שאלה השבועית: תנאי בחופה- גדר ומהות 'חופה'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור תנאי בחופה- גדר ומהות 'חופה'
בחור ששירת ביחידה קרבית עמד לפני נישואיו, וחשש שמא בשירותו הצבאי יפגע וימות, ואשתו תפול לייבום לפני אחיו האוטיסט ותהיה עגונה כל ימיה. הוא פנה לרב יהודה עמיטל (ר"י הר עציון) שהעלה אפשרות לערוך את הקידושין והחופה על תנאי- שאם חלילה ימות טרם שיביאו ילדים לעולם הרי הקידושין והחופה בטלים.
א] תנאי בחופה- מתוך מקרה זה מתעוררים אנו לשאלה האם ניתן לעשות תנאי בחופה או לא (בעז"ה לקראת סוף הדברים נשוב לאופן בו נהג הרב עמיטל למעשה).
במשנה ביבמות (קז, א) נחלקו בית שמאי ובית הלל האם קטנה שהשיאוה אמה ואחיה יכולה למאן לאחר נישואין או רק בשעת אירוסין:
"בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות".
ובגמ' שם:
"אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דבית שמאי? לפי שאין תנאי בנשואין ואי נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר לפי שאין תנאי בחופה".
את אמירתו של רב יהודה "לפי שאין תנאי בנישואין" ניתן להבין בשני אופנים:
אופן א'- לא ניתן כלל להתנות תנאי בחופה ובנישואין אלא רק בקידושין.
אופן ב'- גם אם התנה בשעת קידושין, הכניסה לחופה ללא תנאי מהווה חזרה ומחילה על התנאי.
מדברי רש"י במקום מבואר שלמד כאפשרות השניה:
"ואפילו הוה ליה תנאה בשעת קדושין אחולי אחליה בשעת ביאה וחופה וחיילא להו קדושין קמאי".
ובאור שמח (אישות י, ב) הסתפק בדבר:
"עוד הנני מסתפק טובא, אם יש תנאי בחופה, היינו לאחר שקידש אותה ונעשית ארוסתו כנסה בתנאי שאם לא יתן לה כך וכך או תנאי אחר לא יהיה זה נשואין, מי חייל בזה תנאו או לא".
ב. האם יש צורך בעדים על ה'חופה' או לא? גם בשאלה זו הסתפק האור שמח (שם):
"מסתפקנא טובא אם חופה בעי עדים, או סגי בהודאה דשניהם, או דילמא הוי כמו קדושין דבעי עדים, ובהודאת שניהם אינה מקודשת, הכי נמי חופה".
נציין, שלדעת הרב עובדיה יוסף הסובר שאין עושים 'חדר ייחוד', וההכנסה לביתו נעשית בביתו ממש, יש לדון האם וכיצד ניתן לעשות זאת ללא עדים; לדינו של האור שמח שינה השלכה מכרעת עליהם.
ג. תוס' (כתובות ב, א ד"ה נשאת) מעירים על ההבדל בין לשון המשנה הפותחת את מסכתנו: "בתולת נשאת", ללשון המשנה בקידושין "האיש מקדש'- "הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האשה מקדש (אלא בתולה נשאת")?
ומשיבים ג' תשובות:
"1] לפי שעתה מקצר יותר. 2] ועוד דאי תנא הכי הוא אמינא [שאחר שקדשה ברצונה, את הנישואין יכול לעשות] אפילו בעל כרחה. 3] ועוד דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה".
נעמוד על תירוצם השני- מדוע ישנה הוא אמינא שניתן לערוך את החופה בעל כרחה של האשה? בשלמא בקידושין שהאשה מקבלת דבר לידה היתה הוא אמינא שניןת לקדשה בעל כרחה הואיל ו'ואגב זוזי גמר ומקני', אך בחופה לכאורה אין כל הוא אמינא כזאת?
ד. הכנסה לחופה בפחותה מבת ג'- האם אב המקדש את בתו שגילה נמוך מבת ג' או לא? המשנה למלך (אישות ג) מסתפק בדבר:
"מסתפקנא טובא אם חופה בעי עדים, או סגי בהודאה דשניהם, או דילמא הוי כמו קדושין דבעי עדים, ובהודאת שניהם אינה מקודשת, הכא נמי חופה".
