שאלה שבועית-דין בן חו"ל הנמצא בא"י ביו"ט שני של גלויות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בחג הסוכות האחרון- כבכל שנה, חגגו בני חו"ל את החג בישיבה, לפני החג ובמהלכו קבלתי מספר שאלות מהבחורים ביחס לדיני יום טוב שני. מצב זה בו נמצאים הבחורים בארץ- שהיושבים בה אינם מצווים ביום טוב שני ועבורם הוא יום רגיל, מעורר מספר שאלות הלכתיות, ועל כן נקדיש את השיעורים השבועיים הקרובים לנושא זה.
א] בן חו"ל הנמצא בארץ- ראשית עלינו לברר, האם בן חו"ל שנמצא בארץ בחגים ומתכנן לשוב לחו"ל צריך לנהוג יום טוב שני של גלויות בעת שהותו בארץ או לא? האם מי שחושב לעשות עליה מוגדר כבן ארץ ישראל כבר או לא?
ב] מלאכה על ידי בן ארץ ישראל- האם בן ארץ ישראל יכול לעשות מלאכה עבור בן חו"ל הנמצא בארץ ביום טוב שני של גלויות? שאלה זו נשאלה למעשה בישיבתנו-
1] האם בחור מבני חו"ל יכול לבקש מבחור תושב הארץ שיצלם לו דפים עבור דבר תורה שייאמר ביום טוב שני?
2] האם בחורים בני חו"ל יכולים לבקש מבחור תושב הארץ שיבשל עבורו אוכל בתשלום?
היום נעסוק בשאלה הראשונה.
תשובה
נאמר במשנה בפסחים (נ, א-ב):
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין - נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".
הגמ' (נא, ב) שואלת על סתירה לכאורה בין הדינים המופיעים במשנה- מחד חתמה המשנה ואמרה שאל ישנה אדם מפני המחלוקת, ואם כן נראה שההולך ממקום שאין עושים מלאכה למקום שעושים מלאכה- עליו לעשות מלאכה כמקום שנמצא בו. ומאידך משפט קודם לכן נאמר שנותנים עליו גם את חומרי המקום שיצא משם- בו היה אסור לו לעשות מלאכה?
בתשובת מביאה הגמ' ב' דעות:
"אמר אביי: ארישא [מה שנאמר שאין לשנות מפני המחלוקת נסוב רק על מקרה בו הלך ממקום שעושים מלאכה למקום שאין עושין מלאכה, אבל במקרה ההפוך- ההולך ממקום שאין עושים למקום שעושים- אסור במלאכה מסיבה אחרת- כי זה הוא מנהג מקומו העיקרי הראשון].
רבא אמר: לעולם אסיפא, והכי קאמר: אין בזו מפני שינוי המחלוקת. מאי קא אמרת: הרואה אומר מלאכה אסורה - מימר אמרי: כמה בטלני הוי בשוקא [באי - עשיה אין משום שינוי מפני המחלוקת הואיל וניתן לתלות שמתבטל בלא סיבה. ועליו לנהוג כחומרי מקומו]".
עולה מהגמ' שאי עשיית מלאכה נחשבת במקום שעושים אינה נחשבת לשינוי ועל כן מותרת. ולעומת זאת עשיית מלאכה במקום שאין עושים נחשבת כשינוי ועל כן אסורה.
דינים אלו נוגעים ישירות לדיון שלנו- דיני יום טוב שני, כפי שעולה מהגמ':
"אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן; דידעינן בקביעא דירחא [ועל כן יכלנו לא לנהוג יום טוב שני] ביישוב לא עבידנא [מלאכה] - מפני שינוי המחלוקת. במדבר מאי? - אמר ליה, הכי אמר רב אמי: ביישוב - אסור, במדבר - מותר".
ואכן לאור זאת פוסק השולחן ערוך (או"ח תצו, ג)
"בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור [לשוב לארץ, לא ירד להשתקע]; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם".
בן חו"ל הנמצא בארץ- כל זאת ביחס לבן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל, מה בנוגע לבן חו"ל הנמצא בארץ ישראל? לאור העולה מהסוגיא עליו לנהוג כחומרת מקומו, ואין בהמנעותו ממלאכה בפרהסיא משום שינוי מפני המחלוקת. אולם האם את יתר מצוות היום- כתפילת יום טוב וכדומה רשאי לעשות בפרהסיא או שמא נחשב הדבר כשינוי הניכר לעין?
1] המשנה ברורה (תצו ס"ק יג) כותב שעליו להתפלל תפילת יום טוב בצינעא:
"ובן חו"ל שבא לארץ ישראל אם דעתו לחזור למקומו [לחו"ל] צריך לעשות שני ימים 'יום טוב'. ומכל מקום תפלת יום טוב צריך להתפלל בביתו בצנעא".
