פר' וישלח - בין חשש סכנה לחשש איסור
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור
פרשת וישלח – "קטונתי מכל החסדים", בין חשש סכנה לחשש איסור
בראשית לב, יא:
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
בגמרא שבת לב ע"א לומדים מפסוק זה שלא יעמוד אדם במקום סכנה:
רב לא עבר במברא דיתיב ביה גוי אמר דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי אמר שטנא בתרי אומי לא שליט רבי ינאי בדיק ועבר רבי ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו אמר רבי חנין מאי קראה (בראשית לב) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת.
משמע שכל החשש להכנס לסכנה הוא משום שמנכין לו מזכויותיו, אבל אין איסור בכך. אבל מאידך בגמרא ברכות דף לב ע"ב מובאת בריתא:
אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו... תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשתיכם[1], כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? - אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? - אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. - אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
ומשמע שיש איסור ממשי. אלא שכנראה זה תלוי במידת הסכנה שבדבר. יש סכנה שאסורה.
מאידך יש היתר להכנס בסכנה שהרי ארבעה חייבים להודות, יורדי הים והולכי מדבריות. ואף שצריכים לברך הגומל הרי מותר להם לצאת אף שנכנסים לסכנה. ענין שומר פתאים נדון כבר בשיעור בעבר וכן נדון בשעור האיסור להכנס לסכנה ומשמעות האיסור שאותו הגוי למד מ"ונשמרתם לנפשותיכם". כאן נדון בענין חמירא סכנתא מאיסורא, מה גדרי הסכנה.
הגמרא בשבת לומדת מכאן שלא יעמוד אדם במקום סכנה שמא יצטרך לנס. וע' בגמרא בחולין דף י' ע"א שלומדת מבריתא שחמירא סכנתא מאיסורא. ולכן אם בא זאב ונטל את בני המעיים של הבהמה ואחר כך נמצאו עם נקב, אין חוששים שמא במקום נקב נקב וזה היה טריפה, ואילו בתוספתא בתרומות כתוב שראה ציפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים חוששים שמא במקום נקב נקב (והובא להלכה ברמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה ב'), וטעם החילוק משום שחמירא סכנתא מאיסורא.[2]
דוגמא לדבר שעל פי ההלכה אין בו חשש אלא שאנו מחמירים בו ביותר משום סכנה, הוא איסור קציצת עצים. בגמ' ב"ק צ"א ע"ב: "אמר רב דיקלא דטען קבא אסור למקצציה. מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע שאני זיתים דחשיבי. אמר רבי חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר". וע' רא"ש ב"ק שם שכתב שאף לצורך מקומו מותר לקוץ ואף על פי כן האחרונים מחמירים בזה, ע' חתם סופר (יו"ד תשובה קב): "ומעתה כל דלא בריא שיהיה ריווח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למקציי' וסכנה איכא אפי' בספיקא שלא כדרך השחתה כנ"ל". והפוסקים מאד החמירו בזה משום סכנה.
הבן איש חי (שנה ב', פנחס) (כולל את כל המושגים הנ"ל יחד:
אמרו חכמים 'חמירא סכנתא מאיסורא', שיש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור, וכל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף. הן אמת תמצא בכמה מקומות 'שומר פתאים ה', (אבל) אל יסמוך אדם על נס, שאם עושים לו נס מנכים מזכויותיו, והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות, וה' לא ימנע טוב.
מאידך, בגמרא ברכות דף לג ע"א מובא לגבי הפסקה בתפילת שמנה עשרה: "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק". וכתב הרע"ב: "אפילו נחש כרוך על עקבו: דוקא נחש שרוב פעמים אינו נושך אבל עקרב או אפעיה ומן הדברים שודאי נושכין וממיתים פוסק". ולכאורה הרי חמירא סכנתא מאיסורא, ומדוע לסמוך על רוב כאן?
יתר על כן, מצאנו גם גדר נוסף של היכא דשכיח היזקא, היינו שלהיזק חוששים רק במקום שאכן הוא שכיח. ע' פסחים ח' ע"ב:
שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר (שמואל א, טז) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'.
ולכן כתב בשו"ע סימן תל"ג סעיף ח', על פי המבואר בסוגיה פסחים ח' ע"א שלא בודק חמץ מתחת לגל משום סכנת עקרב, משום ששכיחא היזיקא (ע' מ"ב סימן תל"ג ל"ה). מכל מקום כשהכותל לא נפל, בודק ולא חושש לעקרב.
