שאלה שבועית: אמירת 'משיב הרוח' תשעים פעמים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אמירת 'משיב הרוח' תשעים פעמים
מנהגו של המהר"ם מרוטנבורג
השבוע פגשתי בוגר שלמד בישיבה לפני כעשרים וחמש שנה, והוא סיפר לי בערגה על זכרונותיו משמחת התורה בישיבה. ובין השאר סיפר שבזמנו היה ריקוד באחת ההקפות בו שרו את המילים 'משיב ומוריד הגשם', וזאת כדי להרגיל את הלשון בנוסח אותו צריך לומר.
בימנו, לא נוהגים לעשות את ריקוד זה בישיבה, ובשיעור שלפנינו נעסוק בשאלה- מדוע לא נהגו כן? האם כדאי לעשות זאת או לא? ומהו שורש המנהגים השונים?
א. מנין 'שלושים יום'- הנידון נפתח בדברי הירושלמי (תענית א, א):
"תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר אמר רבי יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מיכן והילך מה שצורך יזכיר".
מחלק ר' יוחנן בין מסתפק מה אמר בתוך ל' יום, ללאחר ל' יום.
שומה עלינו לברר מהיכן נלקח המדד של 'שלושים יום'?
ב. מהו המדד- מנין התפילות או הימים? עוד יש לשאול, האם המדד הוא שלושים יום, או שמא המדד הוא תשעים תפילות? לדוגמא- מה יהיה הדין באבל המשמש כשליח ציבור מידי יום ואומר בכל יום חמש פעמים 'משיב הרוח ומוריד הגשם', האם משך הזמן המסופק ביחס אליו יתקצר, או שמא גם בשבילו המדד הוא ל' יום?
וכן להיפך, אדם של"ע חלה בתוך ל' היום לאחר התחלת הזכרת גבורות גשמים, ולא יכול היה להתפלל חלק מהתפילות, האם לפיו משך הזמן המסופק יהיה יותר מל' יום, או לא?
ג. מנהגו של המהר"ם מרוטנבורג- הטור בהלכות תפילה (או"ח סי' קיד) מביא את מנהגו של המהר"ם מרוטנבורג בעת החלפת ה'הזכרות' שבתפילת לחש:
"והר"ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת 'אתה גבור' תשעים פעמים עד 'משיב הרוח ומוריד הגשם', כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק אין צריך לחזור".
המהר"ם מרוטנבורג למד את דבריו מהגמ' במסכת בבא קמא (כד, א); במשנה (שם כג, ב) נחלקו תנאים כיצד שור עובר מ'תמות' (בה משלם על נגיחה חצי נזק) ל'מועדות': דעת ר' יהודה ש"כל שהעידו בו שלושה ימים", ואילו דעת רבי מאיר ש"כל שהעידו בו שלשה פעמים".
וביארה הגמ' בטעמו של ר' מאיר:
"השתא ריחק נגיחותיו [נגח בג' ימים נפרדים] חייב [הוגדר כמועד], קירב נגיחותיו [נגח תוך פחות מג' ימים], לא כל שכן [שיוגדר כמועד]"!
על סברה זו ביסס המהר"ם מרוטנבורג את מנהגו- אם באמירה במשך שלושים יום קונה האדם הרגל, בודאי שבאמירה תכופה יותר יקנה האדם את ההרגל.
ד. קושיית הט"ז- זוהי סברת רבי מאיר?- הט"ז (קיד ס"ק יג) מקשה, שסברה זו נאמרה בדעת ר' מאיר, אולם ר' יהודה שהלכה כמוהו נחלק וסבר שבנגח ג' פעמים תוך פחות מג' ימים אינו נעשה מועד!
וחתם הט"ז: "ולפי מה שהקשתי לא ידענא לסמוך על סברת הר"מ בזה".
צריך לברר כיצד ישיב המהר"ם מרוטנבורג על קושיא זו
ה. שורש מחלוקת המהר"ם ורבנו פרץ- רבנו פרץ (מובא בטור שם) נחלק על המהר"ם מרוטנבורג:
"וה"ר פרץ ז"ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי שאין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח ואם הוחזק ג' רחוקות כ"ש בג' קרובות, אבל גשם שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי".
מהו שורש מחלוקתם של המהר"ם מרוטנבורג ורבנו פרץ?
ו. מנין 'תשעים הפעמים'- מדוע? הרמ"א בתשו' (סי' פג) התקשה מדוע נהג המהר"ם מרוטנבורג למנות דווקא תשעים פעמים (כתחליף לתשעים התפילות שישנן בשלושים יום הנזכרים בירושלמי), הרי בתוך ל' יום ישנן עוד תפילות נוספות (מוסף בשבתות וראשי חודשים), וביחד מגיעים ליותר מתשעים. ואם דברי הירושלמי נסובו על שאלת גשמים ולא על הזכרה, הרי שבשלושים יום ישנן פחות מתשעים שאלות גשמים, שהרי בתפילות השבתות אין שואלים גשמים. ואם כן, מדוע קבע מנהגו דווקא במנין זה?