למד המשנה ברורה שתפילה בפרהסיא כמוה כפעולה חיובית שעלה מהסוגיא שאסורה במקום בו המנהג הפוך 'מפני המחלוקת'.
נמצא, שהמנהג שנוהגים בישיבה להתפלל תפילת יום טוב בציבור, אינו כדברי המשנה ברורה.
אכן, לכאורה מהסוגיא עולה כמשנה ברורה, שהרי עלה שפעולה חיובית אסורה שלא לשנות- 'מפני המחלוקת'.
2] הבית יוסף בתשובותיו (שו"ת אבקת רוכל סי' כו) התייחס למנהג שהיה מצוי בזמנו שבני חו"ל הנמצאים בחגים בארץ מתפללים את תפילת היום טוב על כל דיניה בציבור, ויישב אותו עם דברי הגמ', וכך כתב:
"ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני חו"ל העולים לרגל ומתפללים תפילה וקורין בתורה ומפטירין בנביא בברכות תחילה וסוף כמו שעושים ביום טוב שני בחו"ל... ועל כרחינו לומר דסבירא להו לגדולי עולם, דעד כאן לא תני 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת' אלא במלאכה ודכוותא דאפשר למיפק מינה חורבה אבל בתפילה אף אם יתפלל כמנהג מקום שיצא משם לא נפיק מיניה חורבה וליכא למיחש בה למידי".
מבאר הבית יוסף, שהאיסור המופיע במשנה- שלא ישנה אדם מפני המחלוקת, אינה משום איסור 'לא תתגודדו', אלא מחמת החשש שיבואו לטעות ולנהוג כמוהו. חשש זה קיים במלאכה, אולם אינו קיים בתפילה- אין חשש שאי מי מבני ארץ ישראל יבוא להתפלל תפילת חו"ל ביום טוב שני. ועל כן לא נאסר.
בדומה עולה מדברי בעל הלכות קטנות (א, ד) שמבאר שהאיסור לשנות 'מפני המחלוקת', נאמר רק ביחס ליחיד ולא לציבור, ואף משום 'לא תתגודדו' אין איסור הואיל ומדובר על ב' קהילות- ציבורים נפרדים, ודומה הדבר לב' בתי דינים נפרדים שאין בזה משום איסור 'לא תתגודדו', וכך כתב:
"אבל אם הם י' בני בית או יותר הרי הם קהל ועדה ויכולים לעשות מנהג מקומם בשלימות בכל פרטיו בפרהסיא ואין בזו משום ואל ישנה מפני המחלוקת דהתם ביחיד מיירי... גם אין בזה משום לא תתגודדו... דדוקא בית דין אחד פלג [חצי] מורים כבית שמאי ופלג מורין כבית הלל הוא לא תתגודדו אבל שתי בתי דינים בעיר א' כגון בית שמאי ובית הלל שאלו אוסרין ואלו מתירין לית לן בה".
3] מוסכם על ב' הדעות שהצגנו עד עתה, שבן חו"ל הנמצא בארץ ישראל בחג צריך לחוג יום טוב שני כמנהג מקומו- חו"ל, כל מחלוקתם היא האם רשאי לנהוג כן בפרהסיא או לא.
אולם החכם צבי סבור שהמדד לחיוב ביום טוב שני- הוא המקום בו נמצא האדם פיזית בשעת היום טוב השני: אם הוא בארץ ישראל קרוב למקום המקדש ובית הדין אינו חייב ביום טוב שני, ואם נמצא בחו"ל בריחוק מקום, עליו לנהוג ב' ימים. ועל כן בן חו"ל הנמצא בארץ צריך לנהוג כבני ארץ ישראל, ואסור לו להתפלל תפילת יום טוב שני ולנהוג את דיניו. וכל מה שנאמר שעל האדם לנהוג כמקום שיצא משם- נאמר ביחס ל'חומרות' הנהוגות במקומו, וכך כתב (סי' קסז):
"נלע"ד דצריכים הם להתנהג בעניני המועדים כא' מבני ארץ ישראל התושבים ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם, לא מבעיא בתפלות וברכות וקריאת ספר תורה שאינן חומרות בעצם שהרי אם בא להחמיר לברך ולהתפלל תפלת המועדים בזמן שאינו מועד עבירה היא בידו, אלא אפילו במלאכה מותרים הם! שאילו היו כל אנשי המקום שיצאו משם כאן בקביעותא פשיטא שאסורים היו לעשות יותר מיום אחד משום בל תוסיף ולא אמרו 'נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם' אלא בחומרא שרשאין בני המקום שיצא זה משם לנהוג חומרתם במקום הנוהגין קולא אף אם יקבעו דירתם במקום הלז אבל בדבר שאילו באו בני מקום החומרא למקום הקולא וקבעו דירתם בו היו אסורין לנהוג חומרתם בזה לא אמרו ... וכיון שבארץ איסור הוא להוסיף יום אחד על המצוה ואין ביד אנשי ארץ ישראל להוסיף יום אחד יותר מהכתוב בתורה ולהחמיר אף הבאים מחו"ל אסורים הם לנהוג שני יום טוב של גליות כל זמן שהם בארץ ישראל אפי' דרך ארעי כיון שהמקום גורם ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם".