והקשה בקובץ שעורים סימן לב:
ומוכח הכא דסכנת עקרב לא חשיב שכיח היזיקא, ובברכות ל"ג ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ופירש"י דרוב נחשים אינן ממיתין ומקשין הא אין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב וא"כ צריך לחוש למיעוט הממיתין, וי"ל כיון דרובן אין ממיתין הוי כלא שכיח היזיקא וממילא יש לסמוך אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אבל בעקרב פוסק דשכיח היזיקא, והיינו התם דרואה את העקרב אבל הכא בחורין דאינו ידוע כלל אם יש שם עקרב מיקרי לא שכיח היזיקא:
(מה שכתב פרש"י כוונתו לרע"ב כמ"ש). אם כן לדעת הקובץ שעורים, במקום שרוב אין ממיתין, לא חוששים גם במקום סכנה, וסומכים על הרוב בתוספת הא ששלוחי מצוה אינם נזוקים.
מקשה הגרש"ז אויערבך (הובא בשמירת שבת כהלכתה פרק כ"ה הערה טו): הרי בשבת מותר להרוג נחש אף שאינו רודף אחריו, ומכאן שיש סכנה בנחש, ואם כך מדוע צריך לסמוך על הא דשלוחי מצוה אינם ניזוקים ולא יוכל להפסיק את תפילתו כשנחש כרוך על עקבו? וכתב שצריך לומר כמו שכתבו, שכיון שרואה שאין הנחש כועס, הרי מובטח שלא יזיקנו, ואפילו הכי שלא בשעת התפילה אמרינן דשפיר רשאי להורגו אפילו בשבת. אך מקשה על הרמב"ם, הסובר שחייבים בשבת על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובכל זאת מתיר להרוג נחש גם אם כרגע אינו מסכנו, ומאידך לא התיר להפסיק תפילתו כאשר נחש כרוך על עקבו?[3]
ומכאן דנו האחרונים האם במקום חשש סכנה אפשר ללכת אחר הרוב או שאין סומכין על הרוב. ע' שו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סימן ט ד"ה (י) ועתה) שהוכיח מהסוגיה בחולין שאין לסמוך על הרוב:
ועתה נבא לבאר דין סכנה במקום רובא, והנה הרב לב ים הנ"ל הביא ראיה מפרש"י חולין (י) ד"ה ואין, שכ', ואילו ספק מים מגולים, כגון צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אע"ג דאיכא למימר אדם נכנס לשם וגילה אותה, או שאר שרצים גילו אותה, שאין בהם סכנה, והו"ל נחשים מיעוטא, תלינן בנחשים, ואסורה. ע"כ. ומזה הוכיח דלא סמכינן על הרוב במקום סכנה. ומזה ג"כ תמה על הפמ"ג שכ' דרובא מהני. ע"כ. ואחר החיפוש מצאתי שכ"כ ג"כ בתשו' נודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' י), והביא ראיה מפירוש רש"י הנ"ל. ואנכי בעניי לא הבנתי ראיה זו...
ברמב"ם האיסור של הדברים שאסורים משום סכנה נמצאים בשני מקומות: גם בהלכות דעות וגם בהלכות רוצח ושמירת הנפש:
בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא ה"ה:
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות:
ולהלן מונה הרמב"ם דין מים מגולים וכיו"ב וכן בפרק יב להלן. מאידך גם ברמב"ם בהלכות דעות פרק ד' שכתב דברים שמי שעושה אותם הוא מסוכן:
יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות.
וצריך עיון מה הכניס להלכות רוצח ושמירת הנפש ומה להלכות דעות. ואולי מה שנמצא בהלכות דעות הם דברים שהם "כמו סם המות" אבל לא עלול לגרום באופן מיידי לנזק אלא זה רק נזק מצטבר, וזה שייך להלכות דעות. מכל מקום, הדברים שאסורים משום סכנה, נמצאים גם בשו"ע יו"ד סימן קט"ז (אלא שמה שהסברנו ברמב"ם לא מתאים לשו"ע שגם כן הביא פעמים את איסורי סכנה, ביו”ד ובסוף חו"מ) וע' ט"ז שם ס"ק ו' שהתפלא שדוקא הסכנה שבקציצת אילנות לא מובא בשו"ע.
וכן בש"ע חושן משפט סימן תכז כתב המחבר:
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וקצתם נתבארו בטור יו"ד סי' קט"ז, ועוד יש דברים אחרים ואלו הם: לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה. הגה: וכבר כתבתי דברים אלו סימן קט"ז ביורה דעה וע"ש.