תשובה:
ר' שמעון שקופ (חי' ב"ק סי' לג) דן בהגדרתו של שור שנגח ג' פעמים כשור המועד- מהיכן נובעת? האם אחר שנגח ג' פעמים קנה לעצמו הרגל וטבע לנגוח ומעתה מוחזק כשור נגחן, או שמא מאחר שנגח ג' פעמים מתברר לנו ששור זה מטבעו הוא שור נגחן. ובתמצות- האם ג' הנגיחות הינן הוכחה או התרגלות.
ר' שמעון שקופ (ובדומה הקהילות יעקב ב"ק סי' כט) תולה בשני צדדים אלו את מחלוקתם של המהר"ם מרוטנבורג ורבנו פרץ:
המהר"ם מרוטנבורג למד שהחזקת שור כנגחן בג' פעמים מבוססת על ההתרגלות שקנה, ועל כן כפי שבשור המועד ראינו שגם בקירוב נגיחות קונים את ההתרגלות, כך גם בקניית הרגל ההזכרה הנכון בתפילה- גם אם יקרב את ההזכרות, יקנה את הרגל ההזכרה.
לדבריו, ניתן לומר שבזה גופא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה- ר' מאיר למד שהגדרת שור כמועד בג' נגיחות מבוססת על קניית רגילות, ועל כן סבר שגם אם קירב את הנגיחות זו לזו קנה את ההרגל. לעומתו ר' יהודה למד שהגדרת שור כמועד אחר ג' נגיחות נובעת מבירור שנוצר שהינו מועד. ועל כן סבר, שבירור והוכחה על טבע יכול להיות רק אם נעשה הדבר בפרקי זמן שמספיק רחוקים זה מזה- בג' ימים נפרדים, ולא הושפע מדבר כל שהוא שאירע ביום מסויים.
נמצא, שר' יהודה אינו חולק על ר' מאיר שכדי לקנות התרגלות- יש צורך בג' פעמים, ואף אם הינן סמוכות זו לזו נוצר ההרגל ונרכש הטבע, וכל מחלוקתו היא בשורש דין הגדרת השור כמועד.
ועל כן, אף שלהלכה נפסק כר' יהודה, למד המהר"ם מרוטנבורג מדברי ר' מאיר את העיקרון בדיני הרגל- המוסכם גם על ר' יהודה.
כל זאת בדעת המהר"ם מרוטנבורג; לעומתו רבנו פרץ הבין את מחלוקתם של התנאים באופן הפוך:
ר' מאיר הוא זה שלמד שהגדרת שור כמועד אחר ג' נגיחות מבוססת על הוכחה שזהו טבעו, וגם אם עושה זאת בסמיכות גדולה יותר, מעיד הדבר על טבעו. לעומתו ר' יהודה למד שהגדרת שור נגחן כמועד מבוססת על הרגל, והרגל קונים כאשר עושים את אותה פעולה במשך זמן, ולא בסמיכות, ועל כן הצריך שהנגיחות יהיו בג' ימים נפרדים.
נמצא שכדי לקנות רגילות יש צורך לרווח את הפעולות המביאות אליה, ועל כן חלק רבנו פרץ על פתרונו של המהר"ם.
מנין החזרות- הטור (שם) בהביאו את דברי המהר"ם מרוטנבורג כתב שיש לחזור תשעים פעמים כדי לקנות את הרגילות. אולם בדברי המהר"ם מרוטנבורג עצמו לא מופיע המנין 'תשעים', אלא 'כל כך פעמים'- היינו פעמים הרבה
החת"ם סופר (או"ח א, כ) שואל מהו מקורו של ר' יוחנן בירושלמי שקצב את זמן ההתרגלות לשלושים יום בדווקא? ומסיק שהמדד אינו מנין הימים אלא מנין התפילות, וסבור שהמנין אינו תשעים פעמים כדעת הטור, אלא מאה ואחד, וזאת על פי הגמ' במסכת חגיגה (ט, ב):
"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד".
למנין הזכרות זה ניתן להגיע בהזכרת 'מוריד הטל' לאחר חג הפסח במשך שלושים יום- כאשר מדובר בבני חוץ לארץ- החוגגים גם יום טוב שני. ואף שר' יוחנן היה בארץ ישראל 'מכל מקום כך היה דרכו של ר' יוחנן לומר הלכה לפני תלמידים העומדים לפניו שהיו מחו"ל'..
וכך מונה החת"ם סופר את מאה ואחד ההזכרות שישנן בחודש מיום טוב הראשון של פסח:
"שיום א' דפסח נחשב במנין שלושים יום ואין מזכירין בו אלא ממוסף ואילך ה"ל פ"ח (88) פעמים, ושמונה מוספים דשמונה ימי הפסח שבחו"ל ועוד ג' מוספים של ג' שבתות שנשארו מאסרו חג דפסח עד ט"ו אייר וב' תפילות מוספים דב' ימים ר"ח אייר הו"ל י"ג (13) מוספים צרף עם פ"ח (88) הנ"ל עולה ק"א (101) תפלות".