בדברנו לעומד בשורש של הדיון.
תשובה:
מבין השיטין עלו והתבררו ב' צדדים בהגדרת חופה- האם החופה היא פעולה מעשה ידי אדם, ומשמעותה מוענקת לה על ידי כוונת האדם בהכנסה לביתו, או שמא החופה 'מעשה ידי שמים היא'- כשהאדם מכניס את האשה לביתו- משמים 'מפעילים' את מנגון החופה ומעניקים לו משמעות- ובעקבות זו מוגדרים הם כעת נשואים.
עדים בחופה- ר' חיים הלוי (חידושי הגר"ח יבו"ח פרק ד) מבאר בדעתו של הרמב"ם שאין צורך בעדים בחליצה, וטעמו של דבר הוא משום שפעולת החליצה אינה פעולה החלה מכח מעשה ידי אדם (צריך שיתכוון לעשות את מעשה החליצה, אולם אין צורך דעת בעלים מיוחדת להחילה), ובבארו זאת מחלק ר' חיים את העדויות בעניני אישות לב':
"דהא משום דמצינו תרי גווני עדיות בדבר שבערוה, דבזנות הרי קי"ל דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ובגיטין וקידושין ע"י העדים הוא שמקיימא מילתא, וכדקי"ל דהמקדש והמגרש בלא עדים לא הוי קידושין וגירושין. והחילוק שביניהם הא הוי, דבזנות דהאיסור בא ממילא על כן לא איברו סהדי אלא לשקרי, משא"כ בגיטין וקדושין דהבעל הוא שעושה עצם הגירושין והקידושין והאיסור וההיתר ע"כ צריכינן עדים לקיומי מילתא".
ב' צדדים אלו ביחס לכל העדויות בענייני האישות נכונות גם ביחס לעדות על חופה- האם עדי החופה הינם חלק מחלות וקיום הדבר, או שמא כל עניינם אינו אלא בגלל ש'אין דבר שבערוה פחות שנים'? ובמילים אחרות- האם הכנסה לחופה הינה מעשה קנין, או שמא היא פעולת המראה מציאות, אין כל חלות מצד האדם, את החלות מחיל הקב"ה.
נראה, שבשאלה זו נעוצים הצדדים בספקותיו של האור שמח- הן הספק האם ניתן להתנות תנאי בחופה או לא, והן הספק האם יש צורך בעדים בחופה או לא?
אם חופה הינה מעשה קנין מצד האדם- מסתבר שבכוחו להתנות בה תנאים, ומסתבר שיש צורך בעדים עליה. אולם אם פעולה זו אינה פעולה חלותית מצד האדם- מסתבר שלא יוכל האדם לתלות את מעשה זה בתנאי; בנוסף, מסתבר שאין צורך שמעשה החופה יעשה בפני העדים.
הרב יוסף דב סולביצ'יק צידד בהספד לדודו הגדול, שחופה אינה פעולה חלותית, ולכן אין צורך בעדות כדי לקיימה (אלא רק כדי להעביר מידע על ביצועה, וכך אמר:
"יסוד החידוש הוא שבשעה שאירוסין זקוקים לדעת מקנה ככל קנייני תורה נישואין אינם מיוסדים על דעת מקנה. חלים הם על ידי חופה מאליהם. אמנם החופה צריכה להתקיים לשם נישואין ברם אין צורך הכוונה לשם נישואין מזדהה עם חלות שם דעת מקנה. כל סברת הגמרא כי כל הבועל דעתו וכו' קובעת מסמרים להלכה שאין דעת מקנה כרוכה בתחילתה של הפעולה אבל כוונה אינה חסרה. שום איש לא יאמר כי תחילתה היא בכלל בעילת זנות לכן חלים הנישואין תיכף.... כבר חידש ר"ח בדבריו על שיטת הרמב"ם שאין עדים נחוצים לקיום הדבר בחליצה.... משום שאין חלות דעת משתייכת לחליצה שהפטור בא מאליו. לפי יסוד זה ועל פי חידושו בחופה שאינה נתפסת בדעת וחלותה בוקעת ועולה מאליה אין צריכים לעדי קיום בנישואין".
