שאלה שבועית: אונס על ידי חרם

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

 

הרחקות ר"ת לסרבן גט

לפני מספר שבועות עסקנו באונס ממון בגירושין, כשהדיון נסוב, האם הפעלת לחץ במישור הממוני על האיש כדי שיגרש את נעסוק בשיעור שלפנינו בדרכים נוספות של הפעלת לחץ- כשהשאלה היא האם הן מוגדרות ככפיה או לא?

לדוגמא- הפצת תמונתו של הבעל הסרבן לכל העולם והטלת איסור לדבר איתו, שלילת רשיון נהיגה, מניעת כספי ביטוח לאומי (לזכאים לכך) ועוד. האם נתינת גט שבאה כתוצאה מלחצים מעין אלה מוגדרת כנתינה בכפיה, או מרצון?

דעת רבנו תם בספר הישר (סימן כד) שניתן להפעיל לחצים מעין אלו על הבעל בכדי שיגרש את אשתו, וכך כתב בענין אשה הטוענת 'מאיס עלי' והבעל מסרב לגרשה:

"אך אם כל רבותינו שווים בדבר, תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל הנלווים אליכם, שלא יהו רשאים לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו נתפרד מעליו".

והדבר דורש ביאור והגדרה- מדוע אין במעשים אלו משום כפיה- הרי בסופו של דבר הבעל אינו מגרש מרצונו הטוב, אלא בגלל הלחץ מהחרמות וההגבלות המושתים עליו?

ההבדל בין נידוי לחרם- נידוי מטיל גם על האדם עצמו הגבלות- אוסר עליו להתקרב ולשוחח עם אנשים וכו'. חרם לעומת זאת אינו עוסק באדם, אלא באחרים- אוסר על אחרים לשוחח עם האדם או ליצור עמו כל מיני קשרים. צריך לומר, שרק בפעולות המגבילות את האדם עצמו אנו רואים ככפיה, ולא בפעולות העוסקות ביחס של אחרים אליו.

אולם חילוק זה עצמו טעון ביאור- הרי גם אם ההגבלות אינן ישירות עליו אלא על אחרים- האסורים לתקשר איתו, בסופו של דבר הבעל אינו מגרש ברצון?

הרמ"א מביא את הרחקות רבנו תם להלכה (קנד, א):

"וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו גם כן. ומכל מקום יכולין לגזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לשא וליתן עמו (שם בשם ר"ת ובמהרי"ק קל"ה), או למול בניו או לקברם, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח). ובכל חמרא שירצו בית דין יכולין להחמיר בכהאי גונא, ומלבד שלא ינדו אותו".

וכאמור צריך ביאור מדוע גט הניתן בתנאים אלו כשר ואינו נחשב כגט הניתן באונס.

אונסים חמורים שאינם בגופו- התשב"ץ  (הובא בבית יוסף סימן קל) מרחיב את עיקרון זה- שאונס וכפיה שאינם בגופו של הבעל אינם מוגדרים כאונס, וכך כתב:                                                                                                                                                    

"עוד יש אונס אחר ולא מצינו לו דומה בגמרא, והוא שאנסו אחרים כדין או שלא כדין בגוף או בממון, ואומרים להם בפירוש שאונס זה לא יסלקוהו עד שיגרש פלוני, אפילו אותו פלוני לא היה דינו לגרש. אני אומר שאין זה בכלל אונסין. אפילו הוציאו להריגה לבנו שרחמיו עליו אם הוא לא יגרש אשתו, וגרשה להציל בנו, כיון שלא מסר מודעא אין זה הגט מעושה כלל, שאין העשוי אלא בגופו".

הרמ"א מביא את דעתו בשם יש אומרים קמא ולאחרי את דעת חולקים. ולכאורה צריך ביאור מההבדל?

האגרות משה (אבה"ע ד, קו) דן בתשובה בחוק שרצו להעביר בארצות הברית- שכל יהודי שמעונין להתגרש מבחינה אזרחית, צריך להתגרש תחילה כדת משה וישראל. ונשאל האגרות משה האם אין בגיטין כאלו משום גט מעושה- הניתן באונס! שהרי האדם מגרש את אשתו רק כדי שיוכל לשאת אשה אחרת מצד חוקי המדינה? הכרעתו היא שאין בזה משום גט מעושה, וצריך ביאור מדוע.