המשנה ברורה (קיד ס"ק מא) כתב להחמיר לכתחילה כחת"ם סופר:
"ובתשובת חתם סופר חא"ח סימן כ' מורה ובא לכתחלה לאומרו מאה פעמים ואחד אמנם בדיעבד מי שאמר רק תשעים פעמים אין בידינו לפסוק שיחזור ויתפלל נגד פסק השו"ע".
מנין ימים או מנין תפילות- נחלקו בשאלה זו הרמ"א והט"ז:
הרמ"א בתשו' (סי' פג) סבור שזוהי הלכה במנין התפילות ולא בימים. ועל כן אדם שהחסיר תפילה יקנה את הרגילות ביותר מל' יום, וכך כתב:
"ואפשר ליישב ולומר דבירושלמי קאי על שתיהן [הן על הזכרת גשמים והן על שאלה, על אף שיש תפילות שבהן רק מזכירים גשמים ולא שואלים] ולכך למד מהר"ם דשלשים יום לאו דוקא קאמר, דאם כן בהזכרה הוי יותר מתשעים ובשאלה הוי פחות מצ'. ולכן סובר מהר"ם דנקט שלשים יום להורות על ענין התפלות שמתפללין בכל יום שאין בהן מוסף דהיינו צ' תפלות בשתיהן".
אולם הט"ז (שם ס"ק יג) חלק וסבר שהמדד הוא מנין הימים:
"אלא פשוט דלא קפיד אמנין התפלות שיהיו מכוונים כפי אשר הם בכל יום אלא במה דיש כל יום קאמר וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים די בכך כנלע"ד".
קבעו חכמים מדד אחיד והוא ל' יום שברגע שהתרגל בו האדם די בו כדי לקנות רעלות
המשנה ברורה (שם ס"ק לז) מיקל להלכה כדברי שניהם:
"ונראה דלמעשה יש להקל כשניהם דספק ברכות להקל".
משמעות הדבר שהן אם עברו מנין התפילות הנדרש בפחות מל' יום, והן אם עברו ל' יום ללא מנין התפילות הנדרש- מניחים אנו שאמר כשורה.
הרש"ז אוירבך העיר (הליכות שלמה תפילה ט דבר הל' לד) שלכאורה לא נכון להמשיך בתפילה מדין ספק ברכות, שהרי אפשר שכל הברכות שאומר כעת הינן ברכות לבטלה. והשיב:
"מכל מקום כבר נתבאר דאינו כן [שלא חשב הדבר לברכות לבטלה] משום שאף באופן שאדם טועה ואינו מתפלל כראוי ודינו שלא יצא לא נחשבת תפילתו כאילו אינה תפילה כלל אלא בודאי שמה תפילה רק שלא יצא בה ידי חובתו".
ובדומה כתב בפסקי תשובות (קיד, יג):
"יש לומר דכיון דנקטינן ספיקא דרבנן לקולא שוב הוי כודאי אמר עד עתה כהוגן ולא הוציא שם שמים לבטלה ולאחר הכרעה זו שוב לא תשיב בגדר ספק כלל ושפיר יכול להמשיך תפילתו".
לדבריהם, הואיל ונהג האדם על פי ההלכה, אין ברכותיו לבטלה.
אף שהשו"ע והרמ"א פסקו להלכה את דברי המהר"ם מרטנבורג ולא חששו לרבנו פרץ, מכל מקום כתב הרש"ז אוירבך (הליכות שלמה שם) שיש להימנע מלעשות כפתרונו של המהר"ם מרוטנבורג:
"ומכל מקום לכתחלה אין ראוי כלל לעשות עצה זו של הזכרת צ' פעמים".
וביאר, שזאת משום שהט"ז והגר"א פסקו להלכה שלא כמהר"ם מרוטנבורג, ונמצא שאם יעשה את פתרון זה ויגיע לידי ספק- לא יוכל לחזור מחשש לדעת הפוסקים כדבריו, ועל כן אין לעשות זאת למעשה.
למעט לענין הזכרת גשמים בארץ ישראל- בה גם כך אי הזכרת הגשמים אינה גורמת לו לחזור על תפילתו (שהרי די באמירת 'מוריד הטל' בדיעבד), ונמצא שאמירת 'משיב הרוח ומוריד הגשם' תשעים פעמים מועילה לו לקנות התרגלות ולהקטין את סיכויי השכחה, ואינה מביאה לכל 'הפסד' וחסרון אפשרי, ובלשונו:
"אמנם לענין הזכרת מוריד הגשם מנהג יפה הוא דהא בלא"ה אפילו שכח אינו חוזר לדידן שאנו מזכירים מוריד הטל אף בימות הקיץ סי קי"ד ס"ה וא"כ אין כאן שום הפסד אלא אדרבה טיבותא הוא שיתרגל להתפלל כראוי".