הרב עובדיה (יביע אומר אבה"ע ה, ח) הסובר שאין עושים חדר ייחוד, ואפשרות זו של חופה היא בהבאה לביתו, אכן סובר שאין צורך בעדות קיום על חופה, וכך כותב:
"ונראה שבכניסה לחופה דהיינו הייחוד לא הצריכו עדים לכך, מאחר שכבר עשו הקידושין, ובירכו ז' ברכות של הנישואין, ואין זה רק גמר ענין הנישואין, בכהאי גוונא עדים".
צד זה, שאינו רואה בנישואין פעולת חלות הנעשית על ידי האדם מובהר על ידי בעל הקהילות יעקב (קידושין יט):
"דענין קנין נשואין צריך ביאור הלא כבר קנאה ומה חוזר עוד וקונה בה? והנראה דהקידושין הם קנין מצד הדין שמכח הדין כבר היא אשתו אבל במציאות אכתי אינה ברשותו לנהוג בה כאיש ואשתו והנשואין הם עשיית המציאות שמעכשיו היא כבר במציאות אשתו ואזי חל עלה תורת ביתו זו אשתו".
צד זה, מבואר אף בלשונו ערוך השלחן (סא, ד):
"והאמת דלפמ"ש בסי' נ"ה עיקר עניין הנשואין הוא שלוקחה לרשותו לביתו וחי עמה כאיש ואשתו כדכתיב ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וגו' והלקיחה היא לרשותו וזהו הנשואין אך דנקבעה החופה דמאז היא נשואה גמורה שאפילו אם נפרדה לכמה ימים מרשותו מכל מקום כיון שהוא אחר החופה הרי היא נשואה גמורה ...כיון שלקחה לרשותו דזהו עיקר הנשואין של תורה".
חולה באין אב- המרדכי (קידושין תקטז) דן האם רשאי הבעל לכנוס את ארוסתו הקטנה במקרה שאביה מת, ומביא שנחלקו בדבר הראשונים:
"מעשה באחד שקבל קדושי בתו כשהיתה קטנה ובעודה קטנה מת האב והבת היתה יחידה וראויה לירש נכסים מרובים [*מאביה] והיתה חולנית ושאל הבעל לכנוס בעבור שאם תמות שיירש הנכסים והקרובים היו יראים פן תמות ותפקע ירושתם והארוס רוצה לכנוס בחזקה ומנעוהו מקצת רבותי כי אמרו אפילו ישאנה בעודה קטנה כיון שקדושיה היו קדושין דאורייתא ונשואין דרבנן דליכא אב דלימסר לחופה הרי היא כמו בזנות אצלו ואם מתה לא יירשנה כי אם קרוביה יירשוה ושאל הארוס פי חכמים ורבינו אפרים ברבי יצחק מיחה בו וטעמא משום דחופה במקום קנין עומדת ולא דמי לנשואין דיתומה קטנה דההיא תקנת רבנן היא אבל הכא כיון דקדושין דבר תורה בעינן נמי חופה לדעת אביה ושלחו הדבר לפני ר"ת והשיב ז"ל....אבל להשיאה היכן מצינו שתהא תלוי באחים ".
אפשר שכקודמותיה כך שאלה זו, תלויה בב' הצדדים שהעלנו- האם חופה הינה מעשה קנין הנעשה מצד האדם- שאז מסתבר הדר שתלוי בדעת חיובית, או שמא הינו גילוי מציאות, שאז מסתבר שאף שאין דעת חיובית מצד האב, יורשה הבעל לכונסה.
חופה בעל כרחה- לדרך זו מובנית האפשרות שהעלו תוס' בתחילת מסכתנו שחופה תוכל להיעשות בעל כרחה- וזאת על פי הצד שהעלינו שהחופה אינה מעשה קנין מצד האדם, אלא פעולה שחלה מכח התחולה האלוקית.
ואפשר, שבשאלה זו נחלקו תירוצי התוס' זה עם זה.