בפסקי דין רבנים ניתן לראות שדיינים נחלקו האם שלילת ביטוח לאומי מסרבן גט מותרת או שמא מוגדרת היא כאונס?

 

דעת החולקים- נציין, שהפתחי תשובה (אבה"ע קנד ס"ק ל) מביא שהמהריב"ל חלק על כל האמור, וסבר שגט הניתן עם לחצים מעין אלו מוגדר כגט הניתן בכפיה. וצריך לברר מהוה שורש מחלוקתם.

תשובה

תחילה, שומה עלינו לשוב ולהזכיר שבמידה ומצד דינא דגמרא ניתן לכפות, מותר אף להכניסו לבית כלא כדי לכפותו לתת את הגט. שאלותינו נסובות אודות מקרים כאלה בהם מצד הדין אין לכפותו. אז, שומה עלינו לברר, מדוע ניתן לנהוג כלפי הבעל הסרבן ב'הרחקות רבנו תם' ואין בהם משום כפיה ואונס הפוסלים את הגט.

לפנינו ארבע שיטות בהסבר הדבר:

א] האם ישנה אפשרות אחרת או לא: המהרי"ק (סי' קב) מחלק בין מצבים בהם עומדת לפני האדם אפשרות אחרת מלבד האפשרות לגרש. גם במצבים בהם הטילו הגבלות ואיסורים על התקשורת עם הסרבן, יכול הוא 'להתנער' מחרם זה, ובלשונו של המהרי"ק:

"שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך נדוי זה אך אנו נתפרד מעליו".

כאשר כופין את האדם ביסורים ובמכות- אין בפניו אפשרות אחרת אלא לגרש, אולם כאשר מורים לבני אדם להתרחק ממנו, יכול הוא ללכת למקום בו לא מכירים אותו ולהמשיך בחייו[1].

האגרות משה מסביר זאת בתשובה (אבה"ע א, קלז) ואומר, שאונס המבטל גט, הוא רק אונס המכריח את הבעל לגרש ללא כל שיקול דעת ויכולת פעולה אחרת מצידו. אולם אונס כזה שביכלתו של האדם להשתחרר מלפיתתו, גם אם כרוך הדבר בחוסר נעימות וטרחה, אינו מוגדר כאונס- הואיל והאדם פועל בו בצורה מודעת ומתוך בחירה. ובלשונו:

"... דלגבי גט בטל רק באונס שעושה להחשיב שאין זה מעשיו אלא כמעשה קוף בעלמא וזה לא שייך אלא כשא"א לו בשום אופן שלא לעשות כהמצוה שהוא כשרוצים להרגו או כשינדוהו הב"ד שיש לו לחוש שילקה בגופו בכל מקום שיהיה, אבל כשאין מנדין אותו רק אוסרים בשבועה ובחרם על האחרים שבכאן שלא ישאו ויתנו עמו וכדומה בכל הרחקות שיש לו עצה למצא לו מקום אחר אף שהוא בהפסד ממון ודרך רחוק, מ"מ כיון שבידו לשקול זה כנגד זה ולבחור לעשות מה שלפניו יותר טוב, ובחר בגירושין הוא מעשה עצמו...".

לאור זאת, עמדתו היא שלרבנו תם[2], גם במידה והאשה גזלה ממנו ממון ומסרבת להשיב לו אם לא יגרשה לא נחשב הדבר לאונס, הואיל וביכלתו לבחור להפסיד את הכסף ולא לגרשה.

לאור זאת, פסק האגרות משה שאין בהחלת החוק המדובר בארצות הברית משום כפיה ואונס בגירושין, הואיל ותמיד עומדת בפני הבעל בכל עת האפשרות האחרת- לסרב לה ולהישאר מוגדר כנשוי לה אזרחית.

אונס ממון- אולם לאור תפיסתו זו, סבור האגרות משה שאונס ממון כדוגמת האונס בו עסק הרשב"ץ בתשובה (הובאה בשיעורים הקודמים)- שהאשה גזלה את הבעל ולא מוכנה להשיב לו אם לא יגרשנה, אינו נחשב אונס. הואיל וביכולתו להימנע מהגירושין ולאבד את כספו.

מדברי הרמ"א נראה שלא למד כתפיסתו של האגרות משה שהמדד להגדרת לחץ כאונס הוא השאלה האם עומדת בפני הבעל אפשרות אחרת מלבד הגירושין או לא- הואיל ומחד פסק את הרחקות רבנו תם, ומאידך פסק שאונס ממון שמו אונס- על אף שיכול האדם לשאת את אונס הממון ולהימנע מגירושין!

