הרי סברת 'מאי חזית' לא שייכת?
תשובה
סיימנו את השאלה בקושי בדברי ריש לקיש (ולמאירי אף לר' יוחנן), מדוע יש איסור ליטול את נפשו של אדם לשם הצלת יתר חברי הקבוצה, במקרה בו בכל גם אם לא יימסר יומת- עם יתר חברי הקבוצה?
לפנינו ארבע שיטות בענין, ובעזרתן בעזרת ה' נוכל להשיב על השאלות בהן פתחנו:
שיטה א] הלכה למשה מסיני- הכסף משנה (יסוה"ת ה, ה) כותב:
"ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור".
לדבריו, מקור דין זה הוא מהלכה למשה מסיני, הקובעת, שבכל מקרה בו אינו מוגדר כרודף אין להורגו אפילו במצב בו בהריגתו תמנע פגיעה ברבים נוספים. ואף שנימוק הדין בגמ' היה על בסיס סברת 'מאי חזית', אין היא עיקר הטעם ובאה לסבר את האוזן בלבד.
החמדת שלמה כותב שהסבר זה מוכח מהסוגיא עצמה- זאת משום שהגמ' מקישה בין דין 'יהרג ואל יעבור' של הרוצח לשל נערה המאורסה. אם אכן שורשו של הדין הוא בסברת 'מאי חזית' בלבד, כיצד שייך להשוות בין הדינים? הרי סברת 'מאי חזית' לא שייכת לגבי נערה המאורסה? על כרחך שאין זה המקור העיקרי/הבלעדי.
הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סי' קמג) מנסח זאת באופן אחר קצת:
"כיון דאיסור שפיכות דמים חמור הוא כל כך, עד שאפילו במקום איבוד נפש דידיה אסור הוא לעשות מעשה ולהרוג, שזה אנו יודעים מסברא, שוב אנו אומרים שיש צד חמור גדול בעצם האיסור של שפיכות דמים, ואפילו במקום שבטל הטעם דמאי חזית, שהוא יסוד הסברא, י"ל שאין לנו ראיה לדמותו לשארי האיסורים, שהם נדחים מפני שפיכות דמים משום וחי בהם..."
לחומר האיסור, גם במקום בו הסברה לא שייכת אוסרים אנו למעשה.
לדבריהם, במקרים בהם עסקנו בשאלה, גם אם העובר ימות בכל מקרה, כל עוד לא מוגדר כרודף, אין היתר להורגו, גם במחיר חייו של המאויים, לכל הפחות לדברי ריש לקיש שהרמב"ם (וכן נראה מפשטות הרמ"א) פסק.
שיטה ב] אפשרות הצלה- אומר המהר"ם חביב:
"דאפשר דאותו האיש שיחדוהו יברח וימלט ובכה"ג שפיר מתוקם הסברא דמאי חזית וכו' כיון דאפשר לו לברוח.... י"ל דר"י ס"ל דלא חיישינן דיברח וימלט ור"ל ס"ל חיישינן להחמיר ולעולם אם הם קשורים במחבואה א' דא"א להם לברוח בכי האי גוונא מורה ר"ל והרמב"ם דיהרגוהו ואל יהרגו כולם דבכה"ג ליכא ס' דמאי חזית כו'...".
לדברי המהר"ם בן חביב, הן ריש לקיש והן ר' יוחנן מסכימים שבמידה ואין סיכוי להצלת החבר, רשאי להורגו כדי למנוע מצב ששניהם ימות. כל מחלוקתם היא במקרה בו יש סיכוי רחוק שיינצל, שאז סבר ריש לקיש שיש לחוש לסיכוי זה ורק יוחנן חלק.
לאור זאת, במקרים שלנו יש לבחון מציאותית האם ישנם סיכויי הצלה כל שהם- אז אסור לאם לשתות את הסם ולפגוע בעובר, וכן אין לפגוע בעובר. אולם אם אפסו סיכויי ההצלה בדרך טבעית כל שהיא- רשאית/ם לבצע את ההפלה.
שיטה ג] איסור מחמת חילול ה'- הרב שאול ישראלי בספרו עמוד הימיני (סי' יא) וכתב
"ונראה בעליל שהדיון כאן מגדרי קדוש השם וכמו בשעת גזירה קיי"ל ייהרג ואל יעבר ואף אערקתא דמסאני סנהדרין ע"ג ופירש"י שם שהוא כדי שלא ירגילו העכו"ם להסריך הלבבות לכך היינו שהדבר נמדד לא לפי מה שהוא כשלעצמו אלא בתוצאות המרחיקות לכת מזה שיכניסו מורך בלבבות ומזה יבוא לדברים אחרים בן סבירא ליה לר"ל שיש בנידון משום קידוש השם כי רצון העכו"ם להכניס שטן השנאה והקנאה בישראל שימסרו להם במו ידיהם את אחיהם להריגה ועי"כ ימריכו הלבבות שכל אחד ירצה להנצל על חשבון השני ומתוך כך יביאו לידי ריב וקטטה ביניהם לבין עצמם ותתפורר האחדות היהודית ועי"כ יוקל עליהם למלא מזימותיהם ולכלותם אחד אחד זהו נימוק האיסור למסור האחד להריגה בלא ייחדו ונימוק זה קיים גם בייחדו כי אם איש זה אינו אויב מיתה גם לפי דיניהם ומחשבתם המסולפת נמצא שכל ענין ייחודו אינו אלא תחבולת מזימה מצידם להקל עליהם ביצוע מחשבת שטנם בהיות שבאופן זה השאר יימסרו האחד ביתר קלות ואח"כ ימשיכו בשיטה זו גם כלפי אחרים בתחבולה זאת ואחרות ע"כ ס"ל לר"ל שעל כולם לעמוד כחומה ולהתחלק בגורלם מבלי לתת לשטן להכניס פירוד בין הדבקים".