חופה קודם קידושין- הקהילות יעקב (שם) מציין לדיון האחרונים האם מועילה חופה קודם קידושין או לא, וכותב שגם שאלה זו תלויה בצדדים הנ"ל, אם נאמר שזהו מעשה קנין עליו להיעשות רק אחרי הקידושין, אולם אם פעולה זו אינה פעולה חלותית מכוחו של האדם אלא מציאות (החלות היא אלוקית) נמצא שהחופה מצד האדם אינה אלא גילוי מילתא על דעתו ורצונו בזה, ואם כן, יתכן ותועיל אף קודם קידושין..
חופה כקידושין- אפשר, שגם מחלוקת האמוראים בגמ' (קידושין ה, א) האם ניתן לקדש על ידי חופה- רב הונא הסובר שחופה קונה סובר שחופה במהותה הינה מעשה קנין, שאמנם בדרך כלל נעשה לשם נישואין אולם אפשר שיועיל גם לאירוסין. מה שאין כן אם נאמר שהיא אינה מעשה קנין- אלא גילוי על מציאות המוחלת בידי שמים, מסתבר שלא תועיל כתחליף לקידושין שהינם מעשה קנין שפועל האדם.
מהי חופה? נחלקו הראשונים בשאלה מהי חופה, והובאו הדעות בשו"ע וברמ"א (אבה"ע נה, א); השו"ע כתב על פי הרמב"ם:
"ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום".
אולם הרמ"א הביא על פי הר"ן:
"וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה (הב"י הביאו). וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא".
נראה שלרמ"א חופה הינה מעשה של הבאה והכנסה לביתו- פעולה שעושה הבעל, משא"כ לרמב"ם זוהי מציאות של הימצאות הבעל והאשה יחד, וכשני הצדדים שהזכרנו בגדר חופה.
תנאי בחופה- כפי שציינו קודם לכן, הרב יהודה עמיטל אכן השתמש פעמיים למעשה בהתניית תנאי בחופה, וכך מתואר במאמר בתחומין (כרך לב):
"במקרה הראשון דובר בגבר שביקש להתחתן במהלך מלחמה שאחיו היה אוטיסט. הרב עמיטל סידר לו קידושין על תנאי באישורו של דיין בירושלים.... טקס הקידושין על תנאי נערך בביתו של הרב עמיטל בערב שלפני החתונה בקריאת השטר במסירת טבעת ובחתימת עדים אך בלי ברכת האירוסין. ביום החתונה עצמו שב החתן וקרא מהשטר בפני הרב עמיטל והעדים שלש פעמים נוספות: לפני תחילת החופה, מיד לאחר הייחוד שלאחר החופה ולאחר חגיגת החתונה לפני שבני הזוג פרשו לחדרם. מכיון שהקידושין האמיתיים היו ערב קודם לכן (בביתו של הרב עמיטל) מתן הטבעת ואמירת 'הרי את מקודשת לי' תחת החופה (למחרת) היו קידושין למראית עין בלבד ונעשו בטבעת שאינה שייכת לחתן. למרות שהקידושין האמיתיים היו בערב קודם לכן הרב עמיטל בירך את ברכת האירוסין ואת ברכת הגפן למחרת תחת החופה.
הוא הסביר לנו שהדבר מתבסס על שיטת המגיד משנה לפיה ניתן לברך את ברכת האירוסין לאחר הקידושין והיא אינה חייבת להיאמר עובר לעשייתן. לאחר ברכת האירוסין ומסירת הטבעת (שלא היתה שייכת לחתן) לכלה, הוקראה הכתובה ובורכו שבע הברכות הרגילות תחת החופה. כאמור, אחרי החופה שוב קרא החתן מהשטר וחזר על התנאי פעמיים נוספות. בסך הכל השטר על תנאי נקרא ארבע פמים:לפני הקידושין בלילה שלפני החופה, לפני החופה, לפני הייחוד ולפני שבני הזוג פרשו לחדרם".
בפעם השניה קיבל הפסק את הסכמתו וברכתו של הרב משה פינשטיין אולם דעתו היתה שאין להסתמך למעשה על דברי המגיד משנה לענין ברכת האירוסין, ועל כן למעשה אמר את הברכה בעת הקידושין שנעשו בלילה, וביום עשה עצמו כמברך.