על כרחנו שלמד הרמ"א שיסוד דין הרחקות רבנו תם אינו בשאלת היכולת לפעול באופן אחר, אלא כאחד ההסברים שלפנינו.

הסבר ב] אין הגבלות על האדם עצמו: הרב האליהו אלפאנדרי (סדר אליהו יג, וכן הוא  ההסבר המקובל) מבאר, שיש לחלק בין הגבלות הנידוי המוטלות על האדם עצמו, ונתפסות ככפיה, לבין ההגבלות המוטלות על אנשי העולם הנדרשים לשמור מרחק מאותו אדם.

מעיקר הדין אנשי העולם אינם חייבים להתייחס לאותו סרבן ולנהל איתו כל שיג ושיח שהוא. ואף שהצטונו בתורה 'ואהבת לרעך כמוך', יהודי המעכב את גירושי אשתו באכזריות, אינו בכלל 'רעך'.

לאור הנחה זו- שאין מחובתו של האדם להתקרב לשוחח ולסייע לחברו במצב זה, מסתבר שבית הדין רשאים לגזור על יתר אנשי העולם להתעלם מאותו אדם, משום שאין זו כפיה, אלא מימוש זכות הגיונית ובסיסית שקיימת לכל אנשי העולם על מעשיהם ('מניעת טוב'). ובלשונו:

"... ועל כל אלה אסר ר"ת הנדוי והתיר ההרחקה, מהטעם המפורש בדברי ר"ת ז"ל עצמו, דהנידוי הוי רדוי בגוף הבעל עצמו כמו שבט מכה, עשה דבר זה ואם לא שבט יכך, וכל כי האי אין בידנו לעשות כי אם במקום שאמרו חכמים ז"ל בהדיא כופין אותו. ובמקום שלא אמרו כן בהדיא אין לנו רשות להכותו. אבל הרחקה זו אינה שום רדוי על גופו של בעל, אלא אנחנו בעצמנו גודרים דרכינו בגזית לבלתי הטיב עם האיש ההוא. וכל כי האי אין אנו צריכין שירשו לנו חכמים לעשות כן, אלא אנו רשאין בעצמנו לעשותו

נוסיף, שיתכן שגם הסוברים שאונס ממון מוגדר כאונס (והגט לא חל) יודו שפעולות אלו אינן מוגדרות כאונס, הואיל ואינו נוטל ממנו דבר. זאת בשונה מאונס ממון- המכריח שהממון לא יישאר תחת ידו.

הסבר ג] דרגות בכפיה: מדברי הצמח צדק (אבה"ע רסב)- עולה שישנן דרגות בחומרת הלחץ- ישנם לחצים המביאים לפסול הגט וישנם שלא. אונס ממון מועט לדוג' לא נחשב לכפיה.  

ובלשונו:

"ותדע, מדהתיר ר"ת גבי טוענת מאיס עלי לעשות הרחקה המבואר בתשובת מהרי"ק שורש קב הובאה ב"י סי' קלד ובלבוש שם ס"י.... ואעפ"כ התיר הרחקה הנ"ל, אלמא דזה אינו חשוב כפייה, ובודאי אונס ממון סך מועט לא עדיף מהרחקה הנ"ל".

ישנם לחצים ש'אפשר לחיות איתם', וישנם שלא. לאור זאת, עלינו לבחון בכל לחץ ולחץ לגופו, האם הוא סביל וניתן להתמודד איתו או לא.

הסבר ד] ספק לחץ- דברים שבלב: בשיעורים הקודמים הבאנו את דברי הרב ברוך פרנקל שביאר שאונס מבטל מעשה, אף שהוא 'דברים שבלב' הואיל ואלו דברים הניכרים- שבלבו ובלב כל אדם. ובאופן זה דברים שבלב כן מוגדרים כ'דברים'.

לאור זאת, במקרה בו אין אומדנא ברורה ומוחלטת שהגירושין נבעו מהלחץ שהופעל- ממילא שבים הם להיום דברים שבלב- ואינם דברים. ועל כן מתחשבים אנו במעשה ולא בהם.