ויתר על כן כתב בשו"ע שם סעיף י':
כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב.
ויראה שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכמו שמחויבין ב"ד להפריש את האדם מן העבירה כך מחויבין להפרישו שלא יפשע בנפשו
ובעיקר דין קטלנית, כתב הרמב"ם בתשובה (בלאו סימן ריח), לגבי יבמה שנישאת לשני ומת ולא רוצה להתייבם, האם יש לה דין קטלנית ואינה נחשבת ליבמה מורדת ולא תפסיד את כתובתה. ודעת הרמב"ם בענין קטלנית:
תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד, שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה ולא יבדילו בין האסור מן התורה למה שהוא אסור מדבריהם ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו. והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין.
הלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהינשא, בייחוד כשהיא בשנות הבחרות. בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה. וכבר מצינו שחכמי התלמוד התירו לעבור על איסורי הנאה ושחררו אמתא, עד שלא נשאר מכשול לפריצים. ואיך נסכן אנו בבנות ישראל לצאת לתרבות רעה.
וע' שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן יד ועוד רבים שדנו בתשובת הרמב"ם הזו.[5]
בענין הקטלנית שהתרתם לכונסה אחר שנתארסה ע"פ הרמב"ם ז"ל אחר שנתליתם באילן גדול ויצא הדבר בהיתר יצא ואע"פ שהרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' נערה שנתפתתה הי' אומר דחמירא סכנתא מאיסורא ויוציא וכן כתב בנו ז"ל בספר אבן העזר (סי' ט') לא נהגו כן ואני הייתי אומר להרב ר' יצחק בר ששת ז"ל דהלוקח יחוש לעצמו ואין ב"ד זקוקין לכך וכמו שאמרו בירושל' דתרומו' (פ"ח ה"ה) לענין גלוי דבעי ימות ליזיל (גובתיה) [גו בייתי'] ובירושלמי דע"ז (פ"ב ה"ג) אמרו וכי ערבא דנפשך אנא. ואביי עבד עובדא בנפשי' ונסיב חומה כדאי' בפרק הבא על יבמתו (ס"ד ע"ב) ולא הסכים עמי הרב בזה.
השמטת המחבר בשו"ע את ענין זוגות
בגמרא (פסחים קי ע"ב) אסרו הרבה דברים בגלל חשש זוגות. ושואלת הגמרא שם איך חז"ל תקנו ארבע כוסות, והרי יש כאן חשש זוגות, ומתרצת הגמרא שכוס של ברכה לא נכלל ומצטרף לזוגות. ובהמשך אומרת הגמרא: "כללא דמילתא: כל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה". אף שהגמרא מספרת כמה וכמה מעשים של אנשים שנפגעו בגלל זוגות.
ויש סברא לומר שהכלל "כל דקפיד..." אמור רק לגבי זוגות, כמו שכתב המאירי בפסחים שם:
בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברי' המוביים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בענין חזוק או חולשה וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן ליה וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להזהר מן הזוגות וכשתקנו חכמים ארבע כוסוה שלא לגרוע או להוסיף מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם והוא שאמרו ליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין וכבר נמנעו מטעם זה מלומר בה ברכה מעין שבע אם הל בשבת שהרי לא נתקנה אלא מפחד המתאחרים לבא כגון עם שבשדית וכן אמרו שכוס של ברכה אחר שאינו מענין הסדר מצטרף לטובה ר"ל לבטל תורת זוגות מן השנים שעברו ואינו מצטרף לרעה להחזיר בדין זוגות.
אבל בכל זאת המאנו כמה ראשונים ואחרונים שמשייכים את הכלל הזה גם לדברים אחרים.
בספר חסידים מביא את הכלל "מאן דקפיד" גם ביחס לדברים אחרים (סימן תנט ע' שטו):
כל הניחושים כנגד המקפידים וכתיב (יחזקאל ז' כה) יחזקאל פרק ז "קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן" מכאן כל דקפיד קפדו בהדיה ומתוך שאין אדם יכול להזהר בהקפדות נכשל.
ר"ן מסכת נדרים (לב עמוד א):
כל המנחש לו נחש - שהנחשים והקסמים רודפין אחריו שנזוק בכל דבר וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קי:) מאן דקפיד קפדין ליה שנאמר כי לא נחש וגו'.