לדברי ריש לקיש האיסור לפגוע באחר גם כשמנגד עומד מחיר גבה יותר של חיי אדם, נובע מהחילול ה' שבדבר, מהפגיעה שמנסים הגויים לפגוע ולסכסך בתוך עם ישראל ולסכל את עמידתם הבצורה. כמו שאכן קרה לעיתים בעת השואה.
הרב משה שטרנבוך שליט"א ממשיך את אותו קו ומבאר שזוהי תקנת חז"ל שנועדה למנוע דרישות בלתי נגמרות מצד הגויים.
לדבריהם, במידה ולא מדובר על מסירה ביד גויים, רשאים לפגוע במיעוט לשם הצלת רבים, וכך כתב:
"ולפי זה במונחת פצצה שיהרג קהל גדול ומזיזו שרק מקצת יהרגה שעיקרה פעולת הצלה למעט הרצח אף דעביד מעשה, מותר".
לדבריהם, במקרים שלפנינו יתכן שאכן יותר לפגוע בעובר לשם הצלת האם- הן במקרה הרפואי, שם ודאי לא שייך טעם זה. ואפילו במקרה עם הנאצי, יתכן ויותר לאם לשתות, הואיל ויש לו רצון מקומי ונקודתי
שיטה ד] רווח 'חיי השעה'- הסנהדרי הקטנה כותב:
"אלא על כרחך מיירי כעובדא דיואב בשבע בן בכרי דהי' יושב בעיר מבצר ולא הי' בכחו ליטלו אז וע"כ דיבר אליהם שהם יוציאו אותו מעצמם וימסרוהו בידם ואם לא ישמטו לו אז יצטרך לצור על העיר בכלי מלחמה ואנשי המלחמה ואם יתפשינה אזי בעבור זה שלא שמעו לו למסור המבוקש מרצונם יהרגו את כולם. וא"כ בזה שימסרו אותו לידו יהרג הוא תיכף והם ינצלו לגמרי אבל כשלא ימסרוהו אותו יחיו הוא והם לע"ע עד הזמן שיכבוש את העיר ואח"כ ימותו כולם וא"כ הם רוצים לקרב מיתתו כדי להציל את עצמן על אחר זמן... אפילו יחדוהו להם מ"מ כשאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי אסורים להציל את עצמן בזה שמקרבים מיתה של זה על לא חמס בכפו".
הסנהדרי קטנה מחלק בין מקרה בו אם לא יפגע בו הישראל עתה, יהרג מיד- שאז רשאי גם הישראל להורגו הואיל ולא שיית סברת 'מאי חזית', לבין מקרה בו אם לא יהרגנו הישראל עתה יקח עוד זמן עד שיהרגנו הגוי.
במצב כזה סבר ריש לקיש שאינו רשאי ליטול בידיו את חיי השעה של חברו. ובזה נחלק ר' יוחנן וסבר שכאשר חיי השעה של חברו נצבים על כף המאזניים לעומת חיי העולם שלו- רשאי הוא לפגוע בחברו.
לדברי בעל הסנהדרי קטנה, במידה והנאצי יהרגנה מיד גם ריש לקיש יודה שרשאית לשתות סם שיפגע בעוברה וימיתנו, שהרי אפילו את חיי השעה לא היה העובר מרויח. אולם במידה וימתין והנאצי וישהה, יתלה הדבר במחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש.
נסיים בתשובתו של המחנה חיים (חו"מ חלק ב סימן נ) שכתב לחלק בין מוות בידי אדם למוות בידי שמים:
"נלע"ד לחדש לו יהיה שאם גוי יאמר שימותו שניהם מותר לראובן להרוג שמעון כאשר הגוי מבקש ממנו כיון דשמעון ימות בכל אופן אעפ"כ אין רשות לחתוך הולד שיצא ראשו בעבור להציל האם דשאני התם בכל אופן יהרג שמעון ע"י אדם א"כ מה לי אם יהרג ע"י גוי או ע"י ישראל חבירו אשר מציל נפשו בזה אבל בולד שיצא ראשו אם ימותו שניהם יהיה מיתת הולד בידי שמים ואם יבוא אחד ויחתוך אותו אברים אברים יהיה מיתתו ע"י אדם ואסור לעשות כן לסבב מיתה בידי אדם תחת מיתה בידי שמים"
מקרה בו המוות של חברו יהיה בכל מקרה בידי אדם- רשאי הוא ליטול את נפש חברו ובכך למנוע את הפגיעה בו עצמו. אולם במידה ומיתת חברו תעשה בידי שמים, לא ניתן לתיר להורגו בידי אדם[2].
[1] נציין, שבמקרה בו הגויים לא דרשו למסור אדם מסוים אלא את אחד מהם, הופך הדבר ל'אחד מול אחד', שהרי אין אדם ספציפי שאין לו דמים- שיהרג בכל מקרה. ועל כן אסור למוסרו, כך ביאר הכסף משנה שם.
[2] בדרך זו ביאר את הדיון במחלוקתם המפורסמת של בן פטורא ורבי עקיבא (ב"מ סב, ב). משום ששם תהא מיתתו ביד שמים, עי"ש.
