שאלה שבועית: אונס ממון בגירושין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיעורים הקודמים עסקנו בשני נושאים: 1] סוגיית אונס בגיטין, הגדרת מעשה הנעשה על ידי האדם באונס כלא מיוחס לו וכו'. 2] סוגיית הפקעת קידושין 'אפקעינהו'- בזמן הזה.
השבוע נעסוק בנושא המשלב את שני הדברים והוא- שאלת 'אונס ממוני'- כפיה הבאה על ידי הפעלת לחץ לא פיזי.
א] אונס בממון- במידה ובית הדין אמרו לבעל: אם לא תגרש את אשתך נכה אותך ובעקבות זה נתן הבעל גט, הגט לא חל. למעט מקרה בו מחויב הבעל לגרשה על פי ההלכה, שאז רשאים בית הדין לכפותו עד שיאמר רוצה אני ואז חלים הגירושין.
כיצד מועילה אמירת רוצה אני הבאה מכח כפיה? מבאר זאת הרמב"ם (גירושין ב, כ):
"לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".
אכן, צריך עיון כיצד יודעים אנו שהסיבה שמחמתה התרצה לגירושין היא רצונו הפנימי לשמוע את דברי חכמים ולא מחמת הכפיה?
הרב ברוך פרנקל מבאר, שכל היכולת לבטל מעשה על סמך מחשבת אונס, על אף ש'דברים שבלב אינם דברים', נובעת מכך שאלו 'דברים שבלבו ובלב כל אדם'.
כל זאת נכון עד שאמר 'רוצה אני', משום שברגע שאמר הבעל 'רוצה אני' נפתחה אפשרות שהסיבה שמתרצה אינה בגלל הכפיה אלא בגלל הרצון לשמוע דברי חכמים. ועל כן אלו כבר 'דברים שבלב' ש'אינם בלבו ובלב כל אדם', וממילא אין בכוחם להפקיע את המעשה.
הפתחי תשובה (אה"ע קלא ס"ק יא) מביא שאלה שנשאל הרשב"ץ:
"ע' בבית יוסף שהביא בשם הרשב"ץ שאם גזלה אשתי מעות ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואיני יכול לכופה בדין להחזירם או מפחידתו להפסיד ממון שמסתפק אם גירש מכח אותו העישוי אי הוי גט מעושה או לא"?
הבעל מגרש מכח לחץ ממוני- האם מוגדר הדבר כאונס, או לא?
מה הסברה לחלק ולומר שאונס ממון אינו מוגדר כאונס על אף שאונס הכאה מוגד כאונס? צריך לומר שהחילוק נובע מכך שבאונס ממון עומדת בפני הבעל אפשרות נוספת מלבד הפשרות לגרש, והיא להפסיד את הממון, מה שאינו נכון בכפיה של הכאה שתמשיך עד שיגרש.
במבט ראשון נראה, שניתן לפשוט את נידון זה מהגמ' בבא בתרא (מ, ב):
"ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה תלת שני חזקה אמר אי מזבנת לי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כה"ג כתבינן מודעא".
הלכה היא שבממון כותבים 'מודעא' רק במקרה בו יש אונס. במקרה זה האונס היה אונס ממון ובכל זאת אמרה הגמ' שניתן לכתוב מודעא במקרה זה, הרי שאונס ממון מוגדר כאונס- לכל הפחות ביחס לממון.
ואם כן נשאלת השאלה מדוע לא פשט הרשב"ץ את ספקו מגמ' זו? האם יש מקום לחלק בין גיטין לממון לענין זה, ואם כן מהו החילוק?
ב] הסכמי קדם נישואים- בעקבות השאלה הקודמת יש לדון האם מותר לעשות הסכמי 'קדם נישואין'. בהסכמים אלו מתחייב כל צד שבמידה והזיווג לא יעלה יפה ויגיעו לידי גירושין ח"ו מתחייב כל צד לא לסרב ולשתף פעולה. ומוסיפים שבמידה ואחד הצדדים יסרב לשתף פעולה עם הגירושין יושת עליו קנס מידי חודש.
לכאו', שאלת היתר 'הסכמי קדם נישואין תלויה בשאלה האם אונס ממון שמו אונס או לא?