וכן בנימוקי יוסף בסוף מסכת מועד קטן, על דברי הרי"ף:
הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום חלך והצליח אבשלום שאמר לו דוד לך בשלום הלך ונתלה אבל הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום שנאמר ואתה לא\בא אל אבותיך בשלום.
וכתב הנימוקי יוסף: "לך בשלום דמשמע ההליכה תהיה בשלום אבל לא יצא שלום. ויש בני אדם שמנחשין ומשימין דבר בלבם וכנגדן דברו חכמים אבל למי שאינו מקפיד אין הדבר מזיק כלום".
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע, הערות סימן ג הערה ב ד"ה וראה עוד
וע"ע בשו"ת חתם סופר חאבה"ע ח"א (סי' כג) שעמד לבאר שם את דברי הרמב"ם בתשובתו הנ"ל שמבואר בדבריו דכל ענין זה דקטלנית לא הוי אלא למאן דקפיד דקפדינן בהדיה,
ובשו"ת יביע אומר חלק ה - או"ח סימן לח ד"ה (ו) ותבט, לגבי נישואין בימי הספירה.
שו"ת אגרות משה (אה"ע ג סימן כו ד"ה בענין עין)
בענין עין הרע ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק"י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב"ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ' בדברים שחוששין לעין הרע אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים. ידידו מברכו בכוח"ט, משה פיינשטיין
פסק החתם סופר (שו"ת, חלק ג, אבן העזר א, סימן קטז) ― בעניין צוואת ר' יהודה החסיד ― והחזיקו אחריו רבים מן האחרונים: "מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה":
ע"ד מי שרוצה לדבק בבן טובים בחור וטוב אלא דחייש מ"ש העולם משום שמות הבח' עם החותן ושם אמו כשם אמה של המשודכת אהו' מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי' ובפרט דאיכא כאן זכות תורה דאפי' אדבית עלי מתכפר בתורה וגמ"ח מכ"ש פי' ובאמת לא מצאתי חשש זה בס' חסידי' כלל כ"א בסי' תע"ז שם נאמר דלא ישאו האב והבן ובן הבן שלשה נשים ששמות שלשתן שוות ותו לא נמצא דבר וזהו חבורו של ר"י החסיד ש"מ דליכא קפידא במידי אחרינא ויהי' זיווגם עולם יפה הכ"ד א"נ. פ"ב יום ג' ב' דר"ח תמוז תקצ"ג לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ.
ובשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - אה"ע סימן עט כתב שכל צוואת רבי יהודה החסיד היא רק לזרעו:[6]
הלילה הזה הגיעני מכתבך אשר אתה שואל בדבר השידוך המדובר לגיסתך עם בן תורה ויחסן רק שבשעת חליו השינוי שם שלו הוא כשם אבי הבתולה: אהובי תלמידי לולא אהבתך אין דרכי להשיב בענינים כאלו דברים שאין להם שורש בתלמוד ובפוסקים אך גודל אהבתך הוציאני חוץ לגדרי. דע תלמידי החביב ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל, ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו שלא דבר רק לשעה או למשפחה פרטית ודברי תלמוד הם על הכלל. וכיוצא בזה אנו מוצאים לרבינו יהודה החסיד בצוואה שלו דברים שכמעט אסור לנו לשומעם, כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו ובגמרא אמרו שהוא מצוה, הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה. הוא אומר שלא ישאו ב' אחים שתי אחיות ובגמרא שמונים זוג אחים כהנים נשאו שמונים זוג אחיות כהנות, ותרי בנתיה דרב חסדא הוו נסיבי לרמי ולמר עוקבא בר חמי, וכיוצא בזה בצוואה ההיא. ואם היה החסיד מצוה צוואה זו לכל ישראל הרי הוא סותר לדברי תלמוד והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל:
לסיום יש להביא משו"ת חלקת יעקב (אה"ע סימן פז ד"ה ודכירנא במקומנו)
ודכירנא במקומנו בפולני' היו נזהרין שאף כשהחתן או הכלה היו מזיווג שני, שאבותיהם לא היו אצלם שושבינין, וכנראה שכ"ז משום רוע מזלא, וכמה כמה מנהגים הם אצל נשואין שתהי' מזלא יפה, ולהיפך שלא תהי' רוע מזלא, עי' שבוי"ע ח"ב סי' ל"ה לענין לישא בין המצרים, אף שעפי"ד יש צדדים להקל מכל מקום משום דלא מסמנא מילתא, וסימנא מילתא כדאמרינן בית תינוק ואשה יש סימן, ומה"ט אין משיאין אלא בחידוש לבנה, ומסיים לכן נ"ל דשומר נפשו ירחק מנשואין בימים כאלו אף שיש הרבה צדדים להקל כי חמירא סכנתא מאיסורא ולא לבטל המנהג בפרהסי'. ולענין נשואין בחידוש לבנה יש מנהגים ג"כ, ומאן דקפיד קפיד. ועי' בחת"ס או"ח סוף סימן נ"א (רמזו השד"ח מער' מ"מ) שלא ללעג על מנהגי ישראל שנעלם טעמם ממנו, כי ממקור מים חיים הם נובעים, ורגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסים ומנהגנו צריך בדיקתא אחריו, ועי' שד"ח מע' מ"ם כלל ל"ח שהאריך הרבה בענין שלא לבטל מנהגים, וגם במע' חתן כלה סי' כ"א לענין נשואין במילוי לבנה, ובענינים כאלו שאומרים עליהם שנוגע לסימנא מילתא ורוע מזלא יש להחמיר עוד יותר, שיכול לצמוח לו מזה מגינת לב לכל ימי חייו שעל כל צרה שלא תבא יתלה בזה ושהוא בעצמו הי' הגורם לזה.