4] שיטה רביעית היא דעתו של הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (א, כו), שכותב, שאדם נשוי שהגיע לארץ לביקור ודעתו לחזור למקום מושבו בחו"ל- אכן צריך לנהוג את דיני יום טוב שני גם בעת שנמצא בארץ,. אולם בחור רווק בן חו"ל שהגיע לביקור בארץ, גם אם עקרונית דעתו לחזור- יתכן וימצא אשה מתאימה לו וינשא לה ויישאר לגור בארץ, ועל כן אינו צריך לנהוג את דיני יום טוב שני אף שעקרונית דעתו לחזור, אלא אם כן מכריז בנחרצות שבשום אופן לא יישאר לגור בארץ, וכך כתב:
"אנו אין לנו אלא דברי הראשונים שבני חו"ל העולים לארץ ישראל ודעתם לחזור עליהם לנהוג כבני חו"ל לגמרי בין להקל בין להחמיר... אולם כל זה באדם נשוי שעלה לארץ ישראל לביקור, ודעתו לחזור אל עירו ואל שער מקומו, אבל לגבי בחור רווק, שעדיין אין עליו עול משפחה, כתב מרן הגאון רבי משה גלאנטי שקיבל מרבותיו גאוני ירושלים, שאינו עושה אלא יו"ט אחד בלבד, בין להקל בין להחמיר, ושכן פשט המנהג, והטעם משום שאפשר שתזדמן לו אשה הגונה במוהר ובמתן, וישאנה לאשה, ויקבע מושבו בארץ ישראל. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.... ומכל מקום בחור רווק שעלה לארץ ישראל על מנת שיחזור לחו"ל אצל הוריו, ואומר בפירוש שאפילו אם ימצא שידוך הגון במוהר ומתן, בשום אופן לא יעזוב את הוריו שבחו"ל, ודעתו לחזור באופן מוחלט, יש לו לנהוג שני ימים טובים של גליות, כמבואר בשו"ת הלכות קטנות (סי' ד'). אולם לסתם בחור רווק שעלה לארץ ישראל, אע"פ שהוריו בחו"ל ודעתו לחזור אליהם, יש להורות לו הלכה למעשה לעשות יום טוב אחד בלבד כשאר תושבי ארץ ישראל".
הג"ר יחיאל מיכל טוקצינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (ג, רסא), כתב, שרבה של ירושלים הג"ר שמואל סלאנט חשש לסברת החכם צבי הנ"ל, והורה להחמיר כחומרות בני חו"ל, וכחומרות בני ארץ ישראל. משמעות הדבר היא שאמנם מחד לא יעשו מלאכה, אולם מאידך לא יעשו קידוש ולא יתפללו תפילת יום טוב מחשש ברכה לבטלה!
אכן, רוב הפוסקים סבורים להלכה כשיטה המובאת בבית יוסף- ועל כן פוסקים שיש לנהוג את מנהגי יום טוב שני בארץ, וניתן לעשות זאת גם בפרהסיא. ומסיבה זו נוהגים הבחורים בני חו"ל בישיבה לחו את ב' הימים בפרהסיא.
אכן, יוצאים מן הכלל הם בחורים שיוגדרו כישראלים..
מלבד בני ארץ ישראל עצמם, מי מוגדר כישראלי? בפשטות, מי שבא ללמוד בישיבה, אולם ברור לו כמעט לחלוטין שיעשה עליה מיד לאחר שנות הלימוד בישיבה. אולם הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה א, יט, ז) מכליל בגדר זה גם בני חו"ל הרגילים לחוג את הרגלים בקביעות בארץ ישראל:
"נלענ"ד דיש לדון במי שיש לו דירה קבועה בא"י וקבעו עצמם להיות תמיד בדירתם שבא"י יחד עם אשתו ובני ביתו בכל שלשת הרגלים דאף שרוב השנה הם בחו"ל דמכל מקום לענין יו"ט שני כיון שההבדל בין א"י לחו"ל שייך רק בג' רגלים נלענ"ד דאין עליהם שם של בני חו"ל ביחס ליו"ט שני".