הכפיות לסוגיהן- לאור דברים אלו בוחן הרב אוריאל לביא, אב בית הדין הרבני בירושלים, מבוגרי הישיבה בספרו עטרת דבורה, את הלחצים השונים אותם מעונינים בתי הדין להפעיל על סרבני גיטין:

שלילת רשיון נהיגה- בשלילת הרשיון אין כפיה ממונית, האדם רשאי להמשיך להשתמש ברכב כאשר אחר נוהג בו או להשכירו לאחרים. שלילת הרשיון עצמה אינה שלילת ממון. לשלטון יש סמכות לחלק רשיונות ובכוחו להחליט לא לספק את הרשיונות:

"אילו היה הרשיון כנכס וכרכוש ממשי של הבעל, היה צריך לחוש שיש בשלילת משום אונס...אך לאמיתו של דבר, הרשיון הוא דבר שאינו ממון, אלא מתן רשות לנהוג. וכשהממשלה מחליטה לשלול את הרשיון, זוהי החלטה שמכאן ולהבא אינם מסכימים להרשות לנהוג בכלי רכב".

מסיבות אלו ניתן לשלול רשיון נהיגה לסרבן גט.

שלילת  ביטוח לאומי- גם זאת סובר הרב לביא שניתן לעשות. וזאת משום שביטוח לאומי אינו כסף שייך לאדם-אין הוא מקבל אותו באופן יחסי לכמות הביטוח הלאומי שנדרש לשלם, ועל כן אין זה מוגדר כסף השייך לו, אלא מתנה שהממשלה מחליטה להעניק ולחלק לאזרחים.

ועל כן בכוחה להחליט שהיא איננה מעוניינת להמשיך לתת במקרים מסוימים.

 

מניעת יציאה מהעיר/מהארץ- נציין, שדעת הריב"ש שעיכוב ומניעת יציאה מהעיר מוגדרת ככפיה. הרב גולדברג (שורת הדין ח"ה עמ' רצג) סבר שמדברים אלו עולה שהריב"ש חולק על ר"ת, שהרי עיכוב יציאה מהעיר כמוהו כ'מניעת טוב' בלבד

הרב לביא (שם) חולק וסובר שגם הריב"ש מסכים עקרונית לר"ת, אלא שסובר שעיכוב יציאה מהעיר אינה רק 'מניעת טוב', אלא הרי היא ככפיה בגופו של אדם; בדיני נזיקין מניעת אדם לצאת ממקום מסויים מוגדרת כ'גרמא בנזיקין' יש כאן פגיעה באדם שאמנם אי אפשר לחייב עליה בדיני אדם, אבל מוגדרת כפגיעה בו.

ועל כן- בבואנו לדון האם מוגדרת ככפיה האסורה בגיטין.

נציין, שלאור הגדרה זו האחרונה, למנוע מאדם לטוס לחו"ל לא תחשב כאונס פסול, הואיל ואין זה מסב נזק לאדם, שהרי בדרך כלל יכול הוא להשיג את מבוקשו בצורה טובה גם בארץ.

השלשת גט בבית הדין- היה לאחרונה מקרה של אשה שסרבה לקבל גט מיד בעלה במשך תקופה, ולאור זאת התירו לבעל לשאת אשה נוספת על אשתו, בתנאי שישליש גט ביד בית הדין.

לכאורה, במבט ראשון נראה שזהו 'גט מעושה'- הואיל ובלעדיו לא היה מקבל את הרשות לשאת אשה נוספת, וכפי שכותב הפתחי תשובה (א, ס"ק כב)

"משא"כ כאן כיון שמחוייב לישא אשה ואם נכריחנו מחמת חומרות יתירות ליתן גט לראשונה יש לחוש לגט מעושה".

אולם אם נדקדק ההבדל הוא ברור- דברי הפתחי תשובה נסובו על מקרה בו מוכרח הוא לשאת אשה נוספת, ועל כן נמצא שמאלצים אנו אותו לתת גט- אין ברירה נוספת בידו. אולם במקרה שלנו- ברצותו לא היה נושא אשה נוספת ולא מגרש. ועל כן אין בדבר משום כפיה האסורה.

 

 

 

 

[1]  נשים לב, שמכך שהאפשרות שמצא המהרי"ק להימנע מגירושין היא ללכת למקום אחר שאין מכירים אותו, נראה ש'לחיות עם החרם'- לא היתה אפשרות הגיונית בעיניו.

[2]  בשונה מהתשב"ץ המוזכר בשיעורים הקודמים שהסתפק בדבר.