מקורות נוספים:
חמירא סכנתא מאיסורא בסכנה סגולית: שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סא ד"ה וכן בקש. הרמב"ם בפירוש המשנה (יומא פג ע"א). וכן כתב הצמח צדק מליבאוויטש (חלק אבן העזר סימן כז אות ו') לגבי סכנת קטלנית. וכן כתב הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חלק אבן העזר סימן ה' אות ה').
עיין בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ס' לענין חמירא סכנתא מאיסורא, ובשו"ת טוב טעם ודעת מהדת"ל ח"ב סי' קצ"ח עיי"ש. שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן קכא ד"ה ובגוף הדבר
תורת חסד (חאה"ע סי' ה); שו"ת שם אריה (חיו"ד ס"ס כז); ועיין עוד בענין רוב בספק סכנה פסקי דין רבניים חלק ח עמוד 222.
[1] אף שהאמור בפסוקים הוא לגבי מעמד הר סיני, איסור שכחת מעמד הר סיני ונשמרתם כי לא ראיתם תמונה.
[2] ומוכיחה הגמרא מבריתא:
ת"ש: צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם וכיסה; הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם יכולה חולדה לשתות ממנה, או נחש לדברי רבן גמליאל, או שירד בה טל בלילה פסולה; ואמר רבי יהושע בן לוי: מה טעם מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות, (אי נמי, טעמא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, מכוסה ובא ומצאה מגולה, הא מצאה כמה שהניחה - לא טומאה איכא ולא פסולה איכא), ואילו ספק מים מגולים - אסורין, ש"מ: חמירא סכנתא מאיסורא, ש"מ.
[3] וראה בהגהות הרש"ש (ברכות לג) דלהכי בנחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, כמ"ש הרמב"ם שרובם אינם נושכים, ודוקא בקבוע אמרינן שלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב.
[4] בענין קטלנית ע' מנחת אשר פרשת וישב אות ג'. ובנו"ב קמא אה"ע סי' י' כתב דבמקום מצוה לא חיישינן לאיסור קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע. וזה שאמר יהודה שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו דחשש שמא סריס הוא ואינו ראוי ליבום וממילא אי אפר לסמוך על הא דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולא סמכינן ארוב במקום סכנה.
[5] בברכי יוסף, אה"ע, ט, סק"ד, ובשו"ת אמרי בינה, ח"ד, סימן ד, ובספר ערך שי, סימן ט, דנו במה שכתב הרמב"ם בתשובה בשם הר"י מגאש שנוהגים שאשה כזו מתקדשת לפני עדים ובית הדין אחר כך מברך שבע ברכות וכותב כתובה, וזה בניגוד לתשובת הר"י מגאש שלפנינו, והרב רצון ערוסי (סיני תשס"ה קלה-קלו) כתב שאין לו ספק שתשובת הר"י מגאש היא תשובה לפוסק אחר שנשתרבבה לתשובותיו. ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא (ח"ג סימן פ"ז כתב חידוש, דבארץ ישראל אין איסור קטלנית והתירלאשה קטלנית שתיסע לארץ ישראל דאינה תחת המזל ע"ש.
[6] http://www.tora.co.il/shiurim/shvat/chasid_y1.doc מאמרו של הרב ארי שבט.