נציין, שבשונה מיתר האונסים עליהם דברנו עד עתה, במקרה זה אין זה אונס חיצוני אלא האדם עצמו הכניס עצמו לאונס, ובזה יתכן והדין יהיה שונה.
ג] 'שיימינג' על סרבן גט- האם עשיית שיימינג על בעל סרבן, פגיעה בזכויות שלו (כגון שלילת רשיונו ושלילת זכויות שונות- כביטוח לאומי ועוד), על מנת שיגרש, כמוה כאונס האסור המגדיר את הגט כ'גט מעושה', או שלא?
תשובה
כאמור בשאלה, מהגמ' בבא בתרא (מ, ב) עלה שאונס ממון מוגדר כאונס לעניני ממונות. מכח גמ' זו אומר הרשב"א בתשובה שאדם המגרש מחמת אונס ממון נחשב כמגרש באונס- והגירושין בטלים, וכך כתב (חלק ד סי' מ):
"שאלה - ראובן בעל לאה וקרובי לאה היו בהסכמה שיגרש ראובן זה את לאה אשתו ונאותו זה לזה בקנס אלף דינרים ושיגרש לזמן ידוע. ואחר כך נתחרט ראובן ומיאן בדבר, והללו מתרין בו מצד הקנס. ומחמת יראה זו [שיצטרך לשלם את הקנס] הוא מגרש, אלא שלא היה בקי למסור מודעא, אם נדון גט זה כדין גט מעושה אם לאו"?
תשובה - "נראה לי שגט זה גט מעושה ופסול הוא כל שידענו באנסו של זה ואף על פי שלא מסר מודעא, שאין צריך מסירת מודעא אלא היכא דשקיל זוזי משום דסתמא דמילתא כל שקבל זוזי גמר ועביד ומחיל אאונסיה.... אונס ממון נמי הוי אונס. שאין זה כמקבל ממון אלא כניצל מהפסד ממון דהוי גט מעושה".
בדומה כותב גם המאירי (גיטין פח, ב):
"אלא כל אונס במשמע, אפילו אונס ממון. כגון שהיו כובשין את ממונו עד שיגרש או הטילו עליו קנס על ידי גויים, ואפילו קבלה מעצמו, כל שנתחרט וכופין אותו לקיים מצד הקנס אונס גמור הוא"
אכן יש אומרים שהשואל ברשב"א הוא המאירי ואת דבריו כתב אחר שקיבל את תשובה זו.
לכאורה, לדבריו לא ניתן לעשות הסכמי 'קדם נישואין'- שהרי גם בהם החשש מהקנס הממוני הוא המניע את הבעל לפעול.
לעומת זאת, רבנו פרץ בהגהותיו לסמ"ק כותב שאונס ממון אינו אונס, בשונה מנשבע. זאת משום שבממון יש לפניו אפשרות אחרת מלבד הגירושין- והיא- לשלם את הממון, אולם בנשבע אין בפניו אפשרות אחרת מלבד הגירושין.
ובדומה חילק הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (ס' רעז):
"מי שנשבע אם לא יתירו לו אין לו צד לקיים שבועתו אם לא יגרש, אבל הנודר ואוסר עליו דבר פלוני אם לא יגרש הרי אפשר לקיים לו נדרו אף על פי שלא יגרש... והטעם הוא משום דכיוון דבידו להפסיד הערבון ולא יגרש, אין זה דומה לאונס".
לדבריהם, מסתבר שיותר לעשות הסכמי 'קדם נישואין', ולא יהיה בדבר משום כפיה.
לדבריהם עלינו לבאר את הגמ' בבא בתרא- ממנה עלה לכאורה שאונס ממון מוגדר כאונס ואין צורך למסור עליו מודעא כדי לבטל את ההסכם.
ובפתחי תשובה (קלד, יא) כתב ליישב:
"דאפשר לחלק דהא דאונס ממון הוי אונס היינו דוקא לענין דבר שבממון כיוצא בו אבל לענין דבר גדול גירושי אשה אפשר לא הוי אונס דהא חזינן בדבר שבממון מהני אם קיבל מעות דהיו תלוהו וזבין וכאן בגט אף אם קיבל מעות עבור הגט לא הוי כתלוהו וזבין משום דאין דמים לאשה. הכא נמי משום אונס קטן כזה לא הוי ליה לגרש ומוטב היה לו להפסיד הממון ולא לגרש ומסתמא ברצונו הוא מגרש והגע עצמך גם בענין דבר שבממון אם היה אונס ממון על סך מועט בודאי דלא חשיב אונס ה"ה הכא בגירושין אף שגזלה ממון הרבה נחשב כסך מועט לענין זה. ומ"מ מספקא ליה דאולי מ"מ הוי אונס דמי יימר דאשתו זאת חביבא ליה מהממון אולי הממון חביב עליו יותר".
מחלק הפתחי תשובה בין הגדרת אונס לענין ממון להגדרת אונס לענין גירושין; גם אם ישנם דברים המוגדרים כאונס לענין ממון, לענין גירושין- בגלל משמעותם הגדולה- איבוד אשתו, אינם נחשבים כאונס (היינו, שמשתלם לאדם 'לסופגם' ולעמוד מולם איתן, ולא לאבד את אשתו).
המהרי"ק (שורש סג) מתמצת את טענת החולקים על הרשב"א- לדבריו, אונס- הוא רק כאשר אדם אחר מכריח וכופה, מה שאינו נכון כאן- שהאדם מכריח את עצמו:
"נסתפקתי במה שכתבת שהממון הושלש מתחלה אדעתא דהכי שאם רצונו לומר אדעתא דהכי שלא יתננו לו אלא אם כן יגרש, א"כ עשה הבעל מתחלה מדעתו. פשיטא שאין זה אונס מה שלא רצה השליש להחזיר לו המעות אם לא יגרשו, דאין אונס אלא הבא לאדם מחמת אחרים זולתו, לאפוקי זה שהביא האונס עליו".
בדעת הרשב"א צריך לומר, שאף אם רצה האדם את הדבר בעבר, כעת אינו חפץ בו ועל כן נחשב הדבר שעושהו שלא מדעתו
כמי נפסק להלכה? השו"ע (אה"ע קלד, ד) פוסק להלכה כחולקים על הרשב"א , וכך כתב:
"אם נשבע הבעל ליתן גט, צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס. אך ערבות יתן, אם ירצה שאין זה דומה לאונס".
אולם הרמ"א כתב:
"אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש. ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא. וטוב לחוש לכתחילה לפטרו מן הקנס. אבל אם כבר גירש מפני זה, ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל ומתחילה לא אנסהו על כך".
השו"ע פסק כמהרי"ק החולק על הרשב"א, ועל כן בני עדות המזרח הנוהגים כשו"ע יוכלו להתנות מעין תנאים אלו גם בגירושין. אולם הרמ"א כתב שלכתחילה יש להחמיר כחולקים, אולם בדיעבד ניתן לפסוק כמקילים.
בפסק שיצא מבית הדין בפתח תקוה, מאת הרב דוד גרוזמן מתייחסים הדיינים להסכם קדם נישואין שנחתם בין בני הזוג הבאים להתגרש, ודורשים לבטלו קודם שיאפשרו את הגירושים. וכך נכתב שם:
"הצדדים הופיעו לפני בית הדין לצורך סידור גט, לאחר שאישרו הסכם גירושין והסכם ממון בבית המשפט. במהלך הדיון בית הדין התוודע לסעיף בהסכם הממון שנחתם לפני החתונה הקובע כי אם הבעל לא ישתף פעולה בהליכי הגירושין הוא יחויב לשלם מזונות בסך 3000 דולר לחודש. הצדדים הצהירו בבית הדין שהסכמתם לגירושין ניתנה מרצון חופשי ואינה נובעת מהסעיף האמור. בית הדין דן בסעיף זה וקבע שבסעיפי ההסכם נשואי דיון זה יש את כל המרכיבים של גט מעושה לכל השיטות. על אף שהצדדים הצהירו שהסעיף איננו העילה לגט, בית הדין פסק שכל זמן שעומדות בפני הבעל שתי אפשרויות בלבד, או לשלם קנס או לגרש, הדבר נחשב כגט מעושה".